בזמן כתיבת שורות אלה עדיין לא ידוע לאן הגיע העימות הצבאי בעזה, אבל דבר אחד אפשר היה לומר עליו מראשיתו. ישראל תרדוף את הניצחון עד לכדור האחרון, ואולי תמצאהו. חמאס רשמו אותו מן הטיל הראשון שהם שיגרו לכיוון ירושלים.
הנהגת חמאס אינה זקוקה לעימות כדי להכות את צה"ל. היא יודעת שתמיד תצא וידה על התחתונה. צה"ל במקרה הזה הוא אמצעי. לחמאס הייתה מטרה עליונה כשפתחה ראשונה באש. לאסוף נקודות בתוך הזירה הפלסטינית על חשבון הרשות ההולכת ונחלשת. נקודות של אהדה בציבור והערצה של הרחוב, בעיקר בשתי זירות שבהן תדמית חמאס אינה זוהרת - מזרח ירושלים וערי הגדה. שני מחוזות אלה נתונים בידי הרשות וישראל, אבל לתושביהם חסרה הנהגה מייצגת שאיתה יוכלו להזדהות. בחמאס זיהו את הפרצה הזו מזמן, ועתה בשלו התנאים להיכנס דרכה.
צמרת התנועה בעזה ובחו"ל עשתה הערכת מצב פוליטית, ובאה לידי מסקנה כי בכמה ימים של הקזת דם הם יוכלו לשדרג את מעמדם בציבור הפלסטיני לשנים קדימה. כל שעליהם לעשות הוא ללכת על תיק ירושלים. זו האסטרטגיה שלהם בעימות הזה, וזו סיבתו. ראש הזרוע הצבאית, מוחמד דף, חרג ממנהגו ופרסם הודעת אזהרה לישראל כי אם היא לא תסיר את ידיה מתושבי שייח' ג'ראח, אותן שמונה משפחות שבית המשפט פסק לגרשן, תפעל חמאס להגן עליהם.
שייח' ג'ראח ומצעד הדגלים היו רק תירוץ. למעשה אמר דף לישראל: עצרו או שאני יורה. ישראל איננה עובדת אצל ראש הזרוע הצבאית של חמאס, ולכן איומיו נדחו בתנועת ביטול. אבל מאותו רגע שהשמיע את הצהרתו היה ברור לכל שאין דרך חזרה. דף ידע שישראל תסרב, וסירובה מצא חן בעיניו, כי שירת את מטרתו. הוא חיכה לרגע המתאים ופעל. באופן בלתי רגיל ירתה חמאס ראשונה. ולא סתם ירתה, אלא לירושלים.
עכשיו כולם רואים מי מגן על ירושלים ומי מוכן להקריב מדמו למענה. השם שנתנה חמאס למבצע היה בהתאם - "חרב ירושלים".
לדובריה בעזה ומחוצה לה חולק דף מסרים, שבו הוסבר כי בכל ראיון או התבטאות יש לקשור את המערכה לירושלים ולאל־אקצא. לא שמעתם מילה על סגר ועל תושבי הרצועה המסכנים. רק אל־אקצא. אם תערכו היום סקר ברחוב הפלסטיני, סביר שתקבלו רוב סוחף התומך בטענה כי היחידים שדואגים לירושלים ומוכנים למות למענה הם מנהיגי חמאס. העימות הצבאי עוד מתחולל, אבל מצדם, המערכה בתודעה כבר הסתיימה.
גם לו הייתה המערכה הזו נעצרת אחרי מטח הטילים הראשון, חמאס הייתה גוזרת קופון נאה הודות לאסטרטגיית ירושלים. לא רק שהראתה כי אינה מוותרת על קודשי האסלאם, אלא אף הציגה את אבו מאזן כמנהיג רופס שברח. לפני שבועיים, כאשר ישראל סירבה להתיר לרשות לקיים הצבעה בירושלים בבחירות לפרלמנט, השתמש בכך אבו מאזן כתירוץ לבטל את הבחירות כולן. בחמאס תבעו ממנו לקיימן בכל זאת, ואפילו להיאבק בציונים אם יתעקשו להטיל וטו. אבל ראש הרשות לא רצה ממילא בבחירות הללו, וגם עבורו ירושלים הייתה תירוץ. די היה בכך בשביל חמאס כדי להציגו כמי שברח מירושלים במקום לעמוד על עקרונותיו הלאומיים.
