לטור המלא של בן כספית:
1. חמאס פינת חיזבאללה
ב־6 במאי העביר ח"כ איתמר בן גביר את לשכתו לשייח' ג'ראח. ב־8 במאי הוא יצא משם. היומיים האלה תרמו, כמעט יותר מכל דבר אחר, להדלקת האווירה הכללית בכלל והתסיסה בקרב ערביי ישראל בפרט.
בנימין נתניהו כמעט לא נקף אצבע כדי למנוע את זה. הוא יכול היה למנוע את זה בקלות יחסית, אבל הוא פשוט העדיף שלא. זה ההבדל בין נתניהו המקורי, האחראי, הסולד מהרפתקאות ומתרחק ממהומות, לבין נתניהו הנוכחי.
נכון להיום, נתניהו הוא סוכן כאוס מצטיין, שני רק לבנו, יאיר. את חמאס הוא לא ניצח, את נפתלי בנט כן (לפחות בינתיים). את המחיר, כרגיל, הוא השית עלינו.
לפני שלושה שבועות, בעמודים הללו שאתם אוחזים כעת, כתב רה"מ לשעבר אהוד אולמרט את הנבואה הזו: "גל טרור הוא מה שנתניהו זקוק לו כדי ליצור מראית עין של מצב חירום קיצוני, שמחייב הקמת ממשלה לאומית בראשותו עם כל גורמי הימין, ונפתלי בנט הוא חלק מהם.
נתניהו איננו מצית את הגפרור, את זה יעשו אנשי להבה. הוא נותן להם אותו. הוא רוצה משבר. עדיף בירושלים, כי זה המקום שסביבו אפשר יהיה לרכז יותר סולידריות והסכמה בקרב גורמי הימין והמחנה הלאומי.
בהיעדר משטרה נחושה שמוכנה לבלום את אנשי להבה בכל הכוח וללא היסוס, הם יצליחו להבעיר אש. נתניהו כמובן יופתע, אך ימהר לפעול לאיחוד המחנה הלאומי, ונפתלי בנט עלול להצטרף. ואם האש לא תפרוץ בירושלים, נתניהו ידליק אותה בגבול הצפון, או בהתנגשות עם חמאס בדרום".
מזמן לא נכתבה נבואה שהתגשמה מהר כל כך, מדויק כל כך. תכף יובאו כאן הוכחות נסיבתיות לחדלונו של נתניהו למנוע את התבערה. אך ראשית, הבהרה: העובדה שנתניהו נמנע מנטרול הנפצים ופח הדלק שהבעירו את הסביבה, לא מנקה את הפרטנרים שלנו מאשמה.
את חמאס היה צריך לפרק ולזרוק לים של עזה מזמן. בדיוק כפי שנתניהו הבטיח בזמנו. חמאס הוא ארגון טרור שהחל כקבוצה קיקיונית (שהקמתה התאפשרה בימי ממשלת שמיר, כדי "לאזן" את פת"ח) ויגיע, בקרוב מאוד, ובאדיבותו של "מר ביטחון" נתניהו, למעמד של איום קיומי על מדינת ישראל.
צבי האוזר, לשעבר יו"ר ועדת החוץ והביטחון, צייץ השבוע ש"סיום הסבב הזה בלי שינוי כללי המשחק מול חמאס הוא כנראה ויתור על ההזדמנות האחרונה לטפל בעזה במנותק מאתגרי חזיתות אחרות". האוזר בקיא בחומר. הוא היה חשוף לכל סודות המדינה עד לפני כמה שבועות.
הוא יודע היטב שבסבב הבא סביר שחמאס וחיזבאללה יגיעו יחד, וברור שחמאס יוכל לפגוע בתל אביב בעוצמה שבה הוא כתש השבוע את אשקלון ויהיו לו אמצעים שוברי שוויון ומשני מציאות מהסוג שיש לחיזבאללה. ישראל תהיה אז כבולה בשני מאזני אימה מקבילים, אחד בצפון (הרחוק יחסית) והשני בדרום (הקרוב מאוד). באדיבות "מר ביטחון", נתניהו.
