זה היה אמור להיות תאריך משמעותי במיוחד. לא רק למעריצי אייל גולן, אלא לכל שוחר תרבות ישראלית. כי חתן השמחה, שמציין יובל להיווסדו, הוא לא רק אחד מהכוכבים הכי גדולים שצמחו כאן, אלא גם דמות ששיחקה תפקיד מרכזי במהפכה היסטורית ששינתה את עולם התרבות שלנו. מהפכה שסיימה עוול ודיכוי מתמשכים. שהפכה את המוזיקה המקומית להרבה יותר מגוונת, מעודכנת, מחוברת לציבור רחב. מהפכה שאייל גולן היה נער הפוסטר שלה. ולכן יום ההולדת העגול הזה שלו, שיחול ביום שני הקרוב (12.4), היה חייב להיתפס כציון דרך.
אבל במקום מסיבה, נשארנו עם ריח חמצמץ של בדלי סיגריה טבולים בשאריות קוקטייל. והכל משום שגולן כבר מזמן לא נתפס כגיבור תרבות פורץ דרך, אלא כהוא מ"פרשת אייל גולן". ומי שלא רואה קשר ישיר בין הדברים - כלומר, בין מידת חשיבותו ומהפכנותו של האיש לבין הפרופורציות המטורפות של אותה “פרשה" - הוא כנראה מטומני הראש בחול. אלה שטוענים בתוקף שמעולם לא היה פה קיפוח.
עוד אחזור לאותו סיפור עגום, שהכתים את הקריירה של גולן לנצח. ולא במעט, גם באשמתו. אבל לפני שממוטטים חומה, צריך להיזכר איך היא נבנתה. וגולן, באופן אירוני, הוא מומחה גדול בהפלת חומות. לא משום שעבד בצעירותו בבניין, אלא כי היה הבולדוזר העיקרי שסייע למוטט את קיר הברזל. הקיר שהפריד בין התרבות המזרחית הפופולרית וההכרה הרחבה.
תחילת הדרך היא כבר סיפור ידוע. כמעט קלישאתי. גולן הצעיר ניהל קריירה מוזיקלית שהייתה במגמת עלייה. כישרון השירה הייחודי באמת שלו כבר זכה להכרה בתוך הברנז'ה הצרה של המוזיקה המזרחית, והוא החל לככב במקדש האולטימטיבי של הסצינה - מועדון הפלקה. אבל בדיוק כמו הפלקה, ששכן באופן סמלי במרתף מתחת לאדמה, גם המוזיקה המזרחית כולה התנהלה אז כמעין עולם אוטונומי. עם כוכבים וחוקים משלו, וגם יכולת קיבול מוגבלת. אנחנו באמצע שנות ה־90, רוקרים מקומיים כבר ממלאים פארקים שלמים, אבל גולן וחבריו עוד מופיעים בפני מאות בודדות של מעריצים בתוך מרתף דחוס.
ואז הגיעו זאב נחמה ותמיר קליסקי. עמודי התווך של אתניקס שהייתה אז בשיאה, והריחו בחושים החדים שלהם את פוטנציאל ההתפוצצות של הז'אנר המסולסל. את השלב הבלתי נמנע הזה באבולוציה של התרבות הישראלית, שבו המוזיקה שמדברת לחצי עם לפחות תצא מהחומות ומהמרתפים ותהפוך לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים. הם גם הבינו שמה שבולם את המהפכה הוא בעיקר המעטפת. ההפקה המוזיקלית, השיווק, היחצנות. ובעיקר - המיתוג של המוזיקה המזרחית כמשהו חפיפניקי. לא עדכני. ולא מקצועי.
השניים חיפשו את הזמר המזרחי שיוכל להפוך לראש החץ של מהלך ההבקעה הזה, ומצאו אותו בדמותו של גולן. עם האמרגן שלו דאז, ישי בן צור, תפרו נחמה וקליסקי לזמר הצעיר שירי פופ מסולסלים שנהנו מהיכולות הקוליות הנדירות שלו, ונעטפו בהפקה מוזיקלית, נגינה וסאונד עדכניים. האלבום הראשון שלהם עם גולן, “בלעדייך" (1997), שהיה השלישי בקריירה שלו, הפך מיד ללהיט מטורף. שירים שנכללו בו, כמו “לב של גבר", “בלעדייך" ו"צאי אל החלון", חרכו את רשימות ההשמעה בכל תחנות הרדיו מלב המיינסטרים. בנקודה הזו בזמן, לא רק כוכב נולד אלא סגנון מוזיקלי שלם. ע"ע הפופ המזרחי, במובנו המעודכן. השווה לכל נפש. הכל-ישראלי. ואייל גולן עמד שם בחזית.
אנשים רבים העניקו את הקרדיט על הפריצה המטורפת הזו רק לצמד נחמה וקליסקי, והתייחסו לגולן כאל סוג של בובת פופ. מישהו שניחן במעלות גולמיות של קול ומראה, ונתן לגאונים לעשות בו כבשלהם. התפיסה הזו הוכחה, עובדתית, כמופרכת לגמרי. לראיה - גולן פועל כבר למעלה מ־20 שנה במנותק מאתניקס, ועדיין מתחזק קריירה מדהימה. אבל היא גם עושה לו עוול ברמה האישיותית. כי גולן לא הפך במקרה לאבי המהפכה. וגם לא רק בגלל היכולות הקוליות הנדירות באמת שלו (על פי האגדה, אריק איינשטיין ז"ל אמר ש"אפשר לכוון כלים לפי הקול שלו").
