זה שנים שנביל שעת' אינו מחזיק בתפקיד פעיל ברשות הפלסטינית. הפוליטיקאי המשופשף (82), שר לשעבר בממשלות הרשות, מכהן כיום כיועץ אישי לידידו אבו מאזן. השבוע שוחח שעת' עם עיתונאי לבנוני והתייחס לבחירות למועצה המחוקקת, הפרלמנט הפלסטיני, העשויות להתקיים ב־22 במאי. מדוע "עשויות" בלשון ספק? כי לא מעט שחקנים בזירה פועלים לסכל אותן, וככל שחולפים הימים, גובר הסיכוי שהם גם יצליחו.

"בהחלט קיימת אפשרות שהבחירות יידחו", אמר שעת', "הכיבוש מתמיד באי־מתן תשובה לבקשת הרשות אם לקיים את הבחירות בירושלים הכבושה". הוא הוסיף כי ללא מזרח ירושלים אין תוחלת להצבעה, כי "כך יבוא לידי ביטוי רצונה של ישראל – לבודד מאיתנו את ירושלים".

לכאורה יש כאן הסבר מנומק. אי אפשר לקיים בחירות בלי הצבעה בבירה. בפועל, לפנינו תרגיל בלוליינות פוליטית. ההצבעה במזרח ירושלים אומנם חשובה, אבל אחרי 15 שנה ללא בחירות, הפלסטיני הממוצע יעדיף בחירות ללא ירושלים, אם החלופה היא ביטולן. בזמן שישראל הייתה שמחה לוותר על כמה מערכות בחירות שעברה (ועוד תעבור), הפלסטינים מתים למערכת בחירות אחת.

הם יודעים שמצבם לא ישתנה דרמטית אחריה. בסך הכל הם יבחרו את הרכב המועצה המחוקקת, היא הפרלמנט הפלסטיני, ובו 132 צירים. את ענייניהם הבוערים ימשיכו לנהל הרשות, ומעליה ישראל, לפחות בטווח הקרוב. אבל יופיין של בחירות חופשיות אינו רק בתוצאה. אצלם במיוחד, בכוחן לתת להמונים תחושה של דמוקרטיה וחיים נורמליים. הן יאפשרו למנהיגים חדשים לבלוט, לכונן התאגדויות ולהביע דעות, ויזרימו דם חדש למציאות הפוליטית שלהם, שיסודותיה נטועים שניים ושלושה עשורים לאחור.

אומנם ירושלים היא סמל, וכך גם השאלה אם יתקיימו בה בחירות, אבל מעשית הם יכולים לוותר על הצבעה במזרח העיר. מניין בעלי זכות ההצבעה הפלסטינים בירושלים הוא 180 אלף, והם רשאים להצביע היכן שירצו, גם מחוץ לעיר. למשל, בעיירות הקרובות כמו אבו דיס ואל־עזרייה. אם בכל זאת תתאפשר ההצבעה בתחומה, היא תתרחש בשניים או שלושה בתי דואר בלבד. מניין המצביעים שיכולות הקלפיות הללו להכיל הוא 6,300 (מתוך כשני מיליון בעלי זכות הצבעה). יסיימו קומץ האלפים הללו להצביע, ייסגרו הקלפיות. הזבוב צמח והיה לפיל.  

בצמרת הרשות שוררת מחלוקת בימים אלה. אבו מאזן נוטה לקיים את הבחירות כדי שיתרמו למורשת הליברלית שיותיר אחריו. האנשים שסביבו, לעומת זאת, עסוקים בעיצוב עתידם הקרוב, והבחירות הללו מהוות עבורם בעיה גדולה. פת"ח לא השכיל להתאחד לרשימה אחת שתבטיח ניצחון, אלא התפצל לשלוש.

אחת בהשראת אבו מאזן, השנייה מזוהה עם מרואן ברגותי, השלישית הוקמה בידי מוחמד דחלאן. יריביהם בחמאס, לעומתם, רצים ברשימה אחת. אנשי המטבחון של אבו מאזן, כולם בעלי סמכות ויכולת השפעה, חוששים שהרשימה שלהם לא תעשה חיל אלא תהיה קורבן להצבעת מחאה של הבוחר. מפלה כזו כמוה כהצבעת אי־אמון ברשות כולה.

גם בישראל חושבים כי אסור שהבחירות הללו יתקיימו. את העמדה הישראלית מוביל שירות הביטחון הכללי. התירוץ הרשמי של ישראל הוא ריבוני. מה פתאום ניתן לחמאס לנהל תעמולת בחירות בבירת הנצח של מדינת ישראל. אבל השב"כ מעודו לא פחד מכמה פוסטרים של חמאס. גם לא מפעילות פוליטית קצרת מועד המצויה בשליטה. החשש הוא מפני מגמה זוחלת. הצלחה של חמאס בבחירות, יחד עם לכתו של אבו מאזן במהלך הכהונה, הן זריקות עידוד יפות. בכוחן לדחוף את חמאס לשוב ולהסתער על הגדה.

