ביום שני נחַתי בקייב בירת אוקראינה לטובת שלושה ימי עבודה וצילומים. המטרה: להביא את העונה הבאה של התוכנית "חשיפה" לידי גמר. מרגע שנסגרו השמיים חיכינו במערכת זמן רב עד שנוכל לצאת שוב מהארץ. לשמחתנו, אחרי החיסונים הגיע סוף־סוף הרגע, ובשעה טובה השמיים נפתחו.

לאכזבתם של מחפשי המתנות וחובבי הבשמים, הדיוטי פרי עובד על טורים נמוכים. שדה התעופה שומם, ועדיין יש אושר קטן ברגע ההמראה, גם כשמדובר במקרה שלי בנסיעה שמיועדת למטרה ספציפית וקצובה בזמן. לפני שבועיים נחתנו בתחנה הראשונה - דובאי. שם, בנסיכות שחיה על תיירות, החליטו שלמרות הקורונה הם ממשיכים בשלהם והגבולות נשארו פתוחים לאורך המשבר.

הכל באיחוד האמירויות עובד כרגיל ובמקביל מנסים לשמור על הנהלים. למנוע הדבקה. מנסים, לא תמיד מצליחים. המגיפה התפשטה בנווה המדבר וגם הכתה בלא מעט ישראלים שייבאו אותה לכאן בימים שקדמו למהפכת פייזר. על פי חלק מהדיווחים, המקור של נתח גדול מההתפרצות הוא ברכבת האווירית הזו.

ממה שראיתי וחוויתי, הקורונה לא מוטטה את גלי התיירות ועוצמתם. חוגגים. בורג' ח'ליפה ומכונת הכסף האמירותית חיים ובועטים. אוקראינה, התחנה השנייה במסע שלנו, היא סיפור אחר מבחינת ההתמודדות של המדינה עם המגיפה. הווירוס נוכח באוקראינה במלוא עוזו. המפיקות המקומיות שעבדו לצדנו סיפרו שמדינתן נמצאת בטופ העולמי בכל מה שקשור לתחלואה. זו כבר הפעם השנייה שלי בעיר המזרח אירופית הזו. בינואר הקודם, קצת לפני שהעולם השתגע, צילמתי שם לעונה אחרת של התוכנית הנ"ל. טרם הגעתי לקייב שמעתי רבות עליה. מסיפורי זימה של רווקים חסרי בושה ועד להתפעמות ממה שיש להיסטוריה ולתרבות המקומית להציע.

בשטח, ההתרשמות שלי הייתה עוצמתית יותר מכל שהוצג לי. מדובר במטרופולין מלהיב, חי, צעיר ועמוס באטרקציות. אוכל נהדר, מגוון וזול, יעד מצוין לקניות, היסטוריה מסקרנת, חיי לילה שמחים ובעיקר אנשים מקסימים ואינטליגנטיים. בסיבוב הראשון, עבדתי כמו חמור בקור קטלני שמפרק את העצמות, אבל הספקתי ליהנות ואפילו להשתכר ממשקה מקומי שחולל אצלי הנגאובר שהטיס אותי חזרה לישראל. הפעם אנשי ההפקה המקומיים, מכריי מהעבר, סבלו ממצב רוח מדוכא ופסימי. הם תיארו לי מערכת ממשלתית חסרת אונים ואבודה. בלי אופק ומחשבה. לטענתם, בכל המרחב האוקראיני יש בודדים שחוסנו. אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת.

הרגשתי קצת לא נעים על שאנחנו חיים בשפע בריאותי ועם זאת, עלתה במעלה עמוד השדרה שלי גם מעט גאווה. לא בגלל הקשיים שלהם, חלילה. זה עשה לי רע. ובכל זאת, מה שקורה בארץ נסך בי תחושת ביטחון. בניגוד למצב אצלנו, הרחובות אצלם אפורים ושוממים ומעט מאוד אנשים מבלים במרכז העיר. המסעדות סגורות. הכל בטייק אוויי. מבחינה תודעתית מדובר בישראל של לפני חודשים. בשיחות שניהלנו הם ידעו שכולנו מחוסנים, שלטו בנעשה אצלנו והתקנאו.

הקרדיט שייך בעניין לראש הממשלה בנימין נתניהו, באופן מוחלט. הבעיה היא שבגלל כעס, טינה ומיאוס של גורמים מסוימים כלפיו וממנו - חלקם רגשות מוצדקים יותר, חלקם פחות - עצם האזכור של הקרדיט שמגיע לו הוא ככפירה בעיקר, שגוררת ביקורות קשוחות שממצבות את מי שמציין זאת כ"שופר". לכן ההישג מטואטא מתחת לשטיח.

נכון, אומרים מבקריו של נתניהו, אנחנו נקיים מקורונה, אבל בכל אספקט אחר המצב פה מחורבן לגמרי. ייתכן, אבל ברור שהמצב היה נורא בהרבה אם ראש הממשלה - אדם שלא מרפה ממטרותיו, לטוב או לרע, הכל תלוי מה הן ולטובת מי הן מיועדות - לא היה בעמדה שאותה אייש ברגע שקיבל את ההכרעה בנוגע לחיסונים. מי שמרגיש אחרת, מוזמן לקייב, לצרפת או לניו יורק לבילוי של סוף שבוע אחד של ייאוש וחידלון.