לטור המלא של קלמן ליבסקינד:
עיוות ערכי, עיוורון מוסרי ושיבוש מוחלט של היכולת להבחין בין רע וטוב. לא יכולה להיות דרך אחרת להתייחס אל מה שעושים מי שמדברים בנשימה אחת על אלימות יהודית ועל אלימות ערבית, ובתום שבוע של פרעות מצדם של ערביי ישראל, של מעשי לינץ' אנטישמיים, של אלימות רחבת היקף ושל שריפת בתי כנסת, רכבים ודירות מגורים, קוראים לשני הצדדים להרגיע את הרוחות בערים המעורבות ולחזור לחיים של דו־קיום.
השיח הזה, שמגיע מכיוונה של המשטרה ומכיוונם של עיתונאים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים נוספים, צריך לקומם כל אדם שחוש צדק מפעם בו ושהגורל היהודי קרוב ללבו. שהרי מאיפה נולד הרעיון המטורף המבקש להביא לפיוס בין הצדדים, משל היה מדובר בשני אנשים שהתנגשו זה בזה בטעות ברמזור, ובלהט האירוע העלו את הטונים, וכל מה שנדרש מהם זו נשימה עמוקה ולחיצת יד שבכוחה להשכיח את מה שהיה?
הנה לכם תרגיל מחשבתי קטן. דמיינו לעצמכם שהשכנים שלכם – זה שבקומה למעלה, וזה שבדירה ממול, וההוא מהבניין הסמוך – תקפו מינית את הבת שלכם. איך בדיוק הייתם מתייחסים לשוטר או לפוליטיקאי או לעיתונאי שהיה מגיע אליכם אחרי האירוע הנוראי ומסביר לכם שהאחריות למעשה מתחלקת בין הצדדים, ושהדבר הכי טוב שאתם צריכים לעשות עכשיו זה לנשום עמוק, להרגיע את הרוחות ולנסות להחזיר את השכונה לימים השקטים והנינוחים של טרום התקיפה? נשמע מטורף, ומרגיז, ומקומם, נכון? ברור. כי עם מי שפגעו בבת שלכם לא תדברו גם בעוד אלף שנה. ואת מה אתם מאחלים להם – בין אם באמצעות מערכת אכיפת החוק, ובין אם בדרך אחרת - לא צריך לנחש. כי עם אנשים כאלה לא מתפייסים, ולא עושים סולחות, ולא מרגיעים את הרוחות.
אז מאיפה, לעזאזל, נפלו עלינו כל המשוגעים שמסבירים עכשיו לתושבי לוד היהודים – אלה ששכניהם הערבים ניסו לרצוח אותם על רקע אידיאולוגי של שנאה אנטישמית ולאומנית, והציתו את רכושם ושרפו את בתי הכנסת שלהם – שאלימות ישנה בשתי הקבוצות, ושמה שצריך לעשות עכשיו זה להפריד בין הצדדים ולהביא לפיוס?
"חצצנו בין הנצים", אמר מפכ"ל המשטרה קובי שבתאי. האם היינו מקבלים אמירה כזו מצדו של המפכ"ל, כשהוא עומד בכניסה לביתה של אישה שספגה הרגע מכות רצח מבעלה? "אנחנו אחרי שבוע קשה, שבו שני תושבי לוד איבדו את חייהם", אמר גם מפקד המחוז ניצב משה ברקת, כשהוא מכניס לחבילה אחת את היהודי שנרצח בלינץ' ואת הערבי שנורה בתוך קבוצת פורעים שתקפה באבנים ובקבוקי תבערה את שכונת נווה נוף. נראה את ניצב ברקת אומר לקורבן של אלימות במשפחה ש"זה לא הזמן לחילופי האשמות ולדיון בעבר", כמו שאמר השבוע לתושבי לוד. ואתם יודעים מה הכי נורא? שלמרות האמירות הללו, המבטאות ריקבון מוסרי עמוק, מי שחי כאן די שנים לא נתפס מולן בהפתעה. משום שמשטרת ישראל מתנהלת כבר שנים בזירה של ערביי ישראל כמו משהו שבין משטרת המנדט לבין בורר מהעולם התחתון.
