המותחן שבתוכו אנו נמתחים לא יסתיים שנייה אחת לפני סוף זמן הפציעות. כרגע, אנחנו בקושי בשלב הגישושים. כמעט כל מה שמתפרסם (“בנט סגור עם הליכוד”) הוא בין שמועות לספינים מכוונים שנועדו לייצר כאוס בצד השני. שום דבר עוד לא סגור, אבל המצב מתבהר והולך ומנתב את השחקנים השונים ליום הדין, כלומר לרגע שבו יצטרכו לקבל את ההחלטה. הדברים נכונים לא רק לגבי מחזיק המפתחות הרשמי, נפתלי בנט, אלא גם מול המשתתפים האחרים: גדעון סער, יאיר לפיד, ראשי מפלגות “גוש השינוי” (גנץ, מיכאלי, הורוביץ, ליברמן) וכוכבים מזדמנים נוספים.
אלה העובדות בשלב הנוכחי: אין לנפתלי בנט אופציה אמיתית אצל נתניהו. מרגע שהאידיאולוג האחרון של הימין, בצלאל סמוטריץ’, הבהיר שלא ישתף פעולה כלשהי עם ממשלה שתוקם בסיוע כלשהו של רע”ם, נגמר הסיפור. יש לבנט אופציה לא רעה בצד השני, אצל יאיר לפיד וגדעון סער, אבל היא ערטילאית, שנויה במחלוקת ודורשת עיצוב, גימור ושיפור. על זה הם היו אמורים לעבוד אתמול בערב, בפגישת לפיד־בנט (שנקבעה, למיטב ידיעתי, לשעה 23:00 בלילה...).
הבעיה של סער־בנט: אם תוקם “ממשלת השינוי”, הם יהיו בה במיעוט מול ח”כים הנוטים שמאלה. לבנט וסער 13 מנדטים ביחד. אם יצרפו את גנץ, יקבלו 20. ללפיד, מרצ והעבודה 30 מנדטים ביחד. סער בשל ושש אלי החלפת נתניהו, אבל הוא לא יעשה את זה כדי להקים את מה שיוגדר מיד כ”ממשלת שמאל”. על אחת כמה וכמה, נפתלי בנט. הפתרון: מנגנון פריטטי, בדיוק כמו בממשלה היוצאת, בהבדל אחד: הפעם, שני שותפי הפריטטיות יקיימו את ההסכם ויפעלו בשיתוף פעולה, בניגוד למצב הקיים שבו נתניהו הפר את ההסכם עם חתימתו ומשתק מאז את תפקודם של מוסדות המדינה בסרבו לאשר מינויים כלשהם.
אם סער ובנט יצליחו לשכנע את יאיר לפיד וראשי שאר מפלגות ה”שינוי” ללכת על ממשלה פריטטית ויוקם מנגנון קבלת החלטות שוויוני ומאוזן, האופציה של ממשלת השינוי מתחילה לקרום עור וגידים. לא מן הנמנע שלקראת הקמת ממשלה כזו יאוחדו כמה מסגרות ל”בלוק טכני”: סער, בנט, גנץ וליברמן, למשל. ביחד 28 מנדטים, כוח כמעט שווה למספר המנדטים של לפיד־מיכאלי־הורביץ.
למזלו של גוש השינוי, המחלוקות בתחום המדיני כמעט אינן קיימות בעידן הנוכחי. אין תוכנית שלום על השולחן, אין דרישה לפנות התנחלויות או להקפיא בנייה, אין “מוקשים” משמעותיים שעלולים לפרק את המרכבה המסובכת שסער, ליברמן, בנט ולפיד אמורים להקים. כולם מתנגדים לגרעין האיראני, כולם תומכים בשלום האזורי, אפילו בעניין בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג יש קונצנזוס כמעט מלא (אם נתעלם לרגע מההכרזה הלא מוצלחת של ניצן הורוביץ במהלך הקמפיין). על פניו, זה אפשרי.
