1. לכל איש יש חיסון
בזמן שראש הממשלה נשא עוד נאום נגד איראן, המשיכה איראן לעבוד: סוכנות הידיעות האיראנית חשפה השבוע כי החל ניסוי ההרצה של הצנטריפוגה המתקדמת החדשה IR9, חזקה ומהירה פי 50 מצנטריפוגות הדור הראשון (IR1). מבחינת פרויקט הגרעין האיראני המעבר לצנטריפוגות הללו משול למעבר מסוס ועגלה למרצדס. זה מהר יותר, גבוה יותר, חזק יותר.
הצנטריפוגות הללו מזניקות את איראן קדימה, למרחק קרוב הרבה יותר מפצצת גרעין מהמקום שאליו הוסגה על ידי הסכם הגרעין בתקופת הנשיא אובמה. בכל העולם (חוץ מעולמם של שופרות נתניהו) יודעים שהאיראנים מעולם לא היו קרובים לפצצת גרעין כפי שהם קרובים אליה עכשיו.
כל זה קורה במקביל לחידוש המו"מ (העקיף, בשלב זה) בין איראן לארה"ב, שסופו ידוע מראש: ארה"ב תחזור להסכם הגרעין בלי הישגים משמעותיים כלשהם. בעוד ישראל מאבדת את שארית המשילות שלה וממוקדת בכל מאודה בגיבוש "מתווה חדש" שיאפשר לנתניהו להכניס את גדעון סער, מנסור עבאס, איתמר בן גביר, בצלאל סמוטריץ' ויעקב ברדוגו למזוודה אחת ולהעלים אותה בבוידעם, ממשיכה האסטרטגיה הרת האסון שגיבש נתניהו להתפרק מולנו:
ממשל ביידן מנצל את היעדרותו של ראש ממשלה כשיר בישראל ואת שיתוקה של המערכת המדינית־ביטחונית הישראלית כדי להחזיר את העניינים לקדמותם: חידוש התמיכה באונר"א, הדלפות שיטתיות שחושפות את הפעילות הצבאית הישראלית נגד איראן, חזרה למינוח "השטחים הכבושים" באשר ליהודה ושומרון, הסרת הסנקציות מהאג וכמובן, זחילה בחזרה למו"מ עם איראן. זוכרים את האזהרות שהוזהר נתניהו כשמיהר לנאום מול שני בתי הקונגרס "על הראש" של הנשיא אובמה ב־2015, רק כדי לנצח בבחירות מול הרצוג? אז הכל, כולל הכל, מתגשם עכשיו.
אבל לא אלמן ישראל. בחזית האמיתית נחל השבוע ראש הממשלה כמה הצלחות משמעותיות. את טקס יום השואה הוא הצליח להמיר לעצרת בחירות. בשלב הבא ישונה שמו של הטקס "לכל איש יש שם" למשהו אקטואלי יותר, כמו "לכל איש יש חיסון". רבני הציונות הדתית התבקשו להפסיק לרגע לכרכר סביב מנסור עבאס והתנועה האסלאמית ולכתוב נוסח לתפילת הודיה חדשה שממנה ישתמע ששואת יהודי אירופה התרחשה רק כדי שנזכה להכיר כעבור כמה עשרות שנים את אלברט בורלא ("במלרע"!).
הססמה "לעולם לא עוד" תוחלף, בהחלטה מיוחדת של השרה לענייני טקסים וסמלים מירי רגב, ל"תודה, ביבי". ב"לזכור ולא לשכוח" יבוצע שינוי מינורי ותתווסף לה סיומת בלשון "את כל מה שביבי עשה למעננו". וכדי לנצל את המומנטום מתקיים עכשיו מו"מ מואץ עם פייזר על מנת שתיתן חסות גם לאירועי יום הזיכרון.
לנתניהו מגיע קרדיט נדיב על עניין החיסונים. סביב זה יש קונצנזוס כמעט מלא. הבעיה עם האיש וסובביו, שהם לא מסתפקים בקרדיט. הם רוצים פולחן אישיות בנוסח צפון קוריאני. אם ייוותר עוד מישהו, איפשהו, שהעז לא להעלות על נס את הגאונות השמיימית המופלאה של רעיית המנהיג ובעלה, הוא ישמע מהם ומשופרותיהם. הם יפארו, יקלסו, יפרכסו ויביכו את עצמם כמה שצריך. מה הפלא שהגברת נתניהו כונתה ריי סול, שמה של רעיית מנהיג קוריאה הצפונית, בקבוצת הוואטסאפ הפנימית של וואלה. התיאבון של בני הזוג לכיבודים, הילולים, קרדיטים ופינוקים היה, כפי שהוגדר באותם ימים, "בלתי ניתן לריצוי".
לצד הקרדיט על החיסונים, אי אפשר להתעלם מהמחדלים. ישראל שילמה ביותר מ־6,000 מתים למרות תנאי פתיחה נוחים ויתרון מובנה על רוב רובו של העולם. כשהוא פיאר ושיבח את עצמו בערב יום השואה על מבצע החיסונים של ניצולי השואה, ראוי היה שנתניהו יבקש את סליחתם של 900 ניצולי השואה שמתו מקורונה. אלמלא ייבאה המדינה כמויות מסחריות של חולי קורונה ומוטציות מברוקלין ודובאי, ברכבות אוויריות מופקרות בחסות הניהול המחפיר של המשבר, רוב הנפטרים היו מציינים איתנו השבוע את יום השואה ובשבוע הבא את ימי הזיכרון והעצמאות. גם על העובדה הזו אין ויכוח.
2. מתווה מאה הימים
זאת ועוד: מספרם של ניצולי השואה שחיים בינינו ממשיך לצנוח וירד השנה אל מתחת ל־200 אלף. יותר ממחציתם (51%) חשים חוסר ביטחון באשר ליכולתם להשיג מזון ותרופות. חלק מהם חיים, בקושי, מתחת לקו העוני. זהו נתון מצמרר הטבוע על מצחם של ראשי הממשלה לדורותיהם כמספר כחול על ידו של ניצול אושוויץ.
ראש הממשלה הנוכחי רכש לעצמו מטוס במיליארד שקל, בונה לעצמו מעון במיליארדי שקלים, סחט מהמדינה מיליוני שקלים בהחזרי מס שונים ומשונים בעיצומה של המגיפה, גורר את מדינתו לארבעה (או חמישה) קמפיינים (כ־2 מיליארד שקל עלותו של כל קמפיין), לא מעביר תקציב דו־שנתי שנדרש למשק כחמצן רק כי הוא חייב לרמות את שותפו וממשיך לדרוש מכולם שיודו לו. בנימין נתניהו חצה כבר מזמן לא רק את רף הנבצרות המהותית, אלא גם המוסרית. הוא לא כשיר.
מספיק להעיף מבט בערימת ה"מתווים", הרעיונות, המסלולים והפתרונות ש"מגובשים" בסביבתו של ראש הממשלה (אל תקנו את הביטוי הזה: אין בסביבתו של האיש שום דבר) כדי לנסות לקושש איכשהו מראית עין של ממשלה, כדי לא לשמוט את הלפיתה על גרונה של המדינה: לשכנע את סמוטריץ' ובן גביר וחבריהם להימנע בהצבעה על הקמת ממשלת נתניהו, בעוד מנסור עבאס וחבריו לתנועה הציונית (לשעבר האסלאמית) נמנעים מבחוץ גם הם. כך כולם יוכלו ללכת עם ולהרגיש בלי. בן גביר יוכל להגיד שלא הפר את הבטחתו "לא לשבת" בממשלה שקמה בהימנעות רע"ם, בעוד רע"ם תוכל לקבל את השלמונים שהנאשם ימטיר עליה בזכות אי־קיומה, בעוד נתניהו עצמו יוכל להקים ממשלה למאה ימים.