לזכותו של אבו מאזן ייאמר כי שנים הוא מזהיר מפני הפיכת העימות בין שני העמים לסכסוך דתי. ועם זאת, היה מעורר רחמים לראותו שלשום, בשעת לילה מאוחרת, מטיף בשבח אל־אקצא ומנסה לתפוס את הרכבת שתפסו הרבה לפניו מוחמד דף ואנשיו. "ירושלים היא קו אדום, לב פלסטין ונשמתה", אמר.
בזמן שבו נאם אבו מאזן, התראיין לערוץ הטלוויזיה "אל־אקצא" האיש מספר 2 בצמרת חמאס, סלאח אל־עארורי. הוא נשאל על מאמצי התיווך, ומהם התנאים של חמאס להפסקת אש. אל־עארורי הוא אסיר ביטחוני לשעבר, טוען לכתר מנהיג התנועה, מהנדס העימות הזה ביחד עם ידידו מוחמד דף. בתשובתו לא התייחס כלל לעזה, לסגר עליה ולמצב תושביה. "אמרנו למתווכים", הוא ענה, "כי הדרישה העיקרית שלנו היא הגנה על מסגד אל־אקצא, על קודשי הדת למוסלמים ולנוצרים, ועל חופש הפולחן בו".
המלחמה כמשלח יד
ועדיין מנקרת שאלה מרכזית בנוגע לחמאס: האם הם לא הביאו בחשבון כי המחיר שתגבה מהם ישראל יהיה כבד מנשוא? בחיי אדם, בהרס תשתיות, בפגיעה במערכות הצבאיות שלהם. זו שאלה שמבטאת מחשבה מערבית. פלסטיני או ערבי לא ישאל אותה, כי הוא יודע את התשובה. ודאי שהם מושפעים לרעה מן המציאות שלידם. אבל מה הקשר. עבור חמאס, מלחמה ואובדן הם מצב טבעי. זה ארגון שנולד מתוך מאבק וכדי להיאבק, ולא בא לעולם באקלים של שפע ויציבות. חילופי אש הם משלח ידם, ואם ייהרגו – זה המחיר שצריך לשלם כדי להתקיים. אם לא ייהרגו, כיצד ישיגו את מטרותיהם? הרי איש לא יעניק להם אותן חינם. ומאחר שמלחמה היא עבורם שגרה, הם אינם רואים במכאוביה מחיר גבוה מדי.
אז מה ייחשב ניצחון במערכה הזו? האתוס הלאומי המצרי, שעליו גדלו בארץ הנילוס כבר שני דורות, גורס כי מלחמת אוקטובר, היא יום כיפור, הייתה ניצחון. הישראלי הממוצע יביע תמיהה. כיצד הם מספרים לבניהם כי ניצחו, והרי הרגנו להם עשרת אלפים חיילים. התשובה המצרית פשוטה. אנחנו, הם יגידו, איננו סופרים גופות, כי הרי אבידות הן מחירן המובן של המלחמה. כמי שפתחו במערכה אנו שואלים את עצמנו, האם המטרה העליונה שקבענו הושגה. ותשובתנו היא שהיא הושגה במלואה. סיני חזרה לחיק מצרים עד הגרגר האחרון.
כך גם אנחנו ועזה. ישראל תספור בוודאי גופות מחבלים ותגיד כי הרסה להם תשתיות. בחמאס יטענו כי המטרה הושגה; ירושלים מעולם לא הייתה גאה יותר כפי שהיא כיום, והנה, יש מי שמגן ושומר עליה מפני הציונים. כל אחד מהם יטען על השני כי הפסיד. אחר כך יחזרו התותחים לשקוט, אבל שגרת החירום שהייתה - היא זו שתהיה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל