המצב מייאש. המצב מדכא. בשפת העם נאמר שבסיבוב הזה הלך לנו בין "ככה ככה" ל"איום ונורא". המנהיגים שלנו נעלמו מהזירה בשעה שהיינו זקוקים להם נואשות. היות שלא קם פה מנהיג כמו ווינסטון צ'רצ'יל שיישא נאומים מלאי השראה ומרוממי נפש, נאלצנו להסתפק בכוכבי אינסטגרם וטוויטר שייתנו עוז לעמנו ויסבירו לעולם את מעשינו. זה בין מצחיק לבלתי ייאמן.

אבל המצב לא נעצר שם. הכאוס והשנאה זלגו מהמסך ומהרשתות לרחובות. מי שחשבו שהקללות והאלימות ייעצרו במקלדת, מי שהיללו ופיארו טרולים ופיראטים גזעניים - גילו לתדהמתם שהשחזת סכיני התיעוב בכתב דיגיטלי הופכת לאקט פוגעני גם במציאות. והתוצאה - קטלנית.

למדנו שבעידן החדש - כשבבית הלבן כבר לא יושב דונלד טראמפ, מי שרבים כאן צהלו עם לכתו - מתעבים אותנו בעולם. שונאים אותנו ומייחלים שנמות. חד וחלק. כל השאר הם רק עטיפות קוסמטיות לאנטישמיות ישנה ומוכרת.

גל עכור מתנשא לעברנו בארצות הברית: מגישים, עיתונאים, דוגמנים ואושיות טיקטוק, שכל כישרונם הינו פיזוז לצלילי שיר מוכר, ביקרו אותנו נון־סטופ והטו את דעת הקהל לצד השני. כיום אין דבר אופנתי יותר בהוליווד מאשר להיות אנטי־ישראלי. זה הבון טון.

הרשימה המפוארת הזו של שלל צרות צרורות שאופפות אותנו מובילה למסקנה המצערת שעתידנו במקום האהוב הזה נראה עגום. רופף. את זה כבר יודע כל דרדק שחי פה, ובשבוע האחרון נאלץ להתחפר שוב ושוב בחדרי ביטחון ובמרחבים מוגנים. ולמרות זאת, אני חייב לומר שהיה גם משהו קסום ומחזק בזמן שמצאתי את עצמי, בשיאו של מטח כבד שנחת כקילומטר מהבית שלי, תקוע במקלט עם אנשים זרים, חמים ולבביים.

אז מה צריך לעשות? לקחת את עצמנו בידיים, להפסיק את ההסתה, לייצב את הממשלה וליצור שלטון שידאג לרווחת העם ולעתידו ולא להבלים פוליטיים פנימיים. לא מעניינים אותנו משפטים, לא אכפת לנו מהיועץ המשפטי לממשלה, מהחוק הצרפתי או הבלגי. דרושה הנהגה שתפעל בשבילנו ורק בשבילנו בכל תחומי החיים: נגד חמאס ושאר ארגוני הטרור, מול פורעים מבית, בבריאות, בחינוך, באכיפה שוויונית, באיכות החיים ובמחשבה על העתיד.

זה לא מנע מפרשנים וממומחים לפקוד את האולפנים ולטחון במוח בימים החולפים. כל מי שיש לו דעה מצא את עצמו מציג אותה לראווה במשך דקות ארוכות בשלל ערוצים, כשהוא מדבר על פתרון צבאי, מדיני ופנים אזרחי. המצוקה של כלי התקשורת הגיעה לשיאים שלא ייאמנו. אם אתה מוכר פלאפל ביישוב מעורב, הפכת מיד לפרשן לענייני דו־קיום. אם טיגנת מטעמים באזור חיפה, הוכתרת למומחה לענייני קירוב לבבות. אני לא מבקר את התקשורת. גם אני חלק מזה. גם אני מצאתי עצמי מגרד בפדחת ומנסה להבין מדוע אנשים שונים - ואני ביניהם - נואמים בלהט מול העם כשלכולם ברור מה צריך לעשות.

זו הטרגדיה הגדולה של העידן הנוכחי: כולנו מבינים מה צריך לעשות, אבל בשל המצב הפוליטי אף אחד לא יודע איך לעשות זאת. הנה נפתלי בנט, איש שיכול היה לשנות משהו ולקנות את עולמו, נדרש להחלטה פשוטה: ללכת עם בנימין נתניהו או לבחור בחבירה עם גוש השינוי. זה הכל. לכאן או לכאן. נותר לו לבצע. בתמורה הוצע לו עולם ומלואו: מלהיות ראש ממשלה חליפי ושר ביטחון, ועד לשבת כנהג בפורמולה 1 ובחללית של נאס"א. גערו בו, בכו והתחננו בפניו, העיקר שיפעל, והאיש קרטע. התקשה, התלבט והתחרט. הוא נסוג מממשלת השינוי ומבקש כעת ליצור ממשלה לאומית רחבה. מה המשמעות? רק אלוהים ובנט יודעים.

התסכול רב, אך ח"כ בנט לא אשם. הוא רק משל למה שמתרחש פה. שיקוף אומלל של המציאות. האיש הלא נכון שמגיע ברגע הלא נכון הוא זה שחייב להכריע. עתידנו מונח בידיו והוא, משום מה, כאילו שיתוק מסתורי נחת עליו, לא מסוגל ליישם. כל עוד זה התסריט, המדינה תמשיך לשקוע לאט ובעקביות אל תוך אבדון. 