"איך קוראים לה?", דחפה האישה את הראש לעגלה. אני לא מקנאה בתינוקות שנולדו זה עתה לעולם נטול הבעות פנים, כזה שמחופה במסיכות. "נאיי", ענתה האמא הצעירה. "קאי? קו"ף אל"ף יו"ד?", גירדה הגברת בפדחתה. "לא", ענתה האמא. "נאיי. נו"ן אל"ף יו"ד יו"ד". "מה זה נאיי?", התעגלו עיניה של הגברת, והאמא נימקה את הבחירה: "זה נאיי שלנו. אהבנו את איך שזה נשמע".
נאיי החמודה היא לא הראשונה ולא האחרונה שהוריה העניקו לה שם, איך נגיד, מיוחד. גם אני כמעט החלקתי על הבננה שאורבת להורים צעירים ומוקסמים בדרך כלל. כשבננו הבכור נולד, הכרתי אותו רק לאחר שלושה ימים. הלידה הסתבכה, ואני שייטתי בין עולמות עליונים לתחתונים. נס גדול קרה וחזרתי לתחייה. אבא שלי כמובן היה בין הראשונים שבאו לחזות בנס. הוא עמד במפתן דלת החדר שהפך לביתי השני ואמר בחגיגיות: "כרמיתי, בלילה חלמתי על שם לתינוק". סימנתי לו עם היד שימשיך. עיניו ברקו. "שמעיה!", המשיך בהטעמה דרמטית. סימנתי לו עם היד הנפוחה שלי משהו. רק אחרי שנים גיליתי לו שזה היה: "תמשיך לחלום".
בלילה, אחרי ששחררו אותי מהצנרת, ביקשתי לראות את התינוק שילדתי. הביאו אותו אליי בעריסה, קטנטן עם זוג עיניים גדולות וגומת חן. "פלא. נקרא לך פלא", בישרתי לו. אחר כך התעשתי. "שמע, בחורצ'יק, אנחנו צריכים לדבר", לחשתי לו בקושי, צרודה מהצינורות, "זה לא עסק, להסתובב בעולם הזה בלי שם. בוא נבחר לך אחד".
הייתי אחוזת התרגשות וקצת בהלה. ומה אם לא נמצא לו שם? לאורך ההריון לא הצלחנו אבא שלו ואני לחשוב ולו על אחד סביר. אני כבר התחלתי לחשוב לקרוא לו על שם סבים מנוחים, אבל אבא שלו התעקש שאסור להפוך ילדים לאנדרטאות למי שהיו ואינם וביקש שנחכה ללידה. הוא טען שילדים נולדים עם שמם, וכל מה שההורים שלהם צריכים לעשות, זה להיות קשובים. אז הסתכלתי על הקטנטן והתחלתי: "שחר", אמרתי בזהירות. לא הייתה תגובה. "יובל", המשכתי, והוא נותר אדיש. "נבו", המשכתי - וכלום. הקפדתי לשמור על אותו טון, שלא יהיה פה חלילה לידינג דה וויטנס.
"ירחמיאל", אמרתי כדי לבדוק קשב. "יואב". הקטנצ'יק פקח זוג עיניים והִטה את הראש בתנועה קטנה. עשיתי סבב נוסף. גם בפעם השנייה הוא הגיב ל"יואב", והבנתי שזהו, הוא בחר את שמו. כמה שעות אחרי כן אבא שלו נכנס לחדר ואמר לי שהוא לא הצליח לישון בלילה מההתרגשות, אבל כן עלה בדעתו משהו. "מה דעתך על השם 'יואב'?" שאל. ואז ידעתי. הילד נולד עם שמו. הוא בחר בו. אנחנו פשוט הקשבנו.
מדינת ישראל בת 73. החברה היהודית היא חברה עתיקה, אבל החברה הישראלית היא חברה צעירה, והכל עובד בקצב אחר לגמרי. תוך מאה שנה מספר המילים בעברית הוכפל בחמישה. שמות פרטיים הם חלק בלתי נפרד מהעניין: בסוף המאה ה־19 עד ל־1920 היו פה, בארץ ישראל, שמות קלאסיים שהעידו על זיקה של היישוב לעם ישראל כולו והתנגדות לעולם הנוכרי: אברהם, מרדכי, שלמה, רחל, שרה, יהודית, יהויכין, איתמר ובת ציון.
