"אנחנו נלחמים על שלוש שורות בהיסטוריה", אמר צעיר יהודי בגטו קרקוב בימים שהגרמנים הנאצים רצחו את היהודים. הוא עמד בראש מחתרת לוחמת בגטו, שמו דולק לִיבֶּסְקִינְד (לא קרוב של קלמן ליבסקינד. בדקתי איתו).
העולם זוכר היום בעיקר את המרד בגטו ורשה, פחות יודעים על עשרות מרידות ומחתרות לוחמות שהיו במקומות אחרים. ננסה לתת להם את "שלוש השורות בהיסטוריה".
ליבסקינד והמחתרת בקרקוב הם חלק מאותם יהודים שלחמו בנשק מול המכונה הנאצית. בין פעולותיהם: פיצוץ בקפה "צִיגָנֶרְיָה" שהיה מועדון של קציני הגסטפו בדצמבר 1942. בפעולה נהרגו 20 אנשי אס־אס. היו גם פעולות נוספות. דולק ליבסקינד עצמו נהרג בקרב יריות עם הגסטפו.
זו דוגמה אחת לעוד מרידות ומחתרות. הגטו הראשון שמרד הוא גטו טוּצִ'ין. בגטו רוכזו 3,000 היהודים תושבי העיירה. היהודים מרדו החל מהרגע הראשון שבו ניסו לקחת יהודים להשמדה. ב־23 בספטמבר 1942 הטילו הגרמנים מצור על הגטו.
היהודים פתחו באש בנשק שנאסף עוד קודם, 60 לוחמים יהודים ירו מארבעה כיוונים על הגרמנים, והורו לשאר היהודים לפרוץ ולרוץ אל עבר היערות. 2,000 יהודים ברחו, כולל נשים, ילדים וקשישים. 1,000 היהודים שלא ברחו, וכל הלוחמים, נהרגו.
מקרה טוצ'ין אולי נותן תשובה לשאלה: מה היה קורה אם היהודים בכל הגטאות היו מורדים? האם זה היה מציל אותם? ייתכן שהתשובה נמצאת בעובדה שמ־3,000 יהודי גטו טוצ'ין, שמרד כולו מההתחלה, כ־1,000 מהבורחים נתפסו בתוך שלושה ימים ונרצחו; כ־300 נשים עם תינוקות חזרו לעיירה בגלל התנאים ביער ונורו על ידי הגרמנים. כמעט כל 700 הנותרים מתו. רובם הוסגרו או נרצחו בידי מקומיים. רק 14 נותרו בחיים עת שוחררה העיירה.
גם עיירות קטנות נוספות מרדו, בהן לָאחְוָוה, נְיֶיסְוִויֶיז' ואחרות.
המרידות הולידו סיפורים לא רגילים. אחד המפתיעים התרחש בגטו העיירה מִיר. הגטו כלל 800 יהודים. יום אחד פנה שוטר נאצי, איש המשטרה הגרמנית ששמו אוסוולְד, אל אחד היהודים ואמר: "אתה לא מכיר אותי? אני שמואל רוּפָאיְיזֶן". הוא גילה שהוא מתחזה לגרמני, ובתוקף תפקידו הבכיר במשטרה הגרמנית המקומית נודע לו שעומדים לחסל את יהודי הגטו והוא רוצה לעזור ליהודים להקים מחתרת.
הוא התחיל להעביר לגטו נשק, 12 רובים, 2 מקלעים, 8 אקדחים, 30 רימונים ואלפי כדורים. הוא ביקש שהיהודים יברחו ליערות לפני שהגרמנים יגיעו להשמיד אותם. הוא גם הודיע על תאריך. לפני אותו יום, 9 באוגוסט 1942, הוא נתן פקודה לכל השוטרים הנאצים לצאת למקום רחוק, משקר שהגיעו ידיעות שהפרטיזנים עומדים לבצע שם פעולה.
יהודים רבים סירבו לברוח. חלקם מתוך תקווה שהגרמנים יותירו אותם בחיים, חלקם לא האמינו שאיש גסטפו גרמני באמת עוזר להם, והיו נשים, זקנים וילדים שחששו לחיות ביערות. ברחו כ־300 יהודים עם כל הנשק. אוסוולד עצמו נחשף על ידי המשטרה, שבה הוא עצמו שירת, ונכלא.
הוא ברח והסתתר במנזר. כאשר שמואל רופאייזן היהודי, שנקרא יוֹזֶף אוסוולד כאשר היה שוטר גרמני, שהה במנזר, הוא התנצר ושמו היה מעתה האח דניאל. עם זאת, הוא המשיך לטעון שהוא יהודי. ב־1958 עלה לישראל והצטרף למנזר על הכרמל.
פגשתי בדמות האגדית הזו למשך ימים ארוכים כאשר עשיתי סדרה חידונית של תשע תוכניות טלוויזיה בשם "היינו שם איתם" בשנת 1985, שבה צעירים ישראלים גילמו לוחמים נגד הנאצים. כדי להכיר היטב את הדמויות נפגשנו עם הניצולים לשעות רבות של שיחה. האח דניאל אמר לנו: "הצטערתי שרק 300 יהודים מתוך ה־800 ברחו מהגטו, אולי בגלל אפתיה או ייאוש, כי אני דאגתי לכך שהגטו יישאר ללא כל שמירה באותו לילה".
כשהוא נפטר בישראל בשנת 1998, הוא כתב בצוואתו: "אינני חושש יותר מהמוות. אני פוחד מהזיכרון. אינני יודע אם תדונו אותי לשבט או לחסד, אך מכל הדברים שתדעו עליי, ארצה שתזכרו שנולדתי כיהודי ומתי כיהודי".
היו מרידות ולחימת גבורה של יהודים גם באזורים אחרים שהנאצים כבשו. מרדו, כידוע, אפילו במקום השמור ביותר: מחנות ההשמדה אושוויץ, טרבלינקה וסוביבור. אחד הבורחים מסוביבור, שמעון רוזנפלד, הסתתר והתגייס כאשר הצבא האדום שחרר את האזור, השתתף בקרבות והגיע עד לברלין.
על קירות הרייכסטאג הכבוש הוא חרט את המילים "סוביבור־ברלין". המשתתף הצעיר ביותר במרד, צבי סובלמן, עלה לארץ ישראל ונפל במלחמת השחרור בקרב על הדרך לירושלים, ליד לטרון. ביום השואה מחר, וגם ביום הזיכרון לחללי צה"ל בשבוע הבא, נביט בשלוש השורות שהוא ודומיו חרטו בהיסטוריה.