גם את ערביי ישראל אין סיבה לנקות מאשמת האירועים האחרונים. מדובר במיעוט, אבל המעשים שנעשו כאן מהווים חצייה גסה של קו אדום. ירי מנשק חם בתוך הערים, על שוטרים ויהודים, פוגרומים, מעשי לינץ', התפרעויות, כל אלה הגדישו את הסאה.
אי אפשר יותר לדחוק את הבעיה הזו אל מתחת לשטיח. גם כאן, ההתדרדרות, אובדן המשילות וההפקרות נבנו, הצטברו והתאפשרו במשמרת של אותו "מר ביטחון" מהפסקה הקודמת.
2. בלי טביעת אצבע
ועכשיו, לעניין: בן גביר העביר את לשכתו לשייח' ג'ראח ביום חמישי, 6 במאי. אם זה היה קורה לפני שנתיים־שלוש, זה לא היה קורה. נתניהו, באופן אישי, היה מונע זאת מבן גביר.
כשנתניהו רוצה למנוע דברים כאלה, הוא יודע איך לעשות את זה. הוא מרים טלפון בעצמו, הוא מפציר, מבטיח ומשיג את מבוקשו. אבל הפעם נתניהו נתן לזה לקרות. כעת מתברר כי מפכ"ל המשטרה, רב־ניצב קובי שבתאי, התריע מראש מפני הכניסה של בן גביר לשכונת המחלוקת. הוא התקשר לשר הממונה עליו, אמיר אוחנה, וביקש למנוע את כניסת בן גביר למקום.
אני מניח ששבתאי הכיר את ההתרעות והבין את נפיצות המצב. אין דגל אדום יותר מבן גביר מבחינת ערביי מזרח ירושלים, ובכלל. כניסתו לשייח' ג'ראח בעיתוי הקריטי הזה אמורה הייתה ליצור כאן את "הסופה המושלמת".
רגע לפני יום ירושלים ומצעד הדגלים, יממה אחת לפני התפילה הכי קדושה למוסלמים בסיום הרמדאן. הכל קורה ומתכנס יחד לחבית אבק שריפה אחת.
רק בן גביר חסר כדי להקדיח את התבשיל הזה ולהעניק לו את הנפץ הנדרש. שבתאי לא מצא אוזן קשבת אצל השר שלו. אוחנה? מה הוא קשור לכאן? הוא לוחמני, יצירתי וארסי כשצריך להתנפל על המשטרה עצמה, או על היועמ"ש, או על "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". בעיתוי שבו פנה המפכ"ל לשר שמינה אותו, הוא היה בכלל בממ"ד, בעקבות אסון מירון.
אבל המפכ"ל לא נרגע. אנשים ששמעו אותו באותו יום סיפרו לי שהוא היה נסער והבין את הסכנה. הוא קיים כמה התייעצויות משפטיות (מתועדות) בנושא הזה. התברר כי אוחנה סירב לפעול בעניין בן גביר והפנה את המפכ"ל שלו לראש הממשלה.
אז המפכ"ל פנה ללשכת ראש הממשלה. גם כאן, על פי החומרים שאליהם נחשפתי, הוא לא זכה לאוזן קשובה. נתניהו לא עשה דבר. רק לאחר יממה ארוכה הוטל למערכה בחור בשם אשר חיון, ראש הסגל. מדובר באדם טוב המסור לתפקידו, אבל בואו נגיד זאת בעדינות, אין לו השפעה ממשית על בן גביר.
בן גביר לא סופר אותו. חיון החל לנהל עם בן גביר מו"מ טלפוני. הוא הפציר, ביקש, הזהיר והתחנן. בן גביר לקח את הזמן שלו. לשכתו בשייח' ג'ראח חוללה נפלאות: עוד באותו ערב היו שם התנגשויות אלימות יותר מהרגיל, ולמחרת פרצו מהומות של ממש בירושלים, שהסתיימו בכניסתה הרת האסון של המשטרה לתוך מסגד אל־אקצא בזמן התפילה הקדושה ביותר למוסלמים, כולל רימוני הלם וכו'.
האש נדלקה. רק יומיים וחצי אחרי שנכנס הואיל בטובו בן גביר לצאת משייח' ג'ראח. האמת היא שלא נזקקו לו שם יותר. רכבת ההרס יצאה מהתחנה, השד יצא מהבקבוק, וכל השאר היסטוריה. אבל זה לא הסוף: בראשון בלילה התברר למשטרה שסיעת הציונות הדתית מתכוונת להגיע, שוב, לשייח' ג'ראח למחרת, ביום ירושלים. כן, יחד עם בן גביר.
שבתאי פנה שוב לשר שלו, כדי למנוע מבן גביר להגיע. אוחנה, על פי המתואר בחומרים שאליהם נחשפתי, התנער בדרך יצירתית: או שתמנע מכל חברי הכנסת להגיע, או שלא תמנע, אמר למפכ"ל.
רנ"צ שבתאי חדש בתפקיד. לא מבין בפוליטיקה. עד שהוא הבין מה השר שלו אומר לו, התברר שהח"כים הערבים כבר בשייח' ג'ראח. בעקבותיהם הגיעו גם הח"כים של הציונות הדתית. התבשיל הוקדח סופית.
אין לי טענות לאיתמר בן גביר. זה האיש, זו תורתו, וזו דרכו. יש לו קהל יעד, יש לו בייס, הוא בא לשייח' ג'ראח לשמור על המשפחות היהודיות שאמורות לגור שם. זכותו. הטענה צריכה להיות למבוגר האחראי של האירוע. לראש ממשלת ישראל.
בזמנו, יצחק שמיר היה יוצא ממליאת הכנסת כשמאיר כהנא עלה לנאום. בזמננו, נתניהו הכניס את ממשיכו של כהנא לכנסת ועכשיו גם שחרר אותו ישר לתוך המקום הנפיץ ביותר בעולם.
אנשים שעבדו עם נתניהו שנים ארוכות, יודעים להבחין בין שני הביבים: זה שהיה כאן עד לפני שנה־שנתיים, שהיה מרים טלפון לבן גביר עוד לפני שזה הגיע לשייח' ג'ראח ומונע זאת ממנו. הביבי הזה נפח את נשמתו ונקבר קבורת חמור בחיק המשפחה, מנוחתו עדן.
נא להימנע מביקורי תנחומים. הנתניהו החדש הוא ביבי הפירומן. במעונו שוררת אנרכיה, סוג של טירוף מתגלגל שנועד להבעיר את המועדון על יושביו, בדיוק כפי שחזה לפני יותר משנתיים נשיא המדינה. בשבוע שעבר זה הצליח. כמעט ללא מגע יד או השארת טביעת אצבע. הוא לא הדליק אותה, אבל הוא גם לא מנע ממנה מלהידלק.
זה הזמן להיזכר במה שנתניהו עצמו אמר אחרי אחד מסבבי הבחירות האחרונים, כשסיפר, בקולו, ש"הייתה לי הצעה להבעיר את כל המזרח התיכון כדי לשרוד, אבל דחיתי אותה". בהמשך, גילה שהיה מדובר באישור למתפללים יהודים להתפלל על הר הבית, כפי שדרש בן גביר.
עכשיו מתברר שהוא לא סירב להבעיר את האזור, אלא רק דחה את היישום קמפיין אחד קדימה. ולא, נתניהו לא טיפש. גם בפעם הזו הוא לא שיחק בהר הבית, זה שקוף מדי. הוא מצא את ההזדמנות, בדמותו של בן גביר בשייח' ג'ראח, בסמיכות לתפילה הכי רגישה על הר הבית, בסמיכות ליום ירושלים. בינגו. הסחורה סופקה.
3. קפטן אמריקה מבלפור
מילה על המפכ"ל, רנ"צ שבתאי. אני לא מכיר אותו ועדיין לא הספקתי לפגוש אותו, אבל אחרי התחלה קשה (מאוד), הוא מוכיח עמידות אישית ועמוד שדרה ממלכתי.
אמירתו כי המשטרה תמצה את הדין עם פורעים באשר הם, ערבים כיהודים, הייתה חשובה ומדויקת. היא הקימה עליו את הימין הביביסטי כולו, אבל הוא נצמד לאמת. המפכ"ל לא עשה סימטריה בין המתפרעים היהודים לערבים.