למה מאה ימים? אה, אלמנטרי: כי כל מטרתה של הממשלה הזו תהיה לבטל את הפריטטיות ולהיפטר מעונשו של איש נשכח אחד ששמו בני גנץ. כל המבנה המסובך הזה, שכרעי תרנגולת נראות לעומתו כמו בטון מזוין, נוצר רק כדי לנפץ באופן סופי את ההסכם הקודם שעליו חתם הנאשם רק לפני כמה חודשים. ולמה צריך נפתלי בנט, למשל, לתמוך באופרציה כזו, שתחזיר אותו לבחירות שבהן ירוסקו אבריו בעוד כמה חודשים? אה, זה משום שתהיה לו ערבות פומבית וחד־משמעית של אריה דרעי.
ויש עוד רעיון: להקים ממשלה עם גדעון סער, בתנאי שאחד הסעיפים בחוק הקמתה של אותה ממשלה יגדיר את כהונתו של נתניהו כקצובה לעוד שנתיים. שלוש שנים מק־סי־מום. אלא אם כן יצוץ משהו שיאלץ את החברים להפציר בו להמשיך, כמובן. ואז, תחזיקו חזק, תגיע השעה שאין אחריה דבר והוא יפרוש! האיש יקום וילך הביתה מרצונו! סער יוכל לרשום לעצמו שהביא לתום עידן נתניהו!
ולמה שנתניהו יקיים דווקא את ההסכם הזה? אה, זה ברור כשמש: יגובש צוות משפטנים אכזרי שינסח חוק בלתי עקיף, בלתי חדיר ובלתי שקיר, שאותו לא יוכל נתניהו למסמס כפי שעשה לחוק הממשלה הפריטטית הקודמת, מנוחתו עדן. המשפטנים הללו יתייעצו עם קודמיהם, אלה שגיבשו את המתווה הנוכחי, אם יצליחו למצוא אותם.
מזל גדול אחד יש לנו, לכולנו: אין בעולם כולו, וגם לא במערכת השמש ושביל החלב, אישה או איש, חייזר או עכבר, שמאמינים לבדל מילה היוצא מפיו של המנהיג. ככל הידוע, נתניהו הוא בן האנוש הראשון שהצליח למקם את עצמו בחלל קוסמי נפרד, שבו אין משקל כלשהו לשום דבר שנאמר, מוצהר, נחתם או מסוכם. אף שקרן מפורסם בהיסטוריה, מהברון מינכהאוזן צפונה, לא הגיע להישג הזה. השקרנים החובבים האלה עוד הצליחו להיכשל מדי פעם במילת אמת, מה שאי אפשר להגיד על המנהיג שלנו.
3. תקרות הזכוכית
גדעון סער חטף השבוע מקלחת צוננים מכל אלה שהגדירו אותו כפוליטיקאי הכי אמיץ על המפה הפוליטית. לא הצטרפתי לחגיגה הזו מסיבה פשוטה: הצל"שים והצל"גים יחולקו רק בסוף. אנחנו רחוקים מהסוף. אנחנו בקושי בהתחלה. אם אכן הדרמה של השעות האחרונות שגרמה לסער לא להמליץ על לפיד תביא להקמתה של ממשלת עיוועים נתניהואית נוספת, תהיה זו בכייה לדורות והיא תהיה רשומה על שמו של סער.
אבל יש גם אפשרות אחרת, שלפיה דווקא המהלך הזה יקל על נפתלי בנט לעשות את מה שהוא נשבע לכל מי שמוכן לשמוע בשיחות סגורות שהוא מסוגל לעשות: לכהן כראש הממשלה ה־13 של ישראל. בנט לא לבד בסיפור הזה. גם יאיר לפיד, שהפך לפוליטיקאי בשל ומרשים, נמצא שם: לשניהם יש תקרת זכוכית. של לפיד גבוהה (בסביבות 20 מנדטים), של בנט נמוכה בהרבה.
נכותו של בנט היא הכיפה שעל ראשו והמחסור במפלגת־אם משמעותית. בישראל לא כיהן עדיין ראש ממשלה חובש כיפה. הדמוגרפיה מובילה אותנו לשם, אבל עוד לא הגענו. ייקח עוד 20־30 שנה. לפיד סובל ממחלות הילדות שממשיכות לרדוף אותו ובראשן היחסים העכורים עם החרדים.
