בפעם הראשונה בעידן הנוכחי חטף בנימין נתניהו נוק־אאוט במגרש הביתי שלו. הוא הופל על הקרשים והושפל, אבל לא הובס עדיין. בלשון הגויים He is down, but not out. בעודנו ממשיכים, מכוח האינרציה, לשבח, להלל ולקלס את הקוסם הגדול, הרב־מג המלהטט ומתמרן את כולם, התברר שהמצב שונה בתכלית.
המלהטט לוהטט והקוסם הפך לשפן. בפעם הראשונה מוצא נתניהו מולו בזירה יריב משמעותי, כבד משקל. מי ששוכב עכשיו על הרצפה בעוד השופטים סופרים, זה נתניהו. עד מחר בבוקר הוא יקום, אבל זה כבר לא יהיה אותו הדבר. דמו (הפוליטי) הותר. הוא פגיע.
מה שהכי מעניין היא זהותו של היריב שהפיל את נתניהו לקרשים אתמול. על פניו, מדובר ביאיר לפיד. ינוקא שהגיע לפרקו. מתנהל בנחת, בסבלנות, בפרופיל נמוך, אבל עוקץ ברגע הנכון. אם מנסור עבאס הוכיח אתמול שהוא יכול להיות יותר אריה מדרעי, הרי שלפיד הוכיח שהוא מסוגל להיות יותר ביבי מנתניהו. בלי השקרים, הנוכלויות והטירוף, כמובן.
בתכלס, זה לא רק לפיד ועבאס. רק בהמשך, אחרי שאבק הקרבות ישקע ונדע מי ניצח, אפשר יהיה לנתח מי ומי בבוחשים, אבל ברור שמדובר כאן בחבורה שלמה. הקריצה של גדעון סער אתמול, מאחורי גבו של נתניהו, במהלך ההצבעה שפירקה את הצעת הליכוד, מסגירה את קצה הקרחון.
מתחת לרדאר עובד כאן צוות מתוגבר, מובחר וחדור מטרה. לפיד (ולצידו מאיר כהן) ויועציו, סער את אלקין, ליברמן בפינה הרחוקה, אפילו בני גנץ. השאלה האחרונה שנותרה פתוחה היא איפה נפתלי בנט. נדון בה בהמשך.
האם יש לנתניהו רגעים של שקט שבהם הוא עושה חשבון נפש? אם כן, אני מניח שהוא מהרהר ביהודי חביב בשם בני גנץ. בכל העולם הוא לא היה מוצא שותף נוח יותר ממנו.
אבל היה דחוף לו לעקוץ גם אותו, באותה ברוטליות, באותה אכזריות, באותה מצח נחושה. כמה שהוא מתגעגע אליו עכשיו. הוא היה מוכן לתרום כליה של מיקי זוהר כדי לקבל בחזרה את הרוטציה ההיא.
להצבעה אתמול חשיבות סימבולית ומהותית. סימבולית, כי היא הוכיחה שנתניהו אינו בן אלמוות. מהותית, כי מדובר באירוע שעיצב את פניהן של ועדות הכנסת, שבהן איבד נתניהו שליטה.
לאור המצב החדש, הסיכוי שלו להעביר את רעיון העוועים המושחת לשנות את חוקי המשחק תוך כדי המשחק ולעבור עכשיו לבחירה ישירה, מתמעטים משמעותית. הצמד חמד הנכלולי נתניהו/דרעי מוצא את עצמו בעמדת נחיתות בעייתית. נתניהו לא רגיל להיות אנדרדוג. הוא רגיל לשלוט במצב ביד רמה, תוך שהוא משחק אנדרדוג. פתאום הוא לא שולט במצב אלא נשלט על ידו ולא צריך לשחק אנדרדוג, כי הוא כזה.
למשך כמה רגעים היה אתמול מיקי זוהר גיבור היום. הוא הסתובב במליאת הכנסת כחתן ביום כלולותיו, אפילו הג'ל בשיערו התרגש. הוא הרגע סגר דיל עם ימינה והשתלט על הוועדה המסדרת.
הבעיה הייתה שבעודו משתדל אצל בנט, הוא שכח את מנסור עבאס. והבחור הזה מהרשימה האסלאמית לא אוהב שמתעלמים ממנו. אחרי ההצבעה התברר לזוהר שהחתונה שאליה הוזמן היא הלוויה שלו. אחר־כך עוד הודיע שהליכוד יילך לאופוזיציה בראש מורם. "לא יהיה לכם קל איתי", בישר. ובכן, דווקא אתמול היה די קל.
אתמול בלילה בלשכת ראש הממשלה לא היה נעים במיוחד. שק החבטות התורן היה מיקי זוהר, שמונה ליו"ר הוועדה המסדרת וחטף מקלחת משפילה במליאה. אז נכון, זוהר הוא מצביא קטן, אבל להפוך אותו לאשם במצב זה צחוק מהעבודה. רק אשם אחד יש במצב. של הליכוד, של המדינה, של כולנו. קוראים לו בנימין נתניהו.
במקום להתמקד בהגנה על חפותו הוא גורר את כולנו לזירת גלדיאטורים מדממת שנמשכת כבר שנתיים. הוא בועט בכל מה שבא לו, נותן לשירות הציבורי להירקב, למשרדי הממשלה להתפורר, מתעלם מהתחייבויותיו, לא חותם על הסדר ענייניו, לא טורח למנות שר משפטים ומתייחס לקבינט המדיני־ביטחוני כתורנות מטבח במילואים. גלנט ומירי רגב שבועיים־שבועיים. העיקר שמיקי זוהר.
לראות אותו נואם אתמול בישיבה כזו או אחרת ומטיח בבנט, או במאן דהוא, "מה הוא הבטיח בקמפיין". האיש שמעולם לא קיים הבטחה, האיש שהפר כל התחייבות, ששיקר בכל הזדמנות, שעקץ כל צפרדע שהעבירה אותו את הנהר, שהשאיר מדינה בלי תקציב רק כדי לרמות את השותף הכי נוח ונאמן שיכול היה לייחל לו, אוכל עכשיו את תבשיל הבאושים שבישל.
אני ממליץ שיציץ בסרטונים שהעליתי אתמול ממיצג הקללות של אחד מגדולי תומכיו, רמי בן־יהודה, מול רעייתו של זאב אלקין בחצר ביתם. את האש הרעה הזו הצית המסית הלאומי. הוא לא שכח כלום ולא למד כלום. עכשיו הוא קוצר את כל זה.
אז מה עם בנט? זו שאלת השאלות. על פי מיטב מקורותיי, בנט לא היה אתמול בלופ, לא ידע על הסגירה של לפיד עם עבאס ופשוט המשיך לשחק על שני המגרשים. על פניו, הוא יצא שוטה הכפר וחטף כאפה.
במציאות, זה דווקא לא רע מבחינתו. הוא המשיך להוכיח את טוהר כוונותיו וניקיון כפיו מול נתניהו, בעוד האחרון מתבזה בכיכר העיר. זה יקל על בנט לצלוח ברגע הנכון את הרוביקון השוצף ולהקים את "ממשלת השינוי", שנראתה אתמול, לפחות להרף עין, קרובה יותר מאי־פעם.
הערת אזהרה קבועה: זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה אז אין מה לתפור חליפות. לנתניהו יש עוד שבועיים. אם לא יצליח לשנות את שיטת הבחירות, ינסה להחזיר את המנדט הבריטי ולמנות את עצמו ליורש האמיתי של הנסיך פיליפ.
אם גם זה לא יסתייע, ימנה "ראש ממשלה מטעמו", כפי שהציע אתמול אחד משופרותיו בטוויטר. סל הכזבים והתעלולים לא יבש עדיין. האיש הזה מסוגל לכל דבר כדי לשרוד ואף אחד לא מסוגל לגשת אליו, להניח יד על כתפו ולהגיד לו ביבי, די. זה נגמר. תניח לנו.