במחשבה ראשונה, נוכח המצב, היה אולי מקום להמתין מעט לפני פרסום הטור הזה, אודות "ממשלת השינוי" הקורמת עור וגידים. במחשבה שניה, זהו בדיוק הזמן. גם משום שהמו"מ הקואליציוני, כך לפי הדיווחים, הולך ומתקדם, הולך ונסגר. גם משום שדווקא ההסלמה הביטחונית חייבת להאיר בפני נפתלי בנט בעוצמה גבוהה את כל הנורות האדומות.
הימין האידיאולוגי נמצא בעמדה הזויה. מצד אחד, הוא סיים את הבחירות האחרונות במצב מצוין, עם רוב מרשים בכנסת. מצד שני, בעוד רגע או שניים עומדת כנראה לקום כאן קואליציה שבה יככבו לפיד, ומרצ, והעבודה, והרשימה הערבית המאוחדת. מי שיאשים במצב הזה את בנימין נתניהו, לא יטעה. האיש המאיס על עצמו את כל מי שהיה יכול להיות שותף פוטנציאלי שלו, והנקמות האישיות שלו, כל פעם בקורבן התורן, הלא הן כתובות בספרי ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. ואחרי שאמרנו את כל זה, בנקודת הזמן הנוכחית, האחריות רובצת בעיקר לפתחם של שניים. נפתלי בנט ואיילת שקד. כבר ראינו בפוליטיקה הישראלית הבטחות שהופרו. נתניהו נמצא במקום גבוה בטבלת מפרי ההבטחות, וגם בני גנץ. אבל הפרה כה רחבה, כה בוטה, כה משמעותית, של כל התחייבות והתחייבות – כמו זו שמובילים כעת בנט ושקד – כזאת עוד לא הייתה.
בשלהי המאה שעברה הגיש העיתונאי טומי לפיד את "השבוע שלי", תכנית שבועית נהדרת ברשת ב'. כשבאוויר החלו דיבורים על חיבור פוליטי שהולך ונרקם בין בין רצ, מפ"ם ושינוי, ירה לפיד את חיציו השנונים נגד המהלך. אני הצבעתי לשינוי, אמר למאזיניו, ולא לשום מפלגת שמאל קיצונית. מי שייקח את הקול שלי לטובת המיזם המשותף הזה, שיידע שאני מתכוון לגשת לתחנת המשטרה ולהגיש נגדו תלונה על גניבת קול. אם בעקבות החיבור הפוליטי ההוא, יכול היה לפיד המנוח להתלונן על גניבת הקול שלו, נדמה שרבים ממצביעי "ימינה" יכולים להרשות לעצמם למהר עכשיו לתחנת המשטרה הקרובה למקום מגוריהם, ולהתלונן שנפתלי בנט שדד אותם לאור היום.
לכל מפלגה ישנן הבטחות בחירות שהיא לא מצליחה לקיים. זה סביר. זה הגיוני. המציאות הפוליטית מורכבת ומפתיעה. לא תמיד הבוקר שאחרי המדגמים, נראה כמו זה שלפניהם. אבל כל זה לא קשור למה שקרה ל"ימינה" ולנפתלי בנט. אותם דבר לא הפתיע. בנט הלך לבחירות כשהוא ואיילת שקד ומתן כהנא, נודדים מאולפן לאולפן ומבהירים באופן שאין ברור וחד ממנו שיקימו רק ממשלת ימין, שלא יכתירו את יאיר לפיד לראש ממשלה, שלא יישבו עם מרצ, שלא יישענו על רע"מ ושלא ייעזרו במשותפת.
מאז הבחירות עברו אמנם כמה שבועות, אבל בפרק הזמן הזה לא קרה שום דבר שלא היה צפוי וידוע ביום שבו ניתנו ההבטחות הללו. גם לפני הבחירות ידע בנט שיש אפשרות שלגוש נתניהו לא יהיו 61 אצבעות. גם לפני הבחירות הוא ידע שהאלטרנטיבה היחידה לנתניהו עוברת דרך ממשלה עם לפיד, כשהאחרון ישמש בה, לפחות ברוטציה, כראש ממשלה. גם לפני הבחירות הוא ידע שבסבירות גבוהה מאד ממשלת השינוי הזו תוכל לקום רק בשיתוף פעולה כזה או אחר עם המפלגות הערביות. ידע ולמרות זאת הבטיח בעיניים פקוחות את מה שהבטיח, רק כדי להתעורר ביום שלמחרת ולהשליך לפח את כל התחייבויותיו.
ייתכן שיש אמת בטענה שלו, לפיה בחירות חמישיות הן אסון למדינה. ייתכן שהאסון הפוטנציאלי הזה מחייב שבירה של כל המסגרות, כולל הליכה עם עבאס או עם אחמד טיבי. יודעים מה? אני מאמין לבנט שכשהוא אומר את זה, הוא באמת מאמין לזה. אני מאמין לו שכשהוא מסביר עד כמה הוא מודאג ממצבה של המדינה, הוא מתכוון לכל מילה.
אבל כל זה, כאמור, היה ידוע לפני הבחירות. בנט יכול היה לכנס מסיבת עיתונאים ערב ההצבעה ולהכריז בקול ברור שהוא יילך עם לפיד ועם עבאס ועם יאיר גולן ועם איבתיסאם מראענה, ולהסביר שאם לא ינהג כך, החברה הישראלית עלולה להתרסק. יכול היה, ובחר שלא. תחת זאת הוא זימן את עצמו יומיים לפני הבחירות לאולפן ערוץ 20, כדי לחתום בשידור חי מול המצלמות על מסמך בן שני סעיפים, אלו שנראו לו החשובים ביותר רגע לפני הקלפי: "לא אאפשר ליאיר לפיד להיות ראש ממשלה, גם לא ברוטציה", ו"לא אקים ממשלה על קולותיו של מנסור עבאס מהתנועה האסלאמית". איך קוראים למישהו שהולך לבחירות עם הבטחות שכאלה, ולמחרת מפנה להן גב כאילו לא ניתנו מעולם? תחליטו לבד.
האם יכול להיות שחלק ממצביעי "ימינה" חיים בשלום, למרות הכל, עם הממשלה המסתמנת? יש להניח שכן. בכמה מצביעים מדובר? את זאת אי אפשר לדעת. מה כן אפשר לדעת? שאם נפתלי בנט היה מתייצב לפני בוחריו, רגע לפני שנכנסו לקלפי, ומספר להם שיש לו כוונה להקים ממשלה שבה לפיד יכהן במשך שנתיים כראש ממשלה, או שיש לו רצון לקחת את מרב מיכאלי ואת ניצן הורביץ משוליה השמאליים של הפוליטיקה הישראלית, להקים אותם מעפר ולהפוך אותם לגורם משמעותי בממשלה, או שיש לו תכנית להישען לא רק על מנסור עבאס אלא גם על אחמד טיבי - הוא לא היה מקבל בחיים את מספר הקולות הלא מאוד גבוה, ממילא, שקיבל. האם היה מסיים עם חמישה מנדטים? עם ארבעה? האם היה מבלה שוב שבועיים בוועדת הבחירות וסופר פתקים כדי לאתר 1,400 קולות שחסרים לו כדי לעבור את אחוז החסימה? קשה להעריך נכוחה. מה שאפשר להעריך זה שעם חבילת מנדטים קטנה עוד יותר מזו שקיבל, הסיכוי שלו לראות את בלפור מבפנים היה הופך בלתי ריאלי. ומהמקום הזה, אין לראות את מה שעושה כעת בנט, אלא כגניבת בחירות, הגובלת בזיוף ממשי של התוצאות.
הרעיון לאחד את העם בתקופה הקשה הזו, הוא רעיון חשוב. אבל איזו אחדות בדיוק זו תהיה? עם ליברמן שמציע לזרוק את החרדים במריצות? עם לפיד שהחרים אשתקד את הרב רפי פרץ והשווה את ההישענות עליו להישענות על היבא יזבק תומכת הטרור? עם ח"כ מרעאנה שרואה ביום העצמאות שלנו יום של אסון? ומה בדיוק תקדם הממשלה הזו, כשמטרותיה המוצהרות הן כלום, כלום וכלום? איזה מסר מעבירה לציבור ממשלה, גוף שתפקידו היחיד הוא לקבל החלטות, כשהיא מודיעה מראש שתחתור לא לשנות דבר שנוי במחלוקת? ומי מתנדב לעדכן את החמאס שיפסיק לירות, רק משום שלא כתבנו על זה כלום בקווי היסוד?
ועוד לא דיברנו על הנזק שיגרום נפתלי בנט למחנה הלאומי, כשהוא שובר את אחת הבריתות החזקות והאפקטיביות בתולדות הפוליטיקה הישראלית, זו שהדביקה את הימין הדתי, את הפריפריה ואת הציבור החרדי. האם משהו מכל זה נרמז בתעמולה הבחירות של "ימינה" או בהבטחות שלה לבוחר?
עם מה נשארנו? עם הצורך למנוע עוד בחירות. טיעון כבד משקל, בלי שום ספק. אבל אין שום קווים אדומים לניסיונות למנוע את הבחירות הללו? האם אפשר לחיות עם ממשלה שהדבק שלה, גם בשעת מבצע בעזה, יהיה מנסור עבאס? הביטו מה מתרחש ממש ברגעים אלה ברצועת עזה ובהר הבית ובירושלים כולה, ותבינו לבד לאן אנחנו הולכים.
מה עושים? ובכן, יש עוד דרכים למנוע בחירות. הן מתחילות כולן בהודעה של נפתלי בנט שהוא נסוג בו מרעיון "ממשלת השינוי". הן ממשיכות, כמעט כולן, דרך מפגן אומץ שלו נדרשים בכירי הליכוד, ואריה דרעי, ויעקב ליצמן ובצלאל סמוטריץ'. כל אלה צריכים לדפוק על שולחנו של בנימין נתניהו, ולדרוש ממנו פתרון שיאפשר להקים ממשלת ימין חזקה, כן, גם במחיר הזזתו. מי שחושב ש"ממשלת השינוי" תזיק למדינה, צריך להחליט מה חשוב לו יותר, המדינה או נתניהו.
ועוד שתי הערות לסיום: ראשית, נוכח הטרפת שאוחזת בימים האחרונים את שורות תומכי נתניהו ברשתות החברתיות, חשוב להבהיר שנתניהו ואנשיו הם כנראה האחרונים שיכולים לבוא למישהו בטענות. למצב הנוכחי, שאליו נקלענו, אחראי בעיקר ראש הממשלה. כשילד אחר רב איתך בגן, אתה יכול לספר לגננת שהוא התחיל. כשכל הגן עושה איתך ברוגז, כנראה שמשהו אצלך דפוק. נתניהו הגיע ליום שבו איש במערכת הפוליטית אינו מוכן לקנות ממנו סובארו חבוטה, איש אינו מאמין לו, ואיש אינו מוכן לעשות איתו עסקים. אם רק היה חשוב לו המחנה הלאומי, היה ממליץ לנשיא בסיבוב השני על נפתלי בנט, במקום לסדר את המנדט ללפיד. התנהלותו הפוליטית ושנאותיו האישיות, גובות מחיר כבד מאד מהימין כבר תקופה ארוכה, ואת זה אסור לשכוח.
ומילה אחרונה על סילוני הרעל שנשפכים בימים האחרונים על הציונות הדתית, הן מהממטרה הראשית שמפעיל בנו של ראש הממשלה מבלפור, והן מממטרות משנה של עמיתיו ברשתות החברתיות. הטקסטים הדוחים שלהם נגד הכיפות הסרוגות, בנוסח "נשמח כשיפנו אתכם", מעידים על עומק הריקבון באגפים נרחבים של הימין. להם מגיעה אופוזיציה, אבל למדינת ישראל לא מגיעה כזו קואליציה. נפתלי בנט הוא איש טוב שראוי להיות ראש ממשלה. לא בכל מחיר. לא ככה.