שניהם יכולים לנפץ בבת אחת את תקרות הזכוכית הללו. בנט יחסוך מעצמו את מסלול הייסורים הצפוי לו במעלה הדרך: להמתין בסבלנות לתום עידן נתניהו, להשתחל איכשהו לליכוד, לגבור על כל הסכינאים, לנצח את הכסף הגדול של ניר ברקת, את הפוליטיקה של ישראל כ"ץ, את האנרגיה של גלעד ארדן, את מוסדות המפלגה ואת העובדה שהליכודניקים לא סובלים חייזרים שנופלים עליהם מבחוץ.
אחרי שיצלח את כל זה, אם וכאשר, יצטרך גם לנצח בבחירות כלליות. הסיכוי שזה יקרה בדרך הטבע? 10%, ביום טוב. והנה, לו היה סער ממליץ על לפיד (ובעקבותיו גם חלק מהמשותפת), היה יכול בנט לבתק את הקשר הגורדי הזה באבחה אחת: פשוט להפוך לראש ממשלת ישראל בעוד כמה שבועות.
בנט חושש שיועמד בראש ממשלה שמאלנית, או כזו שתתויג כשמאלנית. בשיחות סגורות הוא מסביר: "אם הכי ימני זה 10, הכי שמאלני זה 0, אז אני בסביבות 8. יאיר לפיד בסביבות 5, מקסימום 5 וחצי. הציבור הישראלי נדד ימינה, והוא היום נמצא בנקודה 6 וחצי. יהיה לי קשה להיות ראש ממשלה שתוגדר 5. יהיו בה 30 ח"כים שמאלנים והרבה פחות ח"כים מהסוג שלי ושל גדעון סער. ליברמן אומנם ימני, אבל סופרים אותו בכלל במחנה של לפיד. לכן, אני אדרוש שהממשלה תזוז קליק או קליק וחצי ימינה. שתהיה ממשלת 6".
נכון לעכשיו, הרעיון של בנט הגיוני, אבל הדרישות הספציפיות קצת פחות. כולל "קול עודף" לראש הממשלה במקרה של שוויון כוחות בממשלה. מצד שני, לא מדובר בפערים בלתי עבירים או צליחים. גדעון סער וזאב אלקין התגברו כבר על מכשולים מסובכים בהרבה. צריך להמציא מנגנון חלוקת כוח יצירתי, שישמור על הסטטוס קוו בנושאי דת ומדינה ובנושאים מדיניים־ביטחוניים, ולצאת לדרך. זה אפשרי. זה בהישג יד. זה יהפוך את בנט ולפיד לראשי הממשלה, גם בהנחה שמדובר באנשים ישרים שמאמינים זה לזה, ובצדק. ע"ע ברית האחים הקדמונית ההיא.
רק לאחרונה מונה בנט לתפקיד שר הביטחון כמהתלה של נתניהו ובגארבג' טיים. הוא הפך את הזבל הזה לזהב טהור. הקשקושים על זה שהפיל את נתניהו יגוועו אחרי שלושה שבועות בתפקיד. הנושא הכלכלי יהיה בראש סדר היום, הכלכלה הישראלית מסוגלת להתאושש מהקורונה במהירות שיא (בזכות ההייטק, ה"פורטה" של בנט), והוא יוכל להפוך כמעט בן לילה ממנהיג קוריוזי של נישה למנהיג לאומי. כנ"ל בדיוק לפיד, כשיגיע תורו (אם כי לפיד כבר מזמן הזדכה על קוריוזיותו).
אם נתניהו ייכשל והמנדט יעבור ללפיד ובנט, נהיה במצב חדש. בנט יהיה חלש בהרבה מכפי שהוא היום. איום הבחירות החמישיות, שעלולות להביא לאובדנו, ירחף מעל ראשו. השאלה היא אם לפיד יגבר על היצר לקפל את בנט ותימצא הנוסחה שתוציא את שניהם בכבוד ועל הרגליים. אין לדעת.
