קובץ הגיע מכתובת מוכרת, כך שלא היססתי לרגע לפתוח אותו. כשהבנתי שהוא נשלח אליי בשוגג, כבר היה מאוחר מדי. זו לא הפעם הראשונה שהודעת דוא"ל תועה בדרך. למשל, הקובץ שהתגלגל אליי עם פירוט המשכורות בזמן שסיפרו לנו שהמקום שבו עבדנו, חבריי ואני, נמצא במצב סופני וכדאי שנשקול להתכנס סביב מיטתו כדי להיפרד. רק באותו יום עמד מולי אחד הבכירים עם עיניים מלוחלחות מדמעות.
"אין כסף", אמר לי. "אני יודע שאתם חמישה אנשים שמחזיקים את המקום, אבל המצב גרוע. גרוע". את משכורתו בת חמש הספרות שהתחילה בספרה 4 אני זוכרת היטב. היא חקוקה על לוח לבי, בעיקר מפני שהפער הדהים אותי. לא בין המשכורות המעליבות למשכורות המופרזות, אלא בין הבעת הפנים האמינה שלו ומה שנראה לי כמו אמפתיה כנה, לבין האמת שנגלתה לעיניי. ככה זה. דברים שלא אמורים להגיע אלינו הופכים בבת אחת לחלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ומלווים אותנו בהמשך.
לענייננו: כותרת הקובץ שהגיע אליי השבוע בטעות הייתה "ניצולי שואה שזקוקים למזון", ובתוכו טבלה עם שמותיהם וכתובות מגוריהם.
בדיוק לפני חמש שנים חזרתי מ"מצעד החיים" באושוויץ־בירקנאו. טרם הנסיעה השתדלתי לעשות כל מה שאפשר בכל הנוגע להנחת תשתית הידע שתבלום את הזעזוע כשאגיע לשם. קראתי עדויות ויומנים מפורטים, כולל של אנשי אס־אס סדיסטים; העמקתי בתעמולה הנאצית; ולמדתי על המבנה של הגיהינום - בלוק 10, שבו הנאצים ערכו ניסויים על האסירות והאסירים; בלוק 11, שהוקם לצורך ענישת האסירים בעינויים; בלוק הילדים; בלוק 24, ששימש מאורת אונס 24/7 וכך הלאה.
הייתי משוכנעת שאני מגיעה לשם מוכנה, אבל שום דבר לא הכין אותי באמת למראה הגלגל הענק שהוצב מרחק קצר ממחנה ההשמדה, או למפגש עם טביעות האצבעות של המוצאים להורג, שנשארו שם. החיים מכינים אותנו לקראת ה"מה", אבל אין להם שום דרך להכשיר אותנו להבין את ה"כמה".
ק. צטניק דיבר במשפט אייכמן על "פלנטה אחרת", וזו הפעם הראשונה שרק התחלתי לגרד את ההבנה מה הייתה כוונתו. עד אותו זמן הנחתי שאני יודעת דבר או שניים על רע וטוב, מותר ואסור. הביקור הקצר באושוויץ־בירקנאו הבהיר לי ששום דבר ממה שידעתי לא תקף. אלה נורמות אחרות. נורמות ללא נורמות.
מתישהו, בזמן המצעד עצמו, מצאתי את עצמי יוצאת מהשער ומדלגת מעל גדר אבן של אחד הבתים הצמודים למחנה ההשמדה. חלפתי על פני שני כלבים מריירים, ובתוך השטח הירוק, המקסים, ישבו קשיש וקשישה. מהחיוך העירום שלה נצצה שן זהב. הוא נראה שמוט. הם לא ידעו מילה באנגלית, והפולנית שלי מסתכמת בשום דבר. הסתכלתי עליהם והם עליי.
שלחתי מבט אל שער מחנה ההשמדה, אל הארובות, וניסיתי לדמיין מה עובר בראש של שני אנשים שפעם היו צעירים ששמעו זעקות, ראו משלוחים של בני אדם - זקנים, נשים, גברים וטף, הריחו ריחות של שריפה ולא עשו דבר כשהנאצים רצחו מעל מיליון יהודים, רבבות פולנים, שבויי מלחמה סובייטים ועוד חפים מפשע מתחת לאפם. "הם לא יכלו לעשות כלום, אבל ידעו", אמרה לנו המדריכה אז, בביקור ההוא.
רק אתמול צוין יום השואה עם כל התותחים הכבדים: עדויות ניצולים, שיחות מתוקשרות עם דור שני ודור שלישי ושירים מרגשים. אומנם הטור הזה הוגש לפני יום השואה, אבל יש לי יסוד טוב להניח שהנאומים של הפוליטיקאים נשמעו גם השנה אותו דבר, עם אותם הביטויים בדיוק. "אתם גיבורים ההולכים ומתמעטים", "אנחנו דואגים לכם", "אתם עמוד האש לפני המחנה", "לא עוד, לא עוד". בקיצור, מוד שואה אחוז חלחלה שפוקד פעם בשנה, עם פיזור הצהרות והבטחות שיובילו לשגרה של שכחה. אבל עם חלחלה, כידוע, אי אפשר ללכת למכולת ולא פחות מזה - חלחלה היא לא באמת חינוך לדורות הבאים, שרואים אותנו נותנים לניצולי השואה להינמק. חלחלה היא סתם חלחלה.
אז מה אפשר לעשות? לעשות. חלקם מחכים לחיבוק, לתרומה בסתר, ליחס. אני מכירה מקרוב כמה שהפכו את העזרה לפעילות משפחתית בשגרה. גם אני מצאתי דרך ליצור קשר באופן לא מעליב עם חלק מהאנשים ששמותיהם הופיעו ברשימה שהתגלגלה אליי בטעות ולרתום לצדי עוד כמה משפחות. זה קל, כל עוד הם כאן. אחר כך כל מה שיישאר יהיה סתם חיוך עירום.
קריאה ראשונה
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים", אל המסקנה הזו מגיע בעצמו אמנון בן תמים, הילד ש"רוצה הכל כשבדיוק לא מתאים". אמנון אינו מוכן לקבל עליו את עול הסדרים של המבוגרים. בבוקר הוא רוצה לישון עוד, בדרך לגן הוא מקפץ על רגל אחת כשאמא שלו ממהרת לעבודה, ואת הארוחה הוא מעדיף לפתוח בקינוח. באופן טבעי, גם כשהכל שקט וכולם בדרך לשנת לילה עמוקה, אמנון משוכנע שזה הזמן הטוב ביותר לבלות בגינה עם הוריו. דווקא כאשר הוריו מפסיקים להתנגד לרצונותיו, הוא מבין בעצמו שלכל מעשה או רצון יש המועד והזמן שלהם.
יונתן יבין, מסופרי הילדים הפוריים והמקוריים בארץ, מצליח לספר סיפור מחכים ומשעשע ולשזור בתוכו, בלי שמץ של נימה נוזפת, אמצעים כמו שיקוף מציאות, התנסות והסקת מסקנות. את הספר מלווים איורים מלאי אנרגיה והומור של אביאל בסיל, ויחד הם הופכים את הספר למהנה ביותר.
"לילה בגינה" מאת יונתן יבין. איורים: אביאל בסיל. הוצאת עם עובד. 74 שקלים.
המלצתרבות
קטיף תותים הוא הזדמנות נהדרת להראות לילדים שתותים לא צומחים על המדפים, לבקר בחממות ולשמוע על שיטת הגידול ואופן הקטיף, לטעום זנים שונים. זה קורה במתחם החממות במושב ישע בחבל הבשור, שם התותים גדלים בשיטת ביו־תות־תלוי, ומחכים לקוטפות ולקוטפים בכל גיל ובכל מזג אוויר.
שישי ושבת בחודש אפריל, בשעות 9:00-14:00. כניסה וסלסילת 250 גרם: 40 שקלים (מגיל 3). לפרטים: uritutim.co.il, 077-7295757.