אין סימטריה כזו. היו הרבה יותר מקרי אלימות קשה של ערבים, מאשר של יהודים. זו עובדה. הוא הדגיש עובדה נוספת, המשותפת למדינות חוק באשר הן: כולם ייענשו על פי החוק, בלי קשר לדת, צבע או מין. והוא צודק.
בכלל, ההתהפכות של הביביזם נגד המפכ"ל, שהוביל מי שמינה אותו, השר אמיר אוחנה, היא ריטואל קבוע שחוזר על עצמו כמעט בכל פעם. זוכרים את מינויו של רוני אלשיך? איך כולם (כולל הח"מ) היו משוכנעים שהנה, ביבי הביא עוד מפכ"ל מטעמו, הבטיח לו להיות ראש השב"כ וקנה אותו לכל הקדנציה? זוכרים איך אלשיך ניסה לא לפרסם את המלצות המשטרה בפרשת המעונות?
כל זה נכון. לקח לאלשיך כמה חודשים להתאפס על עצמו. כשהחל לראות את החומרים ולהבין מי נגד מי, הוא דבק בממלכתיות והתנער מאלה שחשבו שהוא בובה על חוט.
אותו דבר בדיוק קרה עם היועמ"ש מנדלבליט. ואותו דבר בדיוק קרה עם מבקר המדינה השופט שפירא, שעבר שני אודישנים לפני שמונה לתפקידו. אנשים בעלי יושרה אישית, עמוד שדרה מוסרי וממלכתיות דבקים באמת. רק לעתים נדירות, כמו במקרה של מתניהו אנגלמן, ריקא שהשתלט על לשכת מבקר המדינה, בובת הסמרטוטים נשארת מסמורטטת גם אחרי שמונתה.
היום, באיחור של שש שנים, מתגלה הנזק שהמיט נתניהו על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ישראל, הברית עם ארצות הברית של אמריקה.
מאז ומעולם הקפידו כל מנהיגי ישראל לשמר את העיקרון הדו־מפלגתי (bipartisan) של התמיכה הזו: לא רק דמוקרטים, לא רק רפובליקנים. התמיכה בישראל היא חוצת מחנות ומפלגות. כך היה, כך אמור להיות לנצח. זהו החיסון האמיתי ששומר על ישראל בזירה הבינלאומית והאזורית. הידיעה של כל אויבינו שוושינגטון תמיד תהיה שם, לצדה של ישראל, ביום פקודה.
ובכן, לא עוד. כשהחליט לנאום בפני שני בתי הקונגרס שבועיים לפני בחירות 2015, שמע נתניהו את כל האזהרות. מי לא הזהיר אותו: ראשי מערכת הביטחון, כולם, עד אחד. המערך הדיפלומטי. איפא"ק. יהדות ארה"ב. ידידיה הדמוקרטים של ישראל בקונגרס. מנהיגת הדמוקרטים ננסי פלוסי. הפטרון הישראלי־יהודי של המפלגה הדמוקרטית, חיים סבן.
כולם אמרו לו את האמת הזו: ביבי, ההסכם עם איראן נחתם. אין לך שום סיכוי לעצור אותו בקונגרס. אין חיה כזאת. לא יהיה לך בחיים רוב של שני שלישים מחברי הקונגרס נגד נשיא מכהן.
לכן, עדיף שתעצור כאן. תנסה לקבל את מקסימום הפיצוי על ההסכם. תנסה לתקן את היחסים עם אובמה. אם אתה מגיע לכאן, מאחורי גבו של הנשיא, משפיל אותו על המגרש שלו, תהיה לזה משמעות אסטרטגית איומה על היחסים עם המפלגה הדמוקרטית לדורות קדימה.
נתניהו לא הקשיב. הוא ידע שאת הסכם הגרעין (שרחוק משלמות, מכיל כמה חורים, אבל משחרר את ישראל מדאגת הגרעין למשך 12 שנה) כבר לא יוכל למנוע, אבל רצה לפחות למנוע את מפלתו בבחירות מול המחנה הציוני. הוא נשא, כרגיל, נאום חוצב להבות מול שני בתי הקונגרס.
