אחרי ימים ולילות רצופים בהחלפת טיטולים, הכנת בקבוקי מטרנה, התזה על היד וטעימה, שמא חלילה תחליף החלב הזה רותח ויגרום לקטנה יותר בכי ממה שכל הגזים שבאים אל בטנה גם ככה גורמים לה, בישר לי גור בשורה נהדרת: ביום הבחירות הוא לא יעבוד, ואם ארצה - אקח קצת חופש לעצמי, להתאוורר, לטייל, לבזבז או לעשות את הדבר החיוני ביותר שאמא טרייה שדואגת לעתיד בתה יכולה לעשות ביום הבחירות - לישון!
מיותר לציין שבחרתי בבזבוזים. בגלל השהייה הארוכה בבית, אני כמעט לא מבזבזת, לארוז ילדה בת חודשיים ולצאת איתה מהבית דורש יותר מדי לוגיסטיקה ואסטרטגיה, אלא אם כן מדובר בטיולים קצרים בפארק שעל יד הבית, או בביקור ב"טיפת חלב" אצל האחות (שהחמיאה לי על כמה שגפן יפה, ורגע לפני שטפחתי לעצמי ולגנים שלי על השכם ורשמתי את הילדה לסוכנות דוגמניות, שמעתי אותה מחמיאה גם לאמה של התינוקת שנכנסה אחרינו ונחמצו פניי).
אז ביום הבחירות בשבוע שעבר הפקדתי את הקטנה בידיו החסונות והאוהבות של בעלי, השארתי לו רשימת הוראות מפורטת, לא שהוא זקוק לה, התלבשתי, התאפרתי סוף־סוף והלכתי לכיוון הדלת. כמובן שמצאתי על הדרך מה לעשות: העברתי את הכביסה למייבש, הכנסתי כמה כלים למדיח, פתחתי את מקפיא הבשרים ושאלתי את גור אם נראה לו שצריך לצאת קניות, החלפתי לקטנה טיטול ורגע לפני שעברתי גם בחדר העבודה שלי וכתבתי עוד ספר, רק כדי לא לצאת מהבית ולהשאיר אותה בלעדיי, גור חיבק אותי מאחור ובקול סמוך ובטוח אמר "אני יודע מה את עושה, הכל בסדר, היא איתי".
לא רציתי לפגוע בו, הוא אבא נהדר, ובטח גם לא בזמן החופשי שלי, אז לקחתי נשימה ויצאתי.
וכמה חבל שיצאתי.
בחדשות דיווחו על אחוזי ההצבעה הנמוכים ביותר מאז בחירות 2009. כמה מתמודדים, אחד מימינה, אחת ממרצ ואחד מהליכוד, קיבלו את רשות הדיבור והתחננו לבעלי זכות הבחירה לצאת ולהצביע, חשבתי לעצמי שגם אני צריכה ואפילו חובה עליי לעשות כן, ועם זאת, הבריאות הנפשית שלי חשובה יותר מכל ראש ממשלה שגם ככה לא יזכיר אותי בנאום הניצחון שלו, אז החלטתי שאסע לבזבז קצת כסף, אולי אקנה לי ולקטנה בגד לחג ורק אחר כך אלך להצביע.
אני לא זוכרת מתי בחיי חיפשתי כל כך הרבה זמן חניה. הקניון המה אנשים שנראו כאילו יצאו מכלא רע וקשוח אחרי 20 שנה של עבודות פרך. ואולי באמת, מבחינת הישראלים, להיות סגורים וספונים בבתיהם במשך שנה שווה ערך לשהייה בכלא. כשמצאתי סוף־סוף חניה בזכות שני אחים קטנים שרבו ביניהם וכעונש אמא שלהם החזירה אותם לאוטו ונסעה איתם הביתה, חניתי ונכנסתי אל הקניון.
אין מילה אחרת להגדיר את מה שהלך שם מלבד "תופת": גם בחנות הזניחה ביותר השתרך תור ארוך של אנשים שלא היה סיכוי לעקוף. בחנויות הבגדים רוב הסחורה נזרקה על הרצפה, אנשים התווכחו על מידות, תינוקות בכו בעגלה, אנשי דוכני המזון הזיעו אל תוך הפלנצ'ות החמות והוציאו את גרונם כשביקשו מאנשים להתנהג כראוי ולהמתין יפה.
נגעלתי, לא היה שום סיכוי שאכנס לאחד מתאי המדידה ואקנה לעצמי איזו שמלה יפה לחג. עם זאת, אני אמא, ותופת או לא, לילדה שלי מצאתי בגד יפה לחג ואפילו סרט לראש עם פפיון קטן ומנוקד. אחרי ששילמתי, טלפנתי לגור ואמרתי לו שאני הולכת להצביע וחוזרת הביתה. "כבר?", הוא שאל ובקולו נימת אכזבה. "מה אכפת לך? תוכל ללכת לישון".
"אבל בא לי להיות קצת אבא", הוא אמר, "את כל השבוע איתה".
"טוב, נו", השבתי לו והחלטתי שאסתובב עוד קצת, מי אני שאעצור בעדו.
בקומה הזניחה והאחרונה של הקניון עמדה חנות יפהפייה אך ריקה מאנשים. תהיתי לעצמי מה הם פספסו שדווקא אליה לא נכנסו. בחלון הראווה שלה המון תמונות מרגעים שמחים של כל מיני לקוחות ועל כל מיני אביזרים. תמונה של תינוק מחייך וחסר שיניים על כוס פלסטיק, תמונה של זוג אוהב על כרית ומתחת הכיתוב "איתך זה לנצח", תמונה של אישה מבוגרת ומסביבה כל נכדיה על שמיכה גדולה ותמונה של סיום מסלול גבעתי על חולצות לבנות, כשהכיתוב הסגלגל והפטריוטי "מי שחלם גבעתי" מצויר לו תחת החיילים הנאים.
"אפשר לעזור לך?", יצא אליי בעל החנות, איש לא צעיר, מניחה שבאמצע שנות ה־60 לחייו, מבנה גופו מלא, הוא גבוה מאוד ושערו כסוף. מצד אחד, לא היה לי למי להגיש מחזיק מפתחות מודפס, שרשרת עם תמונה בתוך התליון או מגבת רקומה. מצד שני דווקא החנות שלו, שמלאה בזיכרונות יפים ומרגשים, ריקה מאדם, כך שלא אני, מרסל מוסרי, אוכל להתעלם מזה. נזכרתי ברעיון ישן שהיה לי, משהו שהבטחתי לעצמי עוד טרם התחתנתי.
"אתה גם מפתח תמונות?", שאלתי.
"בטח! יש לי גם אלבומים יפים", אורו עיניו לרגע.
"לא מדפיס על האלבום, אלא ממש מפתח תמונות, כמו פעם!".
האיש צחק. "בדיוק כמו פעם, בואי איתי", ועד שנכנסתי אל החנות כבר אחז בידיו שלושה אלבומי תמונות גדולים, צבעוניים ומעליהם הכיתוב "תינוק חדש נולד".
"תראי", פתח את אחד האלבומים, "פה יש לך מקום ל־300 תמונות וגם לכתוב על יד כל אחת מהן".
"איך ידעת שזה לתינוק?", שאלתי.
"רואים שאת אמא צעירה", חייך חיוך אבהי וטוב.
באותו הרגע הוצאתי את הסלולרי שלי ושלחתי אל האיש 200 תמונות של בתי הקטנה: מרגע הלידה שלה, דרך הזמן בפגייה, שבו אני לא רוצה להיזכר ובכל זאת, חשוב שגם זה יהיה חלק מהאלבום, גם של האמבטיה הראשונה שלה, החיוך הראשון שהפציע רק לפני כמה ימים והצלחתי לתפוס אותו בעדשת הסלולרי ותמונות עם כל הבגדים שקניתי לה וכל מי שהגיע לבקר אותה והתעקש להאכיל אותה כמו היה סופר נני.
רבע שעה אחרי כן התמונות כבר היו מוכנות. אחזתי אותן בידיי ועברתי עליהן אחת־אחת. פתאום הוצפתי געגוע ונשכתי את שפתיי כדי לא להעליב את גור ולחזור מוקדם מהצפוי. "תראה כמה זיכרונות, אעשה לה המון אלבומים כאלו", הבטחתי למוכר, "אתה תראה, אבוא לפה פעם בכמה זמן ואפתח רק אצלך".
"תגידי גם לחברות שלך", אמר והשפיל מבטו, שקודם לכן היה כל כך בטוח בעצמו. "אנשים כבר שומרים זיכרונות במחשב, ואת יודעת, ברגע שהמחשב קורס, כל הזיכרונות קורסים", אמר.
הסתכלתי מעבר לפתח החנות. בתור לחנות גאדג'טים חדשה עמדו נערים וחיכו בתור לרכוש במחיר מופקע את קונסולת המשחקים שיצאה לא מזמן, לבי קצת נחמץ. הודיתי למוכר ויצאתי מחנותו שחזרה לריקנותה.
"גור?", טלפנתי.
"מה עכשיו?", שאל, "היא ישנה, עדיין חיה, רוצה לשמוע את הנשימות שלה?".
צחקתי. "סתם רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך", אמרתי לו.
"כן, בטח", השיב בסקפטיות ותוך כדי כך שלח לי תמונה שלה מונחת בעריסה ושלווה כל כך.
"תודה! איזה יופי!", שמחתי, "אבל תסדר לה את המוצץ, הוא מציק לה", אמרתי ומיד התחרטתי.
התור לקלפי היה קצר מהרגיל, אין פה את מי להאשים, בלשון עממית אכתוב שדי! גמרתם אותנו וגמרתם לנו את כל האמון, נכנסתי אל מאחורי הפרגוד ושלשלתי את בחירתי למעטפה. באחד מאלבומי התמונות של אמי יש תמונה שלה מבחירות 77'. בתמונה, שצולמה בלוד, העיר שבה גדלה, רואים אותה ארוכת רגליים רזה ומחויכת, ומאחוריה ילדים קטנים, בני שכונתה, אוספים בלהט את פתקי הקלפיות.
שלפתי במהירות את הסלולרי שלי, הפכתי את אחד מהפתקים של המפלגה שבה לא אבחר בחיים ומאחוריו כתבתי: "גפן, אמא אוהבת אותך". החלטתי שגם את התמונה הזו אפתח ואכניס לה אל האלבום. כשלשאר הילדים יהיו קונסולות משחקים מפוארות, לילדה שלי יהיו אלבומים יפים וזיכרונות צבעוניים־צבעוניים, שתוכל להסתכל בהם בכל פעם שקצת תתגעגע.