מרב מיכאלי, בכל מקרה, עובדת כבר על אלטרנטיבה. המרעננת הרשמית והמחיה הגדולה של מפלגת העבודה מנסה להכין בשקט את אופציה ב': ממשלת 61. מגדעון סער ועד מנסור עבאס. כן, ככה פשוט. הרי נתניהו כבר הכשיר את הערבים, לא? אז קדימה. אפשר לצאת לדרך. לחתונה הזו עוד אין חתן, כי סער מכחיש בתוקף את האפשרות הזו. השאלה היא מה הוא יעשה כשממול ימתינו לו הבחירות, שאינן מבשרות גדולות ונצורות גם לו. נחיה ונראה.
4. הרמת מסך
אני לא יודע איך ייגמר משפט נתניהו, או אם יגיע לסיומו אי־פעם. נתניהו עוד לא התייאש מהאפשרות לבלום את המשפט דרך פירוק המערכת. בשיחות שקיים עם אחד הבכירים (מאוד) שעובדים איתו בחודשים האחרונים, אמר ראש הממשלה כמה פעמים שהוא לא מאמין ש"הציבור" ייתן למשפט הזה להתנהל. זו הסיבה שגרמה לו לשאת את נאום ה"אני מאשים" המחפיר שלו ביום תחילת שלב ההוכחות.
הוא עמד שם, ראש הממשלה, ותקף את מוסדות ומערכות המדינה החיוניות ביותר. הוא המציא פרקטיקה חדשה שבמסגרתה נאשם שומע בבוקר את התובעת ועדי התביעה, ומתנפל עליהם בערב בשידור חי בטלוויזיה. הוא קרא לתובעת, עו"ד ליאת בן־ארי, בשמה המפורש והתיר את דמה. בדיוק כמו במחלה אוטואימונית שבה הגוף תוקף את מערכותיו שלו, רק שבמקרה הזה אין חיסונים.
כך או אחרת, גם אם המשפט לא יגיע לפרקו מסיבה כלשהי, וגם אם נתניהו יזוכה, האירוע עצמו הוא אחד המשמעותיים ביותר בתולדות המאבק על פניה של המדינה ושל הדמוקרטיה. עדותו של עד המפתח אילן ישועה היא מעין "הרמת מסך" דרמטית, ממוסמכת ומוקלטת, מעל ניסיון התנקשות מאורגן של ראש ממשלה באחד המעוזים החשובים ביותר של הדמוקרטיה: העיתונות החופשית, זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי והצורך במערכות בקרה על השלטון.
לא היה כאן ניסיון להשפיע על גוף תקשורת משפיע. היה כאן ניסיון, שהצליח, להשתלט מבחוץ על אתר החדשות הפופולרי בישראל, להזריק לו זריקת מוות, לרוקן אותו מתוכן, להפוך אותו לקליפה חלולה שבתוכה פולחן אישיות למנהיג ומשפחתו.
"אם הגברת נתניהו תתרגז, אז גם הוא יתרגז, והוא לא יחתום לי", מצטט ישועה את הממונים עליו, בתהליך החניקה והשעבוד של וואלה לגחמות המשפחה המטורללת. "זה נאמר לי במפורש, תוריד את הידיעה, אני אהרוג אותך, מחר הוא צריך לחתום לי על יס". ועוד: "ברכות", אומר הבן, אור אלוביץ', לישועה אחרי בחירות 2015, "הבאת לו את הבחירות, עכשיו הוא יעשה מה שבזק מצפה ממנו".
מי שמכיר את האובססיה של משפחת נתניהו לתקשורת מבין מה קרה כאן. מי שלא מכיר, לא יבין זאת. כמות האנרגיה שנשפכת בבלפור סביב כל תמונה של הגברת שמתפרסמת בנידח שבמקומונים, יכולה להפעיל את תחנת הכוח ברדינג. הקשב של השליט ופמלייתו המורחבת לדרישה האינסופית והבלתי פוסקת של הגברת (עם השנים, גם של האדון) לשבחים, קילוסים, הילולים ופיאורים, נמשך כל יום, כל היום, כל השנים.