נתניהו מבין את מצבו היטב, יותר מכל אחד אחר על המפה הפוליטית. אם לא יתרחש נס, שום דבר טוב לא מאיים עליו. האופציה הטובה ביותר מבחינתו כרגע היא בחירות חמישיות, וגם במקרה הזה - האופק קודר. “נתניהו נחלש מאוד גם בתוך הליכוד”, אמר לי אתמול גורם בכיר במפלגת השלטון, “לאנשים מתחיל לרדת האסימון. הוא כאן כי הוא מביא שלטון, אבל הוא לא מביא שלטון אמיתי כבר הרבה זמן, הוא מביא בעיקר כאוס. לאנשים די נמאס”.
נפתלי בנט וגדעון סער מזהים את מצבו הנואש של נתניהו. סער “יושב” על בנט 24/7, מכל מקום ובכל שעה. בנט יודע שהצעת נתניהו ל־20 אלף מתפקדי ליכוד ואין ספור שריונים היא פייק במקרה הטוב, תרגיל עוקץ אופייני במקרה הפחות טוב. הוא מביט ברשימת כל אלה שעשו דילים עם נתניהו בשלושת העשורים האחרונים ולא מזהה שם אחד שיצא מהדיל הזה בחיים. הוא לא רוצה להיות עוד גופה פוליטית מפויחת בקבר האחים של אלה שהאמינו לנתניהו.
גם מבחינת בנט, בחירות חמישיות זה ריסוק איברים. אדי הדלק של הקורונה יתפוגגו עד אז, סמוטריץ’ העמיד לו אלטרנטיבה אידיאולוגית מוצקה והוא יהיה בצרות. אם ייענה להצעת לפיד־סער, יהפוך לראש ממשלה. מלא־מלא, כולל הכל. בנט יידע מה לעשות כראש ממשלה. הוא יצירתי, ממלכתי, מנהל לא רע וחרוץ מאוד. הוא יהיה ראש הממשלה הדתי הראשון בהיסטוריה של ישראל. הוא ינפץ את תקרת הזכוכית. האם הוא כבר שם? לא. עדיין לא. התנאים לא בשלו וההחלטה לא נפלה. אבל הוא לא באמת רחוק משם.
מה נתניהו יכול עוד לעשות? ראשית, להביא עריקים. הסיכוי אפסי. לא, אלקין ושאשא־ביטון לא “סגורים עם נתניהו”. גם כאן מדובר בספין שקרי. גם לא גורמים אחרים במפלגות אחרות. כולם רואים את נואשות מצבו של נתניהו ואף אחד לא יתנדב לשחות ולטפס על ספינתו הטובעת.
הדבר השני שביבי יכול לעשות הוא להפעיל מכבש לחצים אדיר על סמוטריץ’, על מנת שיתרצה. אם סמוטריץ’ יתרצה, יכול להיות שנפתלי יתרצה. הא בהא טליא. הסיכוי לכך נמוך. בסופו של יום, המאמץ להכשיר את התנועה האסלאמית כפרטנר לממשלת ימין הוא בעיקר מגוחך. יום יבוא, לא בעוד הרבה זמן, שאפילו השופרות העלובים ביותר של בלפור יתעוררו וישאלו את עצמם: “מה עבר לנו בראש כשהתיישרנו מאחורי התועבה הזאת?”.
האנשים שסרקו את דף הפייסבוק של אבתיסאם מראענה, 15 שנה אחורה, הופכים את הסניף הישראלי של “האחים המוסלמים” למבשר הגאולה. אנשים שגידפו והכפישו מועמדת שחברה במפלגה ציונית, שמחויבת לרשויות המדינה, שהתנצלה על ההתבטאויות (המטומטמות להחריד) שלה בצעירותה, מהללים ומשבחים את מנסור עבאס, שרואה בישראל כולה פלסטין כבושה וביום העצמאות את “יום הנכבה”, רק מפני שלא הזכיר את “הכיבוש” בנאומו (המצוין).
אלה שהפכו את גנץ, אשכנזי, יעלון ולפיד לבוגדים רק על המחשבה להקים ממשלה בתמיכה חיצונית של ערבי כזה או אחר, מקדשים עכשיו ממשלה בתמיכת התנועה האסלאמית. זוכרים איך הם הזהירו אותנו ש”לא נוכל לתקוף בעזה” בלי אישור של טיבי ועודה? אה, אז תוכלו לתקוף בעזה בלי אישור של עבאס, שמפלגתו היא מפלגה־אחות רשמית מלא־מלא של חמאס?