מהן חברות זומבי, למה הממשלה תומכת בהן ומדוע הבנקים מסייעים להן?

פקקי התנועה מתרחבים לשעות ארוכות לאורך היממה, אפילו שהרבה מועסקים עדיין עובדים מרחוק, כלומר מהבית. ביקורים במרכזי הקניות והמסעדות, וגם בחנויות רחוב, מצביעים בבירור על תנועה חדה של הציבור, שלא משאירה כמעט מקום חניה פנוי. התעלומה היא איך מתיישבות התופעות האלה, שנלוות אליהן עלייה חדה במחירי הדירות, עם התופעה שעשרות אלפי עסקים, בעיקר קטנים, התמוטטו - וזעקת הייאוש של בעליהם הגיעה לאוזנינו? איך זה מתיישב עם 493,000 מובטלים, שהם 12% מכוח העבודה במשק (לפי ההגדרה הרחבה של האבטלה שאומצה בתקופת נגיף הקורונה), או 178,000 מובטלים (לפי ההגדרה הצרה) שהם 4.4% מכוח העבודה? אם יש כל כך הרבה מובטלים וכל כך הרבה עסקים שנעלמו או התמוטטו, מדוע הפעילות המשקית מגיעה - ובגדול - לשיאים חדשים?

כנראה בינינו מהלכים זומבים, "עסקים מתים מהלכים", שהיו צריכים לעבור מהעולם באופן טבעי ואבולוציוני, כך אומר הבנק המרכזי על התופעה, שאינה מאפיינת רק את ישראל, אלא מדינות רבות בעולם. אלה עסקים שאין להם הצדקה כלכלית מפני שהם אינם יכולים לכסות את העלויות הכרוכות בהפעלתם, לשלם חובותיהם או למחזר חובות, אבל ממשיכים להתקיים באמצעות גלגול חובות, ביתר שאת עתה, מפני שעלות גלגול החובות נמוכה על רקע הריבית הזעומה ברוב מדינות העולם, ממש ריבית אפסית במונחים של ההיסטוריה הכלכלית. איך זה מתאפשר? ובכן, מי שמאפשרים זאת הם בנקים (בישראל ובעולם) שאינם רוצים להכיר בכך שאלה עסקים מתים מהלכים ולהתמודד עם מחיקת חובות.

מדרך הטבע, בסביבה של שוק תחרותי יש שינוי מתמיד בשוק העסקי. ממש כמו בטבע, תשומות ותהליכי ייצור יעילים וחדשים מחליפים עסקים קודמים, עסקים פחות תחרותיים פשוט חדלים להתקיים, כמו בטבע שבו חיות או צמחים חזקים משתלטים על אזורים שבהם החלשים לא הצליחו להתאים את עצמם לשינויים ולשרוד, עד שנכחדו. תהליך זה זוהה בידי הכלכלן־פוליטי - כפי שאז נקרא מקצוע הכלכלה - שומפטר האוסטרי, שהיה לאמריקאי בשנת 1939 וטבע את המושג "הרס יצירתי".

בספרו "קפיטליזם, סוציאליזם ודמוקרטיה", שיצא בשנת 1942, טען המחבר שהקפיטליזם אינו קופא על שמריו, שווקים חדשים נפתחים ומוצרים או שירותים חדשים נכנסים ברציפות לשווקים. נציין כי המכוניות בתחילת המאה ה־20 החליפו את העגלות, המשאיות חילקו את המשא לצד הרכבות, טחנות הרוח שהובסו בידי טחנות קמח מודרניות הביסו קודם לכן בעצמן את השימוש בן אלפי השנים של אבני הריחיים, העט הכדורי הכה את הנובע והציפורן, המטוס החליף את אוניות הנוסעים, אפל הכתה את נוקיה והדוא"ל מכה בחוזקה בדואר. כרגע, ממש עכשיו, הפינטק והאינשורטק מכים בבנקים ובחברות הביטוח.

הפקס כמשל

בדרך כלל מקבלי ההחלטות מתקשים בתחילה לקבל את ההמצאות והחידושים ולהטמיע אותם, ראו אחיזת הביורוקרטיה בפקס בעוד הדוא"ל הרבה יותר פשוט, ממוסמך, קל ויעיל. גם כאשר מקבלים את המוצר החדש, משאירים את הישן שהפך ללא יעיל ולחסר תוחלת, "שיהיה", באמצעות הנשמה מלאכותית של השלטון והממסד, שלרוב חוששים כי הכלי החדשני והיעיל יביא לפיטורי עובדים. בעוד בימים רגילים ממשלות מנסות להביא לעלייה בפריון העבודה והייצור, מה שהופך מדינה לחזקה לעומת האומות החלשות המשמרות שיטות וטכנולוגיות ישנות לא רלוונטיות, בא נגיף הקורונה והפך את המגמה מפני שהממשלה הזרימה הון לא רק לעסקים טובים, בני קיימא, אלא גם לחסרי סיכוי ותוחלת שגם כך לא הייתה להם זכות קיום ועתה מקבלים הנשמה מפה לפה, מכספכם לכספם. שמירה על העסקים המתים כחיים מהלכים מביאה להגברת פוטנציאל העיוות של מנגנוני השוק ולפגיעה במאמצי ההתאוששות ארוכי הטווח וכמובן בפריון במשק, שבו ישראל מפגרת אחרי אומות העולם המודרניות, בעיקר בכל הקשור לייצור ולמתן שירותים מקומיים שאינם חשופים ליבוא מתחרה.

הסיוע הכספי של הממשלה והבנק המרכזי מקל על חברות הסובלות ממצוקה זמנית במזומנים ומאפשר לחברות לשרוד את הזעזוע של השנה האחרונה. אך בד בבד הן מאטות או עוצרות את התהליך האבולוציוני המיטיב של ה"הרס היצירתי", לפי שומפטר. תופעה זו, אומר בנק ישראל, עלולה להגביר את הנטל התקציבי, וגם - בשל אופייה הרוחבי של העזרה הממשלתית - "ליצור סיכון מוסרי". אומר במילים פשוטות יותר שלמעשה השלטון מעביר מקורות מהחלשים, שגם מהם גובים מסים לאורך שנים (גם באמצעות השתת ריבית אפסית על פיקדונות של אלה שאינם מתוחכמים מספיק ורק שומרים על המעט שיש להם בבנק), לטובת אוכלוסייה של עסקים לא יעילים, חלשים, העוצרים את הקדמה הטכנולוגית שכה חשובה למשק וגם מתעשרים שלא בצדק.

הממשלה, בבהלתה, העבירה כספים לכל, ובהיעדר מנגנון יעיל וסלקטיבי להבטיח סיוע ממוקד לחברות הזקוקות לו באמת. בנק ישראל אומר בפירוש כי התוצאה היא יצירה, התפתחות והרחבה של תופעת הזומבים: עסקים שלכאורה חיים, אבל באמת אין להם זכות קיום. לא זו בלבד, הבנק המרכזי אומר כי ההזרמה הממשלתית מאפשרת רענון מתמיד של המלווים שלהם, בכך הבנקים נמנעים מהכרזה על הפסדי אשראי. כלומר הבנקים ממשיכים במימון הזומבים.

זומבים בשירות הבנקים

ההערכות הן כי כשישית מ־550,000 החברות בגרמניה אפשר להגדיר כחברות זומבי. חברות כאלה "חיות מתות" בשיעור של 20% ישנן בבריטניה, בקנדה, בספרד וביוון, ובשיעורים דומים ביפן ובקוריאה, 21% ו־18%, בהתאמה. באירופה סיימו רבע מהחברות את שנת 2020 ללא רזרבות כספיות, מציין בנק ישראל. ישנן הערכות כי תופעת החברות האלה חיות על הנשמה. היקף הזומבי גדל במדינות המפותחות מ־1% בשנת 1990 ל־15% בשנת 2017, הסיבות: הריבית הנמוכה וחשש של הבנקים להכיר בהפסדיהם. לכן הם עושים "רענון מתמיד" של החובות, ראו הרענון שהבנקים עשו עם הטייקונים בישראל במשך שנים, עד למחיקתם של הטייקונים בזה אחר זה עם פרוץ משבר 2008. באירופה היקף רענון החובות הולך וגדל על רקע המשבר הכלכלי ביבשת, הבנקים מעדיפים לרענן את החובות מאשר להתעמת עם המציאות המחויבת של מחיקת החוב. הבנק המרכזי של אירופה מעלים עין, לפי שעה.

בנק ישראל מצא כי שיעור החברות הציבוריות שהן בבחינת זומבי, בדומה לממצאים של הבנק הבינלאומי לסילוקין, BIS (מעין בנק־על הקובע כללי בנקאות בעולם ויושב בבזל), שיעור חברות הזומבי בישראל היה כ־12% בשנים 2018 ועד 2019, לאחר שירד החל משנת 2010 שבה היה בשיא, עת שלטו בישראל חברות פירמידה (חברות אחזקה שאיש לא ידע מהות עסקיהן הכוללים לעתים גם מנהליהן). לאחר 2019 ישנו היפוך מגמה של עלייה מחדש בשיעור החברות המהלכות מתות, הן הזומבי. אתם לא צריכים לנחש באיזה ענפים התופעה נפוצה, אתם יודעים, אתם שומעים, אתם חווים.

בנק ישראל אומר כי תופעת הזומבי נמצאת בעיקר בחברות הציבוריות של חיפושי גז ונפט, ביו־מד, 22% זומבי, תעשייה 17% ונדל"ן 10%. עם זאת, הבנק מדגיש כי בענפי חיפושי הנפט והגז והביו־מד, יש מבנה ייחודי של הכנסות נמוכות בתחילת שנות פעילותן, מה שמסביר את השיעור הגבוה של חברות הזומבי. בתעשיות ובנדל"ן ישנן פחות השקעות במו"פ בתחילת שנות פעילותן.

לא מודעים למצבם

יש פה שאלה קשה: כיצד להתמודד עם ה"מתים המהלכים"? צעדי מדיניות שנועדו להתמודד עם התופעה יביאו לסגירתן לצמיתות, לפיטורי עובדים, לאי־יכולת לעמוד בתשלומים לנושים, כל אלה יביאו להעמקת השפל או אולי למיתון. לזמן מה, בשל נגיף הקורונה, אפשר לסבול את התופעה, אבל לא לטווח ארוך. לפי שעה, הממשלה יכולה להקצות את המשאבים שאינם ניתנים אופטימלית מבחינת המשק והצרכים. ישנן שלוש סיבות, אומר בנק ישראל, שיאפשרו להפחית התופעה: חברות שעתה הן זומבי אולי נפגעו בגלל תופעת נגיף הקורונה, אבל עם החזרה לשגרה, יוכלו לצאת ממצב זה כי יש להן פוטנציאל שיקומי (ראו הדברים בתחילת המאמר על הזינוק בשטח של הפעילות המשקית).

סיבה שנייה היא כי הבנקים נכנסו למשבר עם כריות הון טובות ועמידותם גבוהה יחסית, לכן הם מסוגלים לספוג את הפסדי האשראי, כולל מקרים של חדלון פירעון. אולי יביא הבנקים בהמשך להימנע מ"רענון מתמיד", כלומר גלגול חובות כדי לא להתנגש עם המציאות שבה לחייב אין ממה להשיב, לפרוע.

נקודה שלישית היא שההזרמה האדירה של הממשלה הפחיתה משמעותית הסיכון שמשבר הנזילות יהפוך למשבר של חדלות פירעון לחברות רבות במשק. מתברר כי דווקא אצל חברות עם סיכון להיות זומבי או שהן כבר זומבי, ניצול האשראי, בתיווך הממשלה, היה נמוך יותר ממחצית ממה שהוקצה. הבנק המרכזי ממליץ כי ייפתחו מנגנונים יעילים לעתיד, שיבטיחו ייעול ויישום כך שהעזרה תגיע אולי לחברות שאינן נזילות, אבל בנות קיימא. יש הקוראים לממשלה ולממשלות להיות קשוחות יותר ולצמצום התמיכה הרחבה והישירה בעסקים, מעבר לצעדים ממוקדים במגזרים ובחברות בני קיימא, ועזרה רק למי שנפגע באמת מכשלי שוק. כן מומלץ שיתוף פעולה עם המגזר הפרטי, שגם הוא ייטול סיכון.

הכל טוב ויפה על הנייר, אבל, אין ממשלה, לא בטוח שתקום, אולי יהיו בחירות נוספות, אולי יהיה צורך להמשיך להיות תומך בעסקים כדרך למנוע מרי עסקים, ועל הדרך לקושש קולות מצביעים כפי שבחלקו נעשה בשנה האחרונה (לא רק בעסקים אלא גם בנושא החל"ת ששיבש את שוק העבודה). אז תדעו, ברגע שתהיה ממשלה יציבה, לפחות חלק מהשטיח יימשך מתחת לרגליכם, בעיקר העסקים שאין להם זכות קיום. ראו הוזהרתם, החלשים שביניכם, אתם הזומבי שאולי לא מודעים מספיק לעצמם: אכלו ושתו במסעדות שברבות מהן אין מקום להזמין מקום לישיבה שקטה, וחשבו, על כוס בירה, על המחר המעורפל.