היה בו שילוב של כריזמה, מראה מצודד וחיוך הורס (ששווה, כמובן, מיליון או דולר), נתונים שהפכו אותו לכוכב פופ קלאסי, עם גאווה בסיסית - כמעט מתריסה - במי שהוא, במקום שממנו הגיע ובאלה שאותם הוא מייצג. מה שקיבע אותו כסמל מזרחי אמיתי. הוא היה רחוק מאוד מלהיות אותה בובת להיטים כנועה, כפי שנתפס בתחילה, ובאותה נשימה - ידע היטב לשחק את המשחק בזירה הכל־ישראלית. בתוך המעגל של דן שילון, שהיה אז מדורת השבט, גולן התנהל בשיא הטבעיות ובהק כיהלום (“יש לי רק חלום", וגו').
ועוד משהו, לא פחות מקריטי. סיפורי סינדרלה כמו גולן, שחוו ילדות מאוד לא פשוטה ודלות כלכלית ואז הפכו לכוכבי ענק בן לילה, מתקשים בדרך כלל לתחזק קריירה כל כך יציבה. יש בגולן איזשהו יסוד נפשי חזק ונחוש, שאפשר לו להתגבר גם על הרקע הלא יציב שלו, וגם על המוני פרשיות שנקשרו בשמו.
ועדיין, גם הוא סבל משיכרון הגבהים. אם זה ברצון הכמעט אובססיבי שלו להיות ממוצב כמו אריק איינשטיין או שלמה ארצי. רצון שהיחצן שלו רני רהב תדלק לאורך שנים עם הביטוי “הזמר הלאומי" שהדביק לכל קומוניקט בתקווה שיתפוס. לא תפס. אם זה בגלל העלמת המס, שבגינה הורשע באוגוסט 2014. ואם זה בגלל הרגלים שסיגל לעצמו בחייו האישיים. הרגלים שהובילו בסופו של דבר לאותה פרשה מפורסמת.
גולן נחלץ בעור שיניו מאישום פלילי בסיפור הזה, שהתפוצץ בנובמבר 2013. אבל ברמה המוסרית הוא נושא איתו אחריות לא פשוטה. יחסי מין מזדמנים עם בחורות סופר־צעירות, בנות 14־17, שהובלו למרומי המגדל שבו התגורר כאילו היו סחורה. או פמליה שעטפה אותו והשתמשה בבחורות האלה, שבאופן ברור הגיעו מתוך עמדה של מצוקה וחולשה, באופן מחפצן ומזלזל. והעבירה אותן מיד ליד בתמורה לבגדים ואלכוהול, וגם לזכות לשהות בקרבתו של האליל שלהן. אותו אליל שעל פי עדויות כמה מהנערות ביקש מהן “לפנק" את חבריו. גולן הצטייר מהסיפורים האלה כאדם עם עמוד שדרה מוסרי, איך נאמר? לא מרשים במיוחד. וגם כמישהו הסובל מניתוק רגשי משמעותי. די רק לחשוב על כך שיש לו שתי ילדות משלו בבית. על כל המשתמע מכך.
ועדיין, אחרי הכל, לא הייתה שום פרופורציה בין המעשים המקוממים האלה ובין העוצמה שבה התפוצצה הפרשה. המעשים שיוחסו לגולן לא היו חמורים יותר מאלה שנחשפו סביב רשימה הולכת וגדלה של גברים ידועים, בהקשר של התנהלות מינית פסולה. אבל פרשת “משחקי חברה", כפי שכונתה, כבשה את הכותרות הראשיות לאורך שבועות ארוכים, וגולן עצמו נתפס כסמל לכל הרע והמעוות שבעולם. באופן טבעי, תרמה לכך העובדה שהוא אדם סופר־מפורסם ומצליח. אבל היה כאן גם אלמנט ברור של סגירת חשבונות. של הזדמנות להיפרע מהאיש שמסמל את המהפכה התרבותית המזרחית. להוקיע אותו, ודרכו - את כל מה שהוא מייצג.
לצורך ההשוואה, מומלץ לקרוא את התחקיר המטלטל של אתר “המקום הכי חם בגיהינום" על יצחק לאור. משורר מוערך, בשר מבשרה של ההגמוניה הישנה, ש־20 נשים העידו שהטריד ותקף אותן מינית. מה שמדהים בסיפור הוא שהתנהלותו הפסולה של לאור התרחשה לאורך עשרות שנים, כולל באכסניות הכי “מכובדות", כמו עיתון “הארץ" ובית הספר לקולנוע סם שפיגל, והתלונות עליה היו ידועות היטב לאנשים רבים בדרגים גבוהים שלא עשו דבר. אנשים שחלקם עט בהתלהבות על ההזדמנות לצייר את אייל גולן כעבריין מין מפלצתי. כל זה הופך את הסיפור של גולן לטרגדיה רבת משתתפים שכמעט היה ניתן לכתוב מראש.
אבל גם אלה לא יכולים לקחת מאייל גולן את הקרדיט על המהלך התרבותי המכונן שהוא היה אחד מראשיו. ועל קריירה מוזיקלית מדהימה באמת. רק בחודש שעבר הוא הוציא את אלבום האולפן ה־24 שלו, “להיות מאושר", ונדמה שלא איבד ולו במעט את הרעב שלו. להיות מעודכן, להיות מחובר לז'אנרים מוזיקליים חדשים ולאומנים צעירים. התוצאה היא שגם בגיל 50 הוא ממשיך ליהנות מפופולריות אדירה ולהישאר רלוונטי. “הזמר הלאומי" הוא כבר לא יהיה. אבל לנצח יישאר הזמר ששינה את המדינה.