מי שקורא את הטור הזה, למד כבר יותר מפעם אחת על הסכמים שנחתמו במגזר הבדואי בחסות המשטרה, הסכמים שבהם נקבע למי מבני חמולה אחת מותר לרצוח את בן החמולה השנייה, ובאילו תנאים. למה המשטרה משתפת עם זה פעולה וחיה עם זה בשלום? כי באופן זמני, זה מעניק לה שקט. בדיוק מהסיבה הזו לא נאכפה מעולם הבנייה הבלתי חוקית במגזר הערבי, ולא טופלה מעולם בעיית העלמות המס במגזר הזה, ומעשי הרצח על רקע "חילול כבוד המשפחה" התקבלו בשוויון נפש. כל עוד הערבים לא מפריעים לאף אחד – כך גרסה המדיניות - שיעשו מה שהם רוצים, ושיניחו לנו בשקט.
קראתי השבוע ב"מעריב" שהבדואים בנגב מתלוננים על כך שהם נותרו חשופים אל מול הירי של החמאס, שכן מדינת ישראל לא סיפקה להם מעולם ממ"דים, ולא ידעתי אם לצחוק או לבכות. רק אצלנו יכול מגזר שלם לעשות מה שבראש שלו, לבנות כמה שהוא רוצה ואיפה שהוא רוצה, בלי אישורים ובלי היתרים, ובלי לראות עם משקפת את הוועדה לתכנון ובנייה, ואז להתלונן שהמדינה לא דאגה למגן לו את הבית.
אז מה קורה עכשיו בלוד? עכשיו כשהכל מתפוצץ, חוזרת המשטרה לתפקיד הבורר, ומפכ"לה פונה לשני הצדדים ומסביר שיש נפגעים פה ונפגעים פה, ויש טרוריסטים כאן וטרוריסטים שם, וחייבים להחזיר את הסדר. מה אכפת לו מהמדינה, ומהחוק, ומהעובדה שיהודים שהוא אחראי לביטחונם לא יכולים לחזור לביתם בלוד, כי הם לא סומכים עליו ועל השוטרים שלו, שישמרו על חייהם? מה אכפת לו שבקדנציה הקצרה שלו, בטוח יותר להיות ערבי שזורק בקבוקי תבערה או שורף דירות של יהודים, מלהיות יהודי שומר חוק שגר בשכונת רמת אשכול, או חייל תמים במדים שמסתובב ברמלה?
סופה של אגדה
ללוד, לרמלה ולעכו אסור לחזור לקדמותן. פשוט אסור. כי מה שהיה, לא יוכל להיות עוד. כי עכשיו, כשגם התמימים ביותר בינינו גילו כמה קרוב נמצא האויב, לחזור לשגרה זה טירוף שגובל בהפקרות. כי היום, אחרי המחדל המודיעיני והמבצעי של כל הגורמים שאמונים על שלומנו ועל ביטחוננו, צריך לעצור ולחשוב איך ממשיכים הלאה.
למה זה לא קורה? למה השיח שמדבר על הרגעת הרוחות ועל "קיצונים משני הצדדים", הוא שממלא עכשיו את האוויר? משום שיש פה יותר מדי גורמים שמושקעים בו. משום שיותר מדי קבוצות בעלות כוח והשפעה על מהדורות החדשות שלנו שמו במשך שנים את כל מה שהיה להן על המניה של ערביי ישראל, ועכשיו, כשהמניה הזו מתרסקת מול עיניהם, ומתברר שלא כל הערבים הם מנהלי מחלקות קורונה - הם מוכנים לעשות הכל, גם אם זה כולל טיפוח של נרטיבים שקריים והזויים, כדי להציל את מה שאפשר מן האגדה שמכרו לנו כל השנים. כך הם נוהגים עכשיו, כך הם נהגו בכל פעם שהמניה הזו איימה ליפול. פעם הם סיפרו לנו שבכל אשמות הגדרות בשער שכם. פעם היו אלה המגנומטרים. פעם זה שרון שעלה להר הבית. פעם זה בן גביר שבא לשייח' ג'ראח. פעם אלה הגרעינים התורניים שהגיעו ליפו או ללוד. אינספור פיגועים בוצעו עד היום על ידי ערבים בעלי תעודת זהות כחולה, ותמיד נמצאו להם הסנגורים שיסבירו שהיהודים גרועים יותר.
