מאז "להיות או לא להיות?" של המלט לא היו חיבוטי קבר כה מהדהדים כמו אלו של נפתלי בנט, או בלשונו של שייקספיר: "מה נעלה יותר, לשאת באורך רוח חצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו, או אם למרוד, לצאת חמוש מול ים הייסורים וקץ לשים להם!". שייקספיר לא הכיר את יכולות ההטרדה, ההטרלה וההצקה של בנימין נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ושות', אבל בהחלט דייק כאשר דיבר על חצים ואבנים מול היכולת של בנט "למרוד".
להחלטה הסופית של בנט עצמו אין שום קשר לאינטרס לאומי, אידיאולוגי, או אפילו מפלגתי. מדובר בהימור אישי נטו: איזו ממשלה תאפשר לו לעשות קילומטראז' גדול יותר ובאיזו ממשלה הוא יוכל להתברג כך שלא יהפוך במחי הצבעה מקרית או בחירות חמישיות לפלופ סופני. נתניהו הבטיח לו שנה ראשונה בבלפור. הצעה שהיא בעצם בקשה לסיגריה אחרונה של נידון למוות. התשובה הייתה בסגנון "נודניק, נמאסת". בעיקר בגלל קבלני הקולות, ספסרי המנדטים והמועמדים האחרים שממתינים לו אחרי ההלוויה. כולל גדעון סער שיהפוך ליריבו.
בממשלת שינוי, גם כרה"מ, ייאלץ בנט להתמקח, לפחות תקשורתית וציבורית, עם אגף מרכז־שמאל. בכל פעם שינהג בהיגיון, כלומר "יוותר" למציאות הביידנית, הוא יפסיד נקודות בקרב על ראשות הימין הלאומני־דתי, שם ממתין לו סמוטריץ'. לכאורה צרות של עשירים, למעשה הימור גורלי לטווחי זמן בלתי ברורים במצב לאומי כאוטי מול פוליטיקאים תחמנים כולם.
ועדיין, לעניות דעתי הבלתי נחשבת, אם המהלכים הבאים יובילו לממשלת שינוי, זו תהיה החמצת המאה של מדינת ישראל. וחבל. במקום להניח לנתניהו לאכול את התבשילים הרעילים שבישל, ייאלצו קוטלי המלך החדשים להתמודד עם בעיות בומרנג שלא הם גרמו להיווצרותן. במקום לגבש אופוזיציה שתתחשל מול אתגרי העתיד ומול האחראים לכשלי העבר, הם יתקוטטו בינם לבינם כאשר אופוזיציית הימין המסתמנת, אולי בהנהגת נתניהו, תחגוג עליהם ובגדול.
אופוזיציה מתפקדת של יש עתיד ושות' במקום ממשלת שינוי היא לא גחמה, פרובוקציה או קונספירציה. את הצורך באופוזיציה לוחמת אני מהגג פה ושם מאז פרסום תוצאות הבחירות, אלא שהציפייה הקולקטיבית לטקס גירוש השדים מבלפור העבירה רבים וטובים על דעתם ופגמה בכושר השיפוט שלהם. כאילו טחו עיניהם מראות את העתיד שנמצא ממש כאן ומעבר לפינה: בעיקר את המשבר הכלכלי הוודאי. בטווח הקצר יבלמו אותו בגיוס הלוואות שיוחזרו בעתיד הקרוב על חשבון בנינו ונכדינו ועל ידי הדפסת כסף (אינפלציה) לשיחוד זמני של האזרחים; ואת התוצאות ירגישו אזרחי ישראל כבר בחודשים הקרובים.
בנוסף מתרחש מול עינינו משבר מדיני ביחסים עם ארה"ב, אז למה לא להניח לממשלת ימין־מלא להיכנע לארה"ב ולעולם? ככל שיתקדמו המגעים בין ארה"ב ואיראן וחוזה הגרעין יחודש ויסתבר שהשמיים לא קרסו על ראשינו, יהיה ברור יותר ויותר שאיראן של נתניהו הייתה תעתוע פרטי לצורכי הפחדה. לא פצצה להשמידנו ולא על הגדרות כדי לפרוץ למדינתו ולא אנחנו מנענו מהם מלהגיע לפצצה ולא אנחנו סילקנו אותם מלבנון, סוריה, עיראק ותימן, והם דווקא התחזקו שם.
