נתניהו נראה אתמול כמצבו. יחד עם כל זאת, מוקדם לחגוג בצד השני. הסיפור עכשיו הוא מרוץ נגד הזמן. בגיליון של "המשפחה" שייצא הבוקר הכותרת הראשית עוסקת ב"אופציית יריב לוין". כשזה בא בעיתון של משה גפני, מישהו בבלפור צריך להתחיל להזיע - והוא אכן הזיע כהוגן אתמול. שקריו הסתבכו זה בזה, מילותיו התלעלעו זו בזו. בנימין נתניהו, הרב־מג הגדול של הרטוריקה, נסיך הכריזמה ושליט הטלוויזיה, נראה אתמול כשולי הקדירה. ספק אם הצליח לשכנע את עצמו.

כרגיל, גם ההופעה הזו ניפקה לנו שיא עולמי חדש. הפעם, עשרת אלפים מטר צביעות, עם משוכות: האיש שמכהן כבר 15 שנה, שמתעלק על קופת המדינה עד רמת הפרוטה, שלא קיים מימיו שום הסכם, שלא מוכן להכיר בגזר דינו של הבוחר ארבע פעמים רצופות, שלקח מדינה כבת ערובה, טוען שלנפתלי בנט יש אובססיה בלתי נשלטת לכוח ושלטון. כסוג של פיצוי, הוא הציע לו סופשבוע חינם בבלפור. הוא לא ציין אם מדובר בפנסיון מלא או על בסיס ארוחת בוקר בלבד ומה עם שאר בני המקום.

חבל שאי אפשר להצמיד את נתניהו לפוליגרף במהלך הופעותיו ונאומיו השונים. אם כי, קשה לי להאמין שיימצא הפוליגרף שיסכים להתנדב למשימה כפויית הטובה הזו. אם זה היה אפשרי, המחט הייתה בוודאי נשברת סופית כשנתניהו הגיע לעניין הבחירה הישירה. ראשית, בניגוד למה שאמר אתמול, החוק החדש לא קובע שראש הממשלה לא יצטרך את אמון הכנסת. להפך. מה שהוא אמר אתמול זה שקר שהמציא לעצמו.

אבל המהות עוד יותר חמורה: הוא, שנאומו חוצב הלהבות שעל פיו "שיטת בחירות היא לא זוג גרביים, אי אפשר להחליף אותה סתם ככה", חורך את הרשת, מטיף מוסר לנפתלי בנט שלא זורם עם ההצעה השרלטנית לשנות את חוקי המשחק באמצע המשחק. אין, אין לאיש הזה גרם אחד של בושה בכל הגוף.

במקום לפרק את מסכת השקרים המגוחכת החדשה, מלאכה שכבר די נמאסה עליי, נתמקד בסיפור האמיתי: המרוץ נגד הזמן. לא מעטים בתוך "גוש השינוי" חושבים שיאיר לפיד משחק באש. מיד אחרי הבחירות, נסע יאיר לפיד לחו"ל. עכשיו היה זה הלל קוברינסקי, הנושא ונותן הבכיר שלו, שעזב הכל ונסע לחו"ל. לא בוער להם. לפיד גורר רגליים ולא סוגר עסקה עם בנט (בניגוד למה שנתניהו אמר אתמול, עוד אין ביניהם "דיל"). זה מסוכן. זה יכול לעלות ללפיד ביוקר.

אפילו עיתון "משפחה" החרדי, היוצא הבוקר, המקורב למשה גפני, מפמפם כבר בכותרתו הראשית את הרעיון שנתניהו ימנה את יריב לוין כראש ממשלה "מטעמו". אם היה לנו זמן וכוח, היינו מתעכבים כאן על עצם הרעיון שמאן דהוא ימנה מישהו לכהן כראש ממשלה "מטעמו". מילא. אבל הסיפור פשוט: כרגע, נתניהו עוד לא שם. יום־יומיים לפני פקיעת המנדט, הוא עלול להגיע לשם בלתי ברירה. התנאי יהיה ברור: שמשפחת נתניהו תישאר, בקונסטלציה כלשהי, בבלפור. הוא יהיה ראש ממשלה חלופי, או סתם ככה. שהרי אין בעולם כולו כוח אנושי או טבעי כלשהו שמסוגל להוציא את הגברת מבלפור.

לדיל כזה תהיה ימינה מחויבת, וגדעון סער יתקשה לסרב לו. הנה, ביבי מפנה את הזירה, מה הבעיה? ולכן מה שלפיד צריך לעשות עכשיו, על פי גישת סער־אלקין (ולא רק), זה לסגור עניין עם בנט. מה מעכב את זה? בעיקר שטויות. לפיד מתעקש על 18 שרים. אי אפשר להקים ממשלה מורכבת כל כך עם 18 שרים. לפיד יגמור בסוף כמו ציפי ליבני, שהתמקחה עם החרדים על מיליארד אחד או שניים, בזמן שהם חתמו עם נתניהו (גדעון סער עשה את העבודה). שמעון פרס אמר אז ללבני: "מה הבעיה, החרדים רוצים מיליארד? תני להם 4 מיליארד". הסוף ידוע.

אם לפיד ובנט יסגרו עסקת מסגרת עכשיו (לא חייבים לחלק תיקים ולפתור הכל, רק לקבוע את המסגרת), אם הם יחתמו עליה, אף אחד לא יוכל לפרק אותה. השניים מאמינים זה לזה ושוררת ביניהם הערכה הדדית. הם הרבה יותר קרובים ממה שנדמה. גם סער וליברמן שם. יש כאן ארבעה פוליטיקאים קשוחים, שיודעים לגנוב סוסים אבל יש להם מילה. לפיד מתעכב, אולי כי הוא מאמין שהזמן פועל לטובתו. יכול להיות שהוא צודק. הבעיה היא שאם הוא טועה, זו תהיה טעות שאין ממנה חזרה. 

זה נכון, כפי שלפיד אומר בשיחות הפנימיות, הוויתור שלו ענק: הוא נותן לבנט להיות ראש ממשלה ראשון. מצד שני, זה לא שבקונסטלציה אחרת לפיד יהיה ראש ממשלה ראשון. האפשרות שלו לנפץ את תקרת הזכוכית ולהגיע לבלפור תלויה בבנט. שני אלה תלויים זה בזה, ואם זה ייכשל - הם יהיו תלויים זה ליד זה. בימים הקרובים גורלה של החבורה הזו, וגם שלנו, ייחרץ. ברית האחים, שקפצה על נתניהו משום מקום ב־2013, חוזרת אליו על סטרואידים ב־2021. מבחינתו, זו חתונת דמים. יאיר ונפתלי מתחת לחופה, אבל הדם (הפוליטי) שנשפך הוא דמו שלו.