מטוס ראש הממשלה מתעכב לפעמים זמן רב (בעוד נתב"ג סגור להמראות ונחיתות) עד שהיא בוחרת את התמונות הנכונות שאותן יפיצו צלמי לע"מ למערכות מעלייתה למטוס. כנ"ל בדיוק אחרי כל אירוע שהיא מכבדת בנוכחותה. אחד מצלמי לע"מ הוותיקים סיפר לי פעם איך אחרי מימונה באור עקיבא ישב איתה במכונית, בתוך השיירה המשוריינת, כשכל הרחוב חסום לתנועה, עד שבחרה את התמונות שיפיץ למערכות התקשורת. עכשיו נסו לדמיין לעצמכם שאתם עורך "ישראל היום" ולא בחרתם את התמונה הנכונה. אירוע דומה קרה בזמנו לשעיה סגל ז"ל.
5. השיפודייה
בבחירות 2015 סומן האתר Ynet כאויב הציבור מספר 1. המלחמה בין אימפריית "ידיעות" לנתניהו הייתה טוטלית (רק בדיעבד ניתן היה להבין שזה קרה אחרי שהמו"מ בין מוזס לביבי נכשל). כשנתניהו ניצח, כנגד כל הסיכויים, הוא החליט לשנות טקטיקה. הוא ישיג לעצמו Ynet חליפי: האתר וואלה.
נתניהו הדיח את שר התקשורת המצוין שלו (גלעד ארדן), הדיח בשיחת טלפון את המנכ"ל המצוין שלו (אבי ברגר), הביא את עד המדינה שלמה (מומו) פילבר ונטל את תיק התקשורת לעצמו. הוא ניצל את חולשתו של הטייקון בדימוס, שאול אלוביץ', כדי ללחוץ עליו בנקודה הכואבת. כדרך הטייקונים, אלוביץ' היה ממונף עד כאב. הוא היה מכור למזומנים בהיקף אדיר. הוא נזקק לשירותי הרגולטור בכל הקשור לעסקת בזק־יס (ששווה לו מיליארדים), הרפורמה בקווי הטלפון הנייח (מאות מיליונים) ושאר הטבות.
זו הייתה העסקה. הבעיה היא שנתניהו לא הסתפק בשיתוף פעולה של וואלה. הוא רצה לדרוס, לרמוס, לחמוס. הוא פירק את וואלה מבפנים. אנשיו סרקו את דפי הפייסבוק ופרסומי העבר של העיתונאים והעורכים ארבעה דורות אחורה. כך סולקה, למשל, טלי בן עובדיה, מהעורכות המוכשרות והוותיקות בישראל, רק כי התגלה שכתבה פעם משהו נגד "הגברת". בחור בשם יואב גולן כונה "יותר גרוע מבן כספית" (הלו, אין יותר גרוע ממני - ב"כ) רק כי פעם המלצתי עליו בפני מישהו.
כך בוערו, נוטרלו, רוקנו מתוכנם או הוקפאו כל עיי ההתנגדות האחרים. גוף תקשורת עצמאי, חזק, משפיע, פופולרי, היה ואיננו עוד. הוא המשיך לפרסם, לייצר טראפיק, להעלות ידיעות וסיפורים ותמונות וקישורים, אבל כל זה היה פייק. ישועה השווה את מה שעבר עליו ועל עורכי האתר להתעללות (abuse). הם חונכו ואולפו להפוך ל"מנגנון ריצוי" של כל גחמות בלפור. הם כינו את עצמם "שיפודייה". כל יום היו מקבלים דרישה לשפד מטרה כזו או אחרת של הגברת או האדון. לא, לא מדובר באיראן או בחמאס, אלא באויבים מסוכנים יותר כנפתלי בנט, גדעון סער, כאלה. זה מחריד.
וזה גם שווה הרבה מאוד כסף. לנתניהו, שנלחם מול גורמי תקשורת עוינים, זה גיים צ'יינג'ר. ניתן לתמחר אותו בקלות. יש תעריפי פרסום. הכל גלוי והמחיר נקוב. נתניהו קיבל מוואלה שירותי תקשורת במאות מיליונים. כשסרטון "הערבים נעים בכמויות לקלפיות" נשתל בעמוד השער של וואלה וחונה שם כל יום הבחירות (בפרקטיקה הרגילה כל כותרת או סרטון מוחלפים אחרי 20 דקות בערך), מדובר בהטבה ששווה הון תועפות.