ובעיקר, למה בשם אלוהים צריכה דווקא ממשלת השינוי להתמקח עם העולם (כולל ארה"ב, רוסיה, אירופה, סין והמפרציות כמובן), שמחפש בכל דרך הסדר אזורי כולל עם הפלסטינים בעזה ובגדה? אני לא מכריז בזאת על הצלחת תהליך הרגיעה האזורי, אלא על התנעתו המסתמנת מאז עליית ג'ו ביידן והפשרת היחסים בין סעודיה, סוריה ואיראן. אני כן יכול להכריז כי נעקרו שיני הארס מממשלת הימין של נתניהו, שהייתה המרכיב הרעיל ביותר שפעל נגד הסדר אזורי. אגב, המשמעות של הסדר אזורי, מבחינת הישראלי המצוי והמורעל, היא ויתור על חלומות גדולה הזויים ומסוכנים. בעיקר באגף ההתנחלותי. אלו שגורמים על בסיס יומי לדימום קבוע של ישראלים ופלסטינים. אז מדוע שלא נתניהו יוביל את הימין לוויתורים הנדרשים?
ממשלת בלגן
ההיגיון אומר שכאשר הציבור יתחיל לשלם את מחיר התפקוד הלקוי של ממשלת הימין ב־12 שנות ביבי, אין דרך בעולם שהמחאה הציבורית הבאה לא תפרוץ בגדול. והפעם היא אמורה להתנהל על ידי האופוזיציה הפוליטית בכנסת. צריך לחזור ולהזכיר: ככל שהדיאלוג בין שרה והמובילים בפינוי בלפור יהיה מחזה מרנין, הגירוש מבלפור הוא לא הפתרון, ונתניהו הוא לא הבעיה. רק קריסה רועמת של שותפיו אמורה לקבור תחתיה לא רק אותו אלא גם אותם.
בדרך להקמת אופוזיציה לוחמת ניצבים בנט וסער. מבחינת הצורך בגיבוש המחנה הם עשויים להיות נוקשים מנתניהו. גם הם חומדים 30 מנדטים של ליכודניקים שניתן לקנות אותם אחרי נתניהו בקלות יחסית. זו גם הסיבה שממשלת השינוי, אם תוקם, לא תהיה מסוגלת לנהל מדיניות מהפכנית בתחומי פנים, חוץ, כלכלה וביטחון. התנאי הראשון לשינוי מחייב משחק קשוח. בקבוצת כדורגל נחושה שנלחמת על חייה כדי לא לרדת ליגה נלחמים כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם. התוצאה הצפויה של הקמתה, כך מסכימים כתבינו לענייני מפלגות והתפלגויות, תהיה בלגן.
בקיצור, זה לא רציני. הגורם הרציני שאולי יקבע את סיכויי ההישרדות של ממשלת השינוי הוא הטבע האנושי. כאשר הציבור ייחשף, אם וכאשר, לתמונת הישיבה הראשונה של ממשלת השינוי, הוא יראה את שריה יושבים זה ליד זה שבת אחים גם יחד מופרדים על ידי דעות וכיסאות. כאשר המצלמה תרד מתחת לשולחן, ניתן יהיה לראות בעין מזוינת בהבנה אנושית את השלשלאות המחברות את כולם לכיסאותיהם. אף אחד מהם לא מגיע לממשלה לפוטו אופורטיוניטי אלא להתנחלות לפחות עד הבחירות הבאות. גם אם הסיכוי קלוש.
נניח שילכו על תוכנית כלכלית אמיתית (לא רק אינפלציה והדפסת כסף) שתדרוש מהעם להקריב רמת חיים כדי לייצב את הכלכלה. נשמע לאומי־מגבש־מחשל כזה, אלא שלתוכנית הזו יש היתכנות רק כאשר יקוצצו רווחי האחוזים העליונים ותרוסן תאוות הבצע התאגידית. אני לא רואה, לצורך העניין, את מרב מיכאלי מנהלת את משרד האוצר. מה גם שאביגדור ליברמן, השר המיועד, ידוע בחיבתו לאוליגרכים והיא שנייה רק לחיבתו לסיגרים (נתפס בפפראצי לפני כמה חודשים עם סיגר "טרינידד", כמעט 200 שקל החתיכה, הלוואי עליי). ואולי תחליט ממשלת השינוי לנהל מדיניות ביטחון המבוססת על הפסקת אש בכל הגזרות ושיחות הסדרה בגדה וברצועה במקום מאזני אימה מדממים. לא בבית ספרו של בנט, ולא שיש לו פתרון משלו.
ולידיעת בנט, למקרה שימשיך לתהות אם להיות או לא, להיות פה או שם, הוא אמור לדעת שאצל שייקספיר, בסוף, כולם מתים.