השב"כ מצא שותפים לדעתו ברמאללה, ומיהר להעניק להם חבל ושמו הצבעה במזרח ירושלים. ישראל אינה מכריזה על עמדתה בפומבי, כדי לא להיראות כמי שמנעה מן הפלסטינים הליך דמוקרטי. אבל כמו שראינו בדברי שעת', די לרשות בסחבת הישראלית, כדי להסיק את המסקנה ה"נכונה".

מצפים להחלטה
בציבור הפלסטיני יודעים כולם כי ישראל מתנגדת להליך ההצבעה במזרח העיר. ישראלים לובשי מדים רמזו לכך בגלוי, ואלמלא היו רומזים, אין זה קשה כל כך להבין. ישראל נעטפת בשתיקה רועמת, ודוברי הרשות מתנפלים על כך כמוצאי שלל רב ונחפזים להכריז כי בלעדי ירושלים לא יתקיימו הבחירות. ההסכמה בין רמאללה לתל אביב ברורה.

בעוד חודש אמורים ההמונים ללכת לקלפיות. עד אז צריכה רמאללה להחליט אם היא חפצה בהן בכלל. בשטח כבר נוצרה מציאות אלקטורלית. 36 רשימות נרשמו להתמודדות. העולם כולו צופה בפלסטינים ומחכה לראות כיצד הם ישחקו לפנינו. עכשיו הכל תלוי באבו מאזן, ועוד שניים או שלושה ברנשים חשובים שלצדו.  

למדיניות הישראלית בסוגיה הזו השלכות עתידיות עמוקות מכפי שנראה. היא איננה מסתיימת ב־6,300 מצביעים, ואף לא בשאלת ההצבעה במזרח העיר. נסו להיכנס לנעליהם של אנשי מעמד הביניים הפלסטיני, עמוד התווך של החברה. צעירים בני 20, 30, 40. בין שהם משכילים, בין שפחות.

הם מסתכלים על ישראל, התוססת, המבוססת, בעלת החוק והסדר, המוסדות דמוקרטיים, כשהיא נוטלת מהם את התקווה שלהם לחיים דמוקרטיים. לא רק שהיא מחזיקה בידה את כל המפתחות לכלכלה שלהם, לזכות התנועה היומיומית, אפילו ליציאה לנופש בחוץ לארץ. עכשיו היא גם מונעת מהם חיים פוליטיים שמהם היא נהנית בעצמה.

מילא, לו הייתה ישראל מדינה חלשה וקרובה להתפורר, טבעי שתגן על עצמה מפני כל אויב. אבל ממה היא פוחדת, תוהה בינו לבין עצמו הפלסטיני המעורב. ועבורו, בניגוד אלינו, הבחירות הללו אינן תחרות בין חמאס לכל השאר, ולא תרגיל להפיכה שלטונית ברמאללה. זה הסיכוי שלו להרגיש לרגע אזרח במדינה דמוקרטית, לחוש מהו חופש התאגדות, ייצוג פוליטי, וכיצד אפשר לסמן מטרה אישית בחיים ולהשיגה.

אלפי המתמודדים בשלל רשימות שהוגשו לבחירות הם צעירים, גברים ונשים, בעלי יכולות ורצון להשתלב בעולם הגדול, והנשק היחידי שהם ראו בחייהם הוחזק בידי חיילי צה"ל. לתחושתם, הבחירות הללו הן מפעל של בניית עתיד עבור החברה הפלסטינית, ואת העתיד הזה ישראל אוחזת בעוז ומסרבת לשחרר. להבנה הזו יש השפעה שלילית על עתיד היחסים בין שני העמים כאן. ייתכן אף שיש בה מזרעי הפורענות.

מה יחשבו פלסטינים בעוד עשור או שניים על ישראל כמעצמה שכנה? האם יגידו לעצמם, הם לימדו אותנו דמוקרטיה מהי, או יאמרו, הם טרחו שהדמוקרטיה שלהם תפרח, אבל חנקו את שלנו. אלה שאלות שמהן מנסה ישראל לברוח. גם משאלות היסוד שהולידו אותן: מה יהיה מעמדם של הפלסטינים בתום שנות דור? האם יחיו במדינה משלהם, ושלום על ישראל, או במדינה אחת מן הים התיכון עד לירדן. ואם במדינה אחת, האם יהיו אזרחים שווי זכויות, או אזרחים סוג ב'? ואם אזרחים סוג ב', כמה זמן נוכל להחזיקם תחת המגף?

יש בינינו רבים שהשאלות האלה אינן נוחות להם. גם עבורי אינן נוחות. אבל מה לעשות. שנים דחקנו אותן אל מתחת לשטיח, לפעמים הן מתעקשות להציץ אלינו משם. ניפגש בקלפיות.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל