"שימעל'ה, תחזור רגע על התדריך, לא היית מרוכז", אמרתי ל"גמד", שבע שעות לפני ליל הסדר, כשנפגשנו.
"אני מתפלא עליך", הוא השיב, "כל יום שישי אותו דבר, אותה דרך פעולה. אתה נכנס, היא בטח במטבח כי זו מרוקאית, אתה עושה שלום כזה עם הראש, מחזיק את הכתף, מסמן לה שכואב לך רצח, ואתה לא מחכה לתגובה, זה הכי חשוב. אתה תוך דקה מתחת לשמיכה בחושך. זהו".
הבטתי בו ואמרתי לו ברצינות: "שימעל'ה, אני נשבע לך שכואב לי בכתף, וגם העין כואבת. אני לא מסתלבט עליך".
הגמד התפוצץ מצחוק ואמר ליוסי סתומיאן: "חחחחח... אתה רואה את רון, תלמד ממנו, איך מיד הוא נכנס לדמות של הסובל, הא? אני באמת הייתי צריך להיות במאי תיאטרון, איך אני משפיע מיד על אנשים. הא, מה אתה אומר, יוסי?".
אבל יוסי רק צחק בהסכמה, ואני המשכתי הביתה. מצאתי את כיפוש מבשלת דגים במטבח, ואת הילד בסלון משחק מיינקראפט עם מיה, חברה שלו. כיפוש רק ראתה אותי ואמרה: "מה איתך, מאמי? אתה יכול להוריד את שרי ולזרוק זבל?".
באוטומט עפה לי כף יד ימין לעסות את כתף שמאל, כולל הכתף האחורית. הבטתי בכיפוש עם הקוקו - אני אוהב שהיא עם קוקו - ואמרתי לה בשקט: "אל תשאלי, מאמי, אני בהתקף של טריגרים בכתף האחורית, אני גמור. וגם התייבשה לי העין, אני צריך שתזליפי לי סיסטיין, ואני חייב לנמנם איזה שעה־שעתיים. אחרי שאקיץ אני אזרוק לך, בסדר?".
היא הציתה סיגריה והביטה בי. "תסביר לי, רק תסביר לי, אני כבר אסתדר. איך זה שברחובות כלום לא כואב לך, בכל בית קפה בעיר אתה אריה. אבל איך שאתה מגיע הביתה ורואה אותי, מיד אתה חולה במשהו. יש לך הסבר לזה?".
נשמתי לאט. זה לא זמן לציניות ולשאלות כגון איך זה שאת רואה אותי, מיד יש לך משימות בשבילי? "למה ככה, כפרע? אני באמת סובל, אבל אני משתדל לא להעיק. רק סגרי לי ת'פינה עם הטיפות, ואני עף לך מהמשקוף של העין. אגב, יפה לך הקוקו".
היא חייכה וביקשה שאטעם מהדג, ואני רק סיימתי לפני כמה דקות ארוחת בוקר.
"לא צריך, כפרע, אני משוכנע שזה טעים, אין עלייך".
אבל זה לא עבד. "אני רוצה שתטעם, כי הגדלתי ראש והוספתי לדג המרוקאי לימון לרוטב. אני חייבת להיות בטוחה שזה טעים".
טעמתי, באמת היה טעים, אז אמרתי לה שזה יופי ושכולם בסדר יתלהבו, עליי.
"לא חסר קצת חריף? קצצתי פלפל חריף, אבל לא הרבה".
יואו אלוהים, איפה אתה כשצריך אותך? עוד דקה שאני משחית כאן, היא תשכנע אותי להוריד את הכלבה, ואז ראחת פלסטין ראחת, יעבור לי התיאבון לשנ"צ. אני חייב להיות מדויק כאן. "כיפוש, קצת ביטחון עצמי, אני מבקש. אם אני אומר שזה טעים, זה טעים. לא להוסיף כלום, בסדר? לאורחים שם יש חך עדין. בואי נסגור את הסיסטיין. אני חייב לנוח לפני הסדר, כדי שלא אהיה מיזנתרופ כרגיל אצלי".