בתחנה הבאה, עד אמצע שנות ה־40, כבר מסתמן עידן הצבר כגיבור תנ"כי: גיורא, אסף, איתן ויאיר, למשל. לא מפתיע שבשנים הראשונות לקום המדינה השמות הנפוצים ביותר היו שמות מספר הספרים. הציונות הייתה בשיאה, והתנ"ך, שהוכתר כספר המרכזי של הציונות, הציע שמות למכביר.
שנות ה–60 הביאו איתן משב רוח מרענן עם שמות חדשים שמקורם שמות עצם בתנ"ך כמו עופר, אילן ואייל, לצד שמות שהפכו לגל־עד למלחמה, כמו טיראן וגולן. בשנות ה־70, סביב מלחמת יום הכיפורים, התחיל לחדור ממד קוסמופוליטי, ושמות לועזיים הומרו לעבריים: שירלי, תום, גיא, קרן. אצל הבנות התחיל גל גדול של שמות בתוספת "ית". חבורה שלמה היינו: כרמית, אורית, דורית, מירית, אורנית וסליחה אם שכחתי מישהית.
אחר כך הגיעו שנות ה־80 וה־90 עם סופת ההלחמים: אלירן, לינור, ליאור, לצד שמות חד־הברתיים יוניסקס כמו אור, שי, טל ודור. אין לי דרך אחרת לנסח את זה: ככל שהתקדמנו בעשורים, כך הלכו ונעלמו מהפנתאון שמות שנושאים עיניים לעתיד. "תקווה" ו"ציונה" נשארו נחלתן של הסבתות, ובמקומם הופיעו שמות שנושאים עיניים לדרכון הזר. אמילי, אמה, שון, ריף, כלומר כאלה בעלי מצלולים בינלאומיים. ואם שמות פרטיים משקפים תהליכים תרבותיים, מעניין מה השמות החדשים באים לספר. ספרי לי כשתגדלי, נאיי.
בדק בית
מכל משחקי החברה, אחד החביבים עליי היה "טלפון שבור", המונצח ללא ידיעתו בכל שיחה סלולרית מקוטעת. משחק הקופסה "קשקשת" הוא גרסת קופסה עם ציורים, והיא במיטבה כשהמשתתפות והמשתתפים (4־8 משתתפים מגיל 10) לא יודעים לצייר. כל משתתף מקבל משפט - תיאור מילולי של פתגם או התרחשות, מצייר אותו על לוח מחיק קטן ומעביר אותו למשתתף שמשמאלו. כל מי שקיבל ציור, כותב במילים מה לדעתו צויר ומעביר את המשפט לבא אחריו, שמצייר לפי המשפט שקודמו כתב, מעביר הלאה את הציור החדש בלבד עד לסיום השרשרת. השלב הבא והמצחיק: השוואה בין מה שהאחרון צייר לבין המשפט שהראשון קיבל.
"קשקשת" של הקובייה משחקים. 130 שקלים
המלצתרבות
ישבנו מספיק בבתים, והנה מתחילה עונת הפסטיבלים: פסטיבל "ירוק ולא רחוק" של עמותת התיירות שפלת יהודה מזמין משפחות לשלושה סופי שבוע עם סיורים מודרכים בגבעת תום ותומר, ביקור בבתים פתוחים ומארחים של אומנים, חקלאים, גבנים ועוד, משחק ניווט לכל המשפחה ביער חרובית, ביקור במתחם שדרת האומנים שבקיבוץ כפר מנחם, הפעלות יצירה, קרמיקה, אומנות ייחודית, עמדות אוכל, מופע קרקס ועוד מגוון רחב של אטרקציות, מסעדות וחוץ מלא פריחה.
פסטיבל "ירוק ולא רחוק" - שפלת יהודה, 22.4־8.5 בסופי השבוע touryoav.org.il 9344440־072