מה שמסביר את העובדה שכשפורסם שיש חקירה סמויה של המשטרה בעניין קשריו של נתניהו עם טייקון, אצו רצו הצדדים לשבש את החקירה: ניר חפץ הוזעק בבהלה לבלפור ודהר משם לביתם של האלוביצ'ים, כשהוא מורה להם בתקיפות להשמיד מיד את הטלפונים הניידים שלהם ולהורות גם לאילן ישועה לעשות את זה. "תפיל את המכשיר הנייד שלך לאסלה", הם הורו לישועה, בלי לדעת שהאסלה האמיתית זה הם עצמם.
המדהימה ביותר היא שיחה שקיימה מנכ"לית בזק, סטלה הנדלר, עם ישועה עצמו, אחרי אותה פגישת שיבוש לילית. מה למנכ"לית בזק ולאתר וואלה, גוף נפרד לחלוטין? ישועה, נואש ואובד עצות, אומר להנדלר ש"אי אפשר להמשיך ככה, אי אפשר לעשות את זה יותר, זה מסוכן, זה פלילי". הנדלר לא זורמת. "אתם כל הזמן אומרים ביבי, ביבי, ביבי", היא מפצירה בו, "אנחנו נחטוף על זה, יעלה לנו ביוקר", בעוד הוא מנסה להסביר לה שהתפקיד של עיתונות הוא לבקר את השלטון.
6. תקיעות השבר
אם נתניהו היה משוכנע כל כך שהתיקים נגדו יתפוררו, כפי שהוא טוען מהרגע הראשון, מדוע הוא מנסה עכשיו, בבהילות, להכשיר לעצמו את בית הנשיא כעיר מקלט? אני מקווה שרעיון העוועים הזה לא יראה אור יום. נשיא המדינה הוא הסמל האולטימטיבי שלה. התגלמות הממלכתיות. הוא יעולל למוסד הזה מה שהוא מעולל כבר כמה שנים לנשיא הנוכחי. הוא לא ישאיר שם אבן על אבן. הוא ינסה להפריד ולמשול מבית הנשיא, הוא יטריל את המערכת, הוא יבייש אותנו בוקר, צהריים וערב, באותה קלאסה שבה הוא עושה את זה עכשיו. זה יהיה אות קלון לדורות שיוטבע על המצח המשותף של מדינת ישראל כולה.
אני מאמין שנתניהו המקורי היה אחר. בתצורתו המוקדמת יותר, ביבי היה אדם מאוזן בהרבה. היו לו איזונים ובלמים, היו לו קווים אדומים, הוא הבדיל בין טוב לרע. עם השנים, כל זה הלך והתמוסס, הלך והשתבש. הניצחון הגדול ב־2015, הגעתו של יאיר לפרקו, הקואליציה בין הרעיה לבן שהפכה כוחנית יותר מרגע לרגע, כל אלה גרמו לדוקטור ביבי לפנות את הזירה למיסטר נתניהו. המוטציה שבה אנו חוזים עתה. נתניהו הוא אדם הנמצא תחת כישוף. כפי שאילן ישועה ניסה לרצות את "בלפור", דרך האלוביצ'ים, כך נתניהו מנסה לרצות את בלפור, דרך עצמו.
עוד בטרם החלו החקירות המשמעותיות נגד נתניהו, התקיימה גם בדיקה בעניינים הקשורים לנתן אשל. במסגרת הבדיקה הזו, קיימה המשטרה האזנה טלפונית לשיחות שקיים אשל בתחילת שנת 2017. אגב, רמת הטירוף בסביבת המשפחה הייתה אז משהו כמו 10% מהרמה היום. השיחות שהואזנו היו, בין היתר, בין אשל למזכיר הממשלה צחי ברוורמן, ראש הסגל דאז יואב הורוביץ, היועץ ניר חפץ ואחרים. מכיוון שהחקירה הזו לא הבשילה לכדי אישום, החומרים נגנזו והוטל עליהם חיסיון.
לעניות דעתי, אחרי ששוחחתי עם גורמים שנחשפו לתוכן השיחות, יש אינטרס ציבורי מיידי וחיוני לבטל את החיסיון הזה. פרסום תוכן השיחות יוכיח, אחת ולתמיד, איך מתנהל ראש הממשלה, איך הוא מקבל את ההחלטות, איך מנסים אנשיו לגונן עליו מול הקיצוניות מבית, ובעצם, מי הם האנשים שבאמת מקבלים את ההחלטות במעון הממלכתי שממומן על ידי כולנו.
יש לא מעט אנשים שמכירים את המציאות המחרידה הזו מבפנים, ולא מפי השמועה. לטעמי, רגע לפני שהוא מנסה לארגן לעצמו עוד ממשלה רופפת, יש אינטרס ציבורי ישיר לחשיפת התכנים האלה כאן ועכשיו. כי זכות הציבור לדעת מה קורה בחדרים שבהם נגזר גורלו.
מגוחך במיוחד היה לחזות השבוע בתקיעות השבר של השופרות השונים על אי הממלכתיות שבה נהג נשיא המדינה ראובן ריבלין, שלא נשאר לתמונה המסורתית בכנסת ביום השבעתה ושלח את המנדט להרכבת ממשלה לנתניהו מבלי להעניק לו אותו בבית הנשיא.
באמת, שוד ושבר. החבורה הזו, שרומסת כל סממן ממלכתיות, שמפרקת את שלטון החוק, את המשטרה, את הפרקליטות, את בית המשפט העליון, את כל מה שלא בא טוב בעיניים של מי משוכני בלפור, הפכה לנוטרת הממלכתיות. עד לפני חצי דקה הם צווחו שריבלין שוב לא יטיל את הרכבת הממשלה על נתניהו, ש"מזימת המאה" שלו עם גדעון סער היא התנקשות בדמוקרטיה, שחייבים לעצור את האיש המסוכן הזה.
אבל ריבלין, למרות כאבי הבטן הקשים, הטיל שוב את הרכבת הממשלה על נתניהו. בפעם החמישית. הוא גם גער בנציגיו של גדעון סער שבאו להמליץ על אף אחד. הוא הוכיח, שוב, שהוא האדם הממלכתי האחרון בדמוקרטיה הישראלית המתגוננת. אבל זה לא הספיק. הוא צריך היה גם להצטלם עם נתניהו, וחייב היה להזמין אותו לבית הנשיא. אגב, זה לא כתוב בשום חוק. זו בסך הכל מסורת. כן, מסורת, מהסוג של "בטקס הדלקת המשואות ינאם יו"ר הכנסת".
אין מסורת שבנימין נתניהו לא פירק. אין קו אדום שלא חצה. אין תחתית חבית שלא ריסק והעמיק. הוא עדיין לא גינה את השלט "שמאלנים בוגדים" שמככב בכל הפגנות התמיכה בו של הליכוד. הוא מתאונן על "תרבות החרמות" תוך התעלמות אלגנטית מהעובדה שהוא נאשם באשמת שוחד, מרמה והפרת אמונים.
הוא קיבל את הגיבוי של בג"ץ ברוב של 11-0 בזכות התחייבותו לחתום על הסדר ניגוד עניינים, התחייבות שבה בעט למחרת בבוקר. ההסדר לא נחתם עד רגע זה. הוא לא העביר תקציב, לא ממנה שר משפטים, לא ממנה שר תקשורת, לא מכנס קבינט, לא מקבל החלטות, מנהל מדינה בלי שדרת ניהול מסודרת, חלק ניכר מבעלי התפקידים הם ממלאי מקום (או שהתפקידים נטושים), ואחרי כל זה הוא שואל למה מחרימים אותו ומתלונן על אובדן הממלכתיות.
זה לא הממלכתיות שאבדה כאן.
זו הבושה.