# # #
היא נעתרה, הזליפה טיפות, ובתוך חמש דקות נרדמתי לארבע שעות. ביקיצה תכננתי להיכנס לאמבטיה כדי לעבור על העיתונים, אבל לפני הכל האזנתי למתרחש בבית, כדי לא להיכנס למארב בגלל רשלנות פושעת. שמעתי את כיפוש מבקשת מגיאצ'ו: "תרים את הרגליים על הספה, ואל תסתובב לי פה כשאני שוטפת".
תמונת המצב התבהרה לי. או שהיא מבשלת, או שהיא מנקה, אין רגע דל; ואם אתה יודע מה טוב בשבילך, אתה לא יוצר קשר עין בזמנים האלה. פסעתי לאט לחדר האמבטיה עם העיתונים והסיגריות, בתקווה שהיא ניקתה שם כבר. אם אני בתוך הקצף, תם הטקס שלה, אי אפשר לבקש ממני כלום.
אבל ממש בא לי קפה קר עם עוגה, אפילו שהיא כשרה לפסח, כי אני חי עם רבנית בשאיפה, אבל חיכיתי לזמן הנכון, והוא כמובן הגיע. נמתחתי בפנים האמבט, הקפדתי שהכתפיים יהיו מתחת לקו המים. הקצף היה חצי מטר מעל. ואז כיפוש הגיעה.
"בוקר טוב, חיים שלי, ישנת טוב? אני לא נחתי לרגע, רק שתדע. אני מבקשת שלא תארגן לי כאן הצפה, כי ניקיתי. איך הכתף? נרגעו הכאבים?".
זה היה הזמן הנכון לבקשות. "כפרע, לא ממש ישנתי, כי אני לא יכול להסתובב. סתם נמנמתי. את יכולה להכין לי קפה קר עם עוגת שיש, מאפרה ושלוש סוכריות מנטה מהפאוץ' שלי? תודה, חיים־שלי־בלב".
הסטתי את מבטי חזרה לעיתון, כדי להמשיך לקרוא את טורו של פרופ' אריה אלדד, אבל כיפוש עוד לא עזבה. "תקשיב לי, מאמי, אחרי החג אנחנו מטפלים בכתף. נמאס לי מכל המכשירים שהבאת הביתה, מהמשחות המסריחות, ומהטיפולים בדיקור, בהקפאה, וכל הרעיונות שאתה ממציא וקורא להם רפואה שמרנית. די, זה נגמר, אנחנו הולכים לרופא שלך, קובעים ניתוח וזהו, מספיק. אל תענה לי עכשיו, אבל תתחיל להפנים. שנים אתה מושך את זה, אבל סיימנו. אתה לא יודע להחליט, אז בשביל זה אני כאן. אני אומנם לא קוראת שלושה עיתונים ביום כמוך, אבל לנהל אני יודעת".
היא הלכה להכין לי את מה שביקשתי, ואני חשבתי לעצמי איך נשים לא פוחדות מניתוחים של הבעלים שלהן, ומהליך החלמה קשוח. אבל למה להתווכח עכשיו על מה שיהיה בעוד שבוע? אני אלוף במשיכת זמן, ובעוד שבוע אמצא כבר תירוץ הולם, ואמשיך בשגרת חיי.
היא הגיעה עם הסחורה. "מאמי, לא לשכב כאן שלוש שעות. שעה ואתה בחוץ, ותתגלח. חג היום".
"בשביל מה צריך להתגלח, כיפוש? אנחנו אצל שורק'ה הסוהרת והבנות. הן רגילות אליי עם זיפים".
"מאמי, תתגלח, כי ביקשתי. למה אתה מתווכח על כל דבר? ותלבש חולצה לבנה".
"כיפוש, טריקו לבן וטרנינג כחול, זה המקסימום שאני יכול. הרי התחתנתי עם שורטס, טריקו וכפכפייאת, מה נסגר איתך?".
היא הסכימה. יצאנו לדרך עם סיר דגים שהיא סחבה - "כי אני פוחדת שתשפוך הכל, תמיד נופל לך מהיד". אני רק החזקתי את השקיות עם הסלטים.