ולמה חשוב כל כך, גם אחרי שהמצב יירגע מעט, לא לחזור אחורה? כי עכשיו הזמן להתעורר מהתרדמה שאחזה בנו כל השנים, ולהבין שהאויב המסוכן ביותר שלנו יושב בתוכנו. כי כשהחמאס יורה עלינו מעזה, אנחנו יודעים שצריך לירות עליו בעוצמה בחזרה. וכשהסורים תקפו אותנו ברמת הגולן, ידענו שצריך להסתער עליהם עם חטיבות שריון. אבל מעולם לא שאלנו את עצמנו מה אנחנו עושים עם אויב שחי פה איתנו, ומחזיק בתעודת זהות כחולה כמו שלנו, וזכאי לכל זכויות האזרח שאנחנו זכאים להן, אבל מזדהה הזדהות עמוקה עם האויב.
כן, ברור, לא מדובר בכל החברה הערבית. אף פעם לא מדובר בכולם. אבל הבעיה שלנו לא הייתה מעולם עם הערבי הישראלי הבודד. הבעיה שלנו הייתה ונשארה עם הקולקטיב. רק תעצמו עיניים, ותשאלו את עצמכם מה יקרה כשמדינת ישראל תיקלע למלחמה קצת יותר קשה מזו שאיתה אנחנו מתמודדים בימים האחרונים. מלחמה שבה נוסף לחמאס, שיירה עלינו מדרום, ניאלץ להתמודד עם מאה ומשהו אלף הקנים של החיזבאללה, ועם ביטוי כזה או אחר של המוטיבציה האיראנית המוצהרת לנסות להשמיד אותנו. עם מי יהיו אזרחי ישראל הערבים ביום הדין הזה? לצד מי הם יתייצבו אז? לצדנו, העומדים על נפשנו, או לצד אויבינו?
מישהו חושב שערביי הגליל, שבשבוע שעבר הטילו מצור על היישוב היהודי מורשת, יקבלו בפרחים את כוחות צה"ל שינועו צפונה דרך נחל עירון? מישהו חושב שהערבים שירו באש חיה על יהודי לוד אתמול יניחו את נשקם דווקא כשתושבי שכונת רמת אשכול יעלו על מדים וייצאו כדי להילחם באויב הערבי החיצוני? האם אחרי מאורעות הימים האחרונים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיתפס שוב מופתעים?
נכון, לא נוח לדבר על זה. זה עלול להעליב את הרופא מאום אל־פחם, את האחות מג'סר א־זרקא ואת הרוקח מיפו, שאיתם יש לנו קשר אישי מצוין. אבל זהו, שכאמור לא מדובר כאן בעניין אישי מול אזרח ערבי כזה או אחר. מדובר כאן בסוגיה קבוצתית, לאומית, רחבה, שהתגלתה לפתע פתאום כבעיה אסטרטגית שדורשת התייחסות דחופה. אם מפכ"ל המשטרה בוחר להסתכל לסוגיה הלאומית הזו בעיניים, ולתפקד מולה כמו מזכ"ל האו"ם, שיערב לו. הוא לא יהיה המפכ"ל הכושל הראשון, וכנראה גם לא האחרון. לממשלת ישראל ולשירות הביטחון הכללי, אין את הפריבילגיה הזו.