עוד לא תם חודש האבל על חללי אסון הר מירון - אסון שהיה צפוי מראש, אסון שבו כולם סמכו על השם והשם לא עזר - ושוב בשיטת "סמוך", "יהיה בסדר" ו"בחסדי השם" אסון נוסף.
במקרה האסון בבית הכנסת בפסגת זאב, היו דגלים אדומים למכביר. כאן הזהירו וכתבו ולא אישרו ושמו שלטי אזהרה - וכלום. איש לא שם קצוץ. לא הרגולטור, שהיה צריך לשלוח פקחים או שוטרים שלא יאפשרו כניסה למתחם, ולא אנשי חצר החסידות, שידעו שהמקום מסוכן.
כפי שפורסם השבוע, המועצה המקומית ביקשה מהמשטרה לאכוף את החוק ולשלוח שוטרים. המשטרה הודיעה שהאירוע לא מאושר וביקשה מהמועצה לשלוח פקחים. שירותי הכיבוי אסרו על קיום האירוע, ואף על פי כן ולמרות הכל - האירוע התקיים. הרשלנות הפושעת זעקה לשמיים, והאסון קרה.
חזרתי ונזכרתי בסיפור ישן על ספינה שהחלה לטבוע ונוסעיה תפסו קרשים וסירות וגלגלי הצלה כדי להציל את נפשותיהם. יהודי חרדי שחה במים כשהוא מתפלל, אמרו לו חבריו: "עלה על הסירה". אמר להם: "השם יעזור". זרקו לו קרש שיאחז בו ואמר: "לא צריך, השם יעזור". זרקו לו גלגל הצלה, חזר ואמר: "השם יעזור", וטבע. הגיע לפני כיסא של מעלה ובא בטענות לקדוש ברוך הוא, ואמר לו: "אני שדבקתי בך והאמנתי בך והתפללתי אליך - למה לא הושעת אותי?". ענה לו הקב"ה "מה אתה רוצה? שלחתי לך סירה וקרש וגלגל הצלה, ולא רצית להיאחז בהם". והמסקנה: אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ולא למי שאינו נשמר לנפשו.
ובמעבר חד - בהתייחס למצב בינינו לבין חמאס, כתבתי בשבוע שעבר על "מחלה ושמה הכלה", וקראתי להפסיק לוותר ולהכיל ולספוג את כל מה שמלעיט אותנו חמאס. עכשיו אני חוזר וקורא בקול רם יותר למנהיגינו - יהיו אשר יהיו - להפסיק להכיל! לא לסבול אפילו רקטה אחת המשוגרת לשטחנו, אפילו תהיה זו רקטה תועה "שנשלחה בגלל סופת ברקים". לא להכיל אף בלון תבערה, אף עפיפון שמצית שדות או מסכן את תושבי העוטף.
על כל הפרה, קטנה ככל שתהיה, יש להצהיר על כוונתנו קבל עם ועולם, ואז להשיב בתגובת מחץ. ואז אני מניח כי שכנינו ילמדו את השיעור ויחשבו פעמים רבות אם כדאי להם להתגרות בנו.