"תגידי לי, כיפוש, את בישלת והסוהרת בישלה. מי יאכל את כל האוכל הזה? למה אתן ב'עדות' חייבות להגזים? מדוע לא קיים אצלכן המושג פרופורציה?".
היא לא ענתה, היא רק התמקדה בדג המרוקאי. "אני מקווה שיאהבו את זה", היא הדגישה.
# # #
הגענו ושאר האורחים הגיעו. גיסי, מוטי, היה חייב להרגיז אותי עם החשיבות של ביבי למדינ'ע, אבל הצלחתי לשמור על קור רוח. הוא בכלל חי בארה"ב ומשוכנע שטראמפ היה הנשיא הכי טוב אי־פעם. "אפילו יותר מלינקולן", הוא מדגיש בכל פעם שאני רואה אותו, ובכל פעם אני שואל אותו: "חיית שם בתקופה שלינקולן היה נשיא? כי לא זכרתי. מה שאני כן זוכר את הג'מעה של הלבנים מדליקה עבדים שחורים ושרה מסביב למדורה: ברן־ניגר־ברן. ואני מתכוון לשחורים שהטינופת הלבנה לא תלתה מדי יום, כי היה להם ממש משעמם באותו רגע".
רק אז הוא שותק, אחרי שהוא מסביר שאני נורא בוטה, ויש לי תפיסת מציאות מעוותת.
על אף הבטחות שהובטחו לי בסוגיית סדר כהלכתו, פתאום קם אפי, אחד מהמסובים, והתחיל לקרוא מההגדה. שאלתי את הסוהרת: מה קורה כאן? לא סגרנו שלא יהיו שטויות כאלה בשולחן?
"רונצ'ו, זה רק ברכות, תירגע. זה כמה דקות".
נו, אם צריך להירגע, אני ברגוע. ביקשתי שיקרבו את כל הסלטים אליי, קצת מצות רטובות והיידה תמשיכו עם השטויות שלכם. אני לא במשחק. עבדים היינו? של מי בדיוק? ממתי יהודים עבדו בשביל גוי ולא גנבו אותו? ויוסל'ה שלנו? הוא לא היה שר אוצר אצל פרעה? מה זה השטויות האלה של עבדים וכל החארטה הזו?
אבל עם כבד קצוץ וחזרת ועוד סלטים חמוצים או חריפים, האירוע נעשה יותר נוח ובטח טעים. והמשפוח'ה היו מבסוטים, אז למה להרוס? אני תמיד בעד דמוקרטיה, שכל אחד יעשה מה שבראש שלו, ולא יפגע באחר.
גם גלשתי בסלולרי, וכיפוש לא אהבה. "די מאמי, איזו דוגמה אתה נותן לילד? אנחנו בארוחת חג", אמרה.
חתכתי מיד לפני שההנחיות שלה יהפכו לאפידמיה. "כיפוש, תני לו טלפון, הרבה יותר עדיף מהשטויות שרצות כאן בהגדה. הוא עוד עלול להשתכנע ולחשוב שסמוצ'קנע, בן גביר ואבי מעוז הם יהודים טובים ולוחמי חירות האדם. אם הם מאמינים בהגדה, אני אוטומטית נגד הגזענות הזו. בשביל מה היה צריך את הסיפור הזה של מכת בכורות? במה חטא ילד מצרי בן 10 שצריך למות כדי שאנחנו נחיה? אגב, חלק מהכיפות מאמינים בשיטה הזו עד היום. די, תתקדמי".
טוף, הסתיים החלק של ההתחזות ליידעלך טובים, והתחלנו לאכול. הדג של כיפוש חוסל במהירות, היא זרחה. גם שורק'ה הפתיעה בבישולים. 20 שנה חיינו ביחד, היא התקשתה בשלב הכנת ביצה קשה. איך שנפרדנו היא התחילה בהכנות ל"מאסטר שף". בסדר, היא לא מתיימרת להיות חיים כהן או ישראל אהרוני, אבל היא מבשלת טוף.
היו חמישה קינוחים, כי ל"עדות" אין פרופורציה. הסתפקתי בשלושה, כי יש גבול לכל תעלול. הבטתי בסלולרי, חלפו שעתיים. גיאצ'ו כבר מצא את האפיקומן, שורק'ה הסוהרת נתנה לו 100 שקל. הוא הביט בשטר ושאל: "שרה, מה קרה? נגמרו לך הכחולים? אז תיתני לי שני צהובים".
כולם צחקו, רק כיפוש ואני היינו נבוכים. כפדגוג ידוע גערתי בו: "גיאצ'ו, תגיד תודה ותתקדם. די עם השטויות שלך".
שנים אני כבר מתרה בכיפוש: "שימי כמה לירות בצד בשביל ששי גז ו/או ציון אמיר. הילד שלך גדל להיות ראש ארגון, הוא ייקח פה חאווה מחצי עיר. פינגווינים עולים הרבה כסף".
היא לא אוהבת שאני אומר לה את זה, היא משוכנעת שהבן שלה יהיה עתודאי, דוקטור לפיזיקה, ויתקבל לפרויקט תלפיות. אז בינתיים הוא מתאמן בלהיות האקר, והיא מנחמת אותי שכל הילדים היום עושים את זה.
"כפרע, רוצה לבוא עוד פעם?", הודעתי לכיפוש, "איך תבואי אם לא נלך עכשיו? יאללה תתחילי להיפרד. שתי קטנות היינו פה".
רק נכנסנו לאוטו והיא אמרה: "ראית איך אהבו את הדג שלי? אני מבסוטית מעצמי".
חייכתי לעצמי בלב. המדינ'ע מתפרקת, שאולי צדק, צריך כאן מלחמת אזרחים, אבל כיפוש בבועה. רק היא והדג שלה.
# # #
ציפי שביט חגגה את הסדר על כיסא גלגלים עם גבס ברגלה. היא החליקה בביתה על עלה רטוב, התוצאה - שני שברים באותו מקום שבו שברה את רגלה לפני 47 שנים במופע "ג'מבו". אבל היא פעילה ומפעילה את אבישי שנוהג את הכיסא ברחבי העיר כאילו היה פנקס הקטן. היא ביטלה 40 הופעות, דווקא כאשר הגועליציה של ביבי הסירה את החרם מהאומנים.
"רונצ'ו, חבית חלווה איכותית שלי, זה לא העניין של הכסף, לא חסר לי כלום. אבל אני כמהה להופיע, להרגיש את הקהל, את האהבה שלו, בשבילי זה כמו חמצן. מאז שהייתי חיילת לא קרה לי שלא הופעתי יותר משנה. אבל אני אחלים מהר ואחזור לבמה. אני אדם חזק, בעוד חודש אתה ואני רוקדים".
הלוואי, אם ירצה השם, האורתופד וטכנאי הרנטגן.
את מיקי מלכת הילדים פגשתי בקפה, אצל דני. היא לגמה אספרסו מוקדם בבוקר, לפני יציאה להופעה בדרייב־אין בהרצליה. שנה ויותר שהיא לא הייתה על במה מול ילדים, והמילה מוטציה מטריפה אותה. היא צודקת, המדינ'ע חזרה לשגרה מלאה, מסיכות זו רק המלצה בלתי מחייבת, ילדים משתוללים בחיף בכל מקום, אבל מופעים אסור.
אסי סתיו, מפיק וקולגה של בעלה אריק, הראה לי סרטונים של הצגת ילדים באחת הערים בארץ. העירייה שהזמינה את ההופעה התירה 20 ילדים במרחקים גדולים בפארק. בפועל נכחו 250 ביחד.
"אתה מבין מה אנחנו עוברים כאן, קוף", הוא אמר, "שלחתי את הסרטון הזה לכל חברי קבינט הקורונה. הודעתי להם שאני מפליל את עצמי שהעליתי את ההצגה על אף ההפרה. מה קורה כאן? איפה הרגולציה? הבטיחו שהכל חוזר, אבל אף אחד לא מדבר איתנו. להרים הצגה לחופש הגדול זו השקעה של מיליון שקל, לפני שראיתי גרוש הכנסה. למה הם מחכים? שיודיעו לנו כן או לא, חוסר הוודאות משגע את כולם".
# # #
חוה"מ פסח עכשיו, ואגם הדרעק בשיא הפעילות. מתארגנים על השלל בקצב מטורף. יש כאן צחוקים שאין בשום מקום בעולם. נפתלי הגבר, עם 275 אלף קולות מצביעים, דורש להיות רה"מ, ומודיע ליאיר לפיד שהוא לא מתאים לג'וב, כי יש לו רק 700 אלף קולות מצביעים. גם בקרקס זה לא יכול לקרות.
עוד לא התרגלנו לכניסה של מפלגת הציונות הדתית לחיינו, הודיע אתמול אבי מעוז מ"נעם" על דרישה להקמת מטה ממשלתי: "לגילוי ונטרול השפעות זרות על מדינת ישראל - מג"ן הע"ם". נחנקתי מצחוק, כי שתיתי במקביל והקדמתי קנה לוושט.
אוקצור, מעוז וג'מעתו בהשפעת המנהיג הרוחני, הרב צבי טאו, זה שדורש מצאן מרעיתו להתנהג "בנועם", דורשים מהממשלה כתנאי להצטרפות: לפעול לפי עקרונות חוק הלאום. "המטה יהיה הסמכות הממשלתית הבלעדית, המנחה ומבקרת מימוש החלטה זו במוסדות המדינה, בדגש על משרדי החינוך, המשפטים וצה"ל".
חחחחח... מאיפה הגיעו ההזויים האלה לחיינו? אני זוכר שכשעלה ירוק פרצה לתודעה המקומית, הייתה סערה בציבור, כי כולם נבהלו שהילדים ישתו חשיש, והצבא לא יוכל לתפקד. אבל עכשיו עם מג"ן הע"ם, הכל סבבה. באיזה חומר הג'מעה הזו משתמשת, כי גם אני רוצה כזה. עכשיו מה זה בדיוק "נטרול השפעות זרות?". איך מנטרלים את ההשפעות האלה? כליאה בתאי איקסים? מעצר מנהלי לשנה בחתימת שר הביטחון? מחנות עבודה וחינוך מחדש כמו בקוריאה הצפונית, אצל המנהיג החביב עליי קים ג'ונג און?
מה שהמצות מעוללות לאנשים, זה פשוט אסון בהתהוות. איך יוצאים מזה, אלוהים?
נ.ב.
לראשונה בחיי הבוגרים אני שומר על פסח כשר. לא החלטתי, ככה יצא. הרבנית כיפוש הכשירה את הבית כהרגלה. אין כאן חמץ, ומשום מה זה לא מפריע לי, כי היא מכינה לי כל מה שאני רוצה. גם בבתי הקפה הכל כשר, כי איראן זה כבר כאן. המהפכה הושלמה בהצלחה.
אז בכל ערב היא שואלת: "מה להכין לך? מרק עם קניידלעך? מצה־ברייט"? אני משתדל לאתגר אותה. "תכיני לי מצייה כמו של אמא שלי. זה כמו עוגה שפורסים אותה, זה רך בפנים, הבנת?".
היא אמרה שאין בעיה. "תן לי חצי שעה, אכין לך גם סלט ירקות". אחרי 20 דקות שמעתי את המחבת מכה בחוזקה בפח הזבל. שאלתי מה קרה, אז היא הסבירה לי: "טעיתי בחישוב. פתחתי שלוש ביצים, אבל צריך חמש. עוד כמה דקות יהיה חדש". התפוצצתי מצחוק. "חמש ביצים, כיפוש? ועוד עם חלב? את יודעת בן כמה אני? אם את רוצה להרוג אותי, למה לאט? תירי בי בראש או תיתני לי ציאניד".
היא צחקה והשיבה: "מאמי, צריך שבע ביצים, ואסור להגדיל ראש ולשנות את המתכון. שמתי רק חמש, יהיה טעים, אני מבטיחה לך".
באמת שהיה טעים, עם ארבעה סוגי גבינות, שהרזה מביניהן הייתה 27% שומן.
סיימתי, ומיד הזמנתי מינוי בנטל"י.
[email protected]