זה לא הועיל. ההסכם אושר ויצא לדרך. אבל ביבי ניצח בבחירות. וזה הסיפור כולו. כי עכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו מול אגף רדיקלי של המפלגה הדמוקרטית.
יוזמה טרייה של מחוקקים דמוקרטיים שרוצים לבטל עסקת נשק גדולה של ישראל עם ארה"ב במחאה על "שפיכות הדמים" בעזה יצאה לדרך. לא, היוזמה הזו לא תבשיל. היא תיבלם על ידי ידידיה של ישראל. אבל העובדה שהיא עלתה לסדר היום כשלעצמה מזעזעת כל מי שמבין משהו במורכבות הברית הישראלית־אמריקאית. השד יצא מהבקבוק. באדיבות "קפטן אמריקה" מרחוב בלפור.
האם הוא מנסה עכשיו לתקן משהו? האם הוא פותח, כפי שיעצו לו כמעט כולם, דף חדש עם ביידן? לא. להפך. אחרי שיחת הטלפון הרביעית ביניהם השבוע, שבה הבהיר לו הנשיא שהגיע הזמן להפסיק את המבצע בעזה, הודיע נתניהו פומבית שהוא מסרב. אגב, ההודעה הזו נמסרה רק בעברית, הוא פתאום שכח את האנגלית שלו. כך או אחרת, האמריקאים יודעים לתרגם עברית. נתניהו פותח חזית מול נשיא אמריקאי חזק, על חשבוננו.
אם הייתה עוד איזו מטרה אסטרטגית בעזה שחייבים להשיג, מילא. אם היה בו האומץ לעשות מה שצריך לעשות בעזה, כלומר להפיל את שלטון חמאס, ניחא. אני בעד (ולא רק אני). אבל נתניהו הודיע שהוא מצפצף על בקשת הנשיא, כדי להמשיך לדשדש. על זה אי אפשר לעבור לסדר היום.
הוא עשה את זה אף על פי שהוא יודע מה מצב מלאי החירום של ישראל. הוא יודע בדיוק כמה פצצות מסוג ג'יי־דאם ירה חיל האוויר על ה"מטרו". הוא יודע מה מצב מלאי המיירטים של כיפת ברזל. הוא יודע מי מספק לנו את כל זה. הוא יודע הכל, נתניהו, אבל הוא מזמן לא מנהיג אחראי, מפוכח ושקול. הוא סוכן אנרכיה וכאוס.
תיזכרו בהקלטות איילת שקד אצל עמית סגל באל־ג'זירה (ערוץ 12): "גדעון וליברמן חושבים שהוא מסוכן לביטחון ישראל", אמרה לראש ישיבת מרכז הרב, הרב יעקב שפירא. היא יודעת שגדעון וליברמן צודקים. לדעתי, היא אפילו יודעת את זה טוב מהם.
4. התובנות של ליברמן
"בלי נאמנות אין אזרחות", הייתה ססמת הבחירות של אביגדור ליברמן ב־2009. היא תפסה כאש בשדה קוצים. היא עלתה לראשונה בסוף 2008 והעלתה את ליברמן ל־15 מנדטים בסקרים. נתניהו נבהל. כשליברמן הגיע ל־18, התייצב נתניהו בשערי אשקלון והודיע שיפיל את שלטון חמאס בעזה (כעצתו של יועצו האסטרטגי דאז, ישראל בכר). דימום המנדטים נפסק. ליברמן סיים את הקמפיין עם 15 מנדטים בלבד. נתניהו עם 27 (וקדימה של ציפי לבני עם 28).
בינתיים התברר שנתניהו לא מפיל את חמאס, אלא מגדיל אותו. ליברמן נשאר עם הססמה ההיא, שהפכה רלוונטית מאי־פעם השבוע. "כולם קראו לי פשיסט בזמנו", אמר לי אתמול, "ואני אמרתי שזה כמו פרצה שקוראת לגנב. כשאתה מפגין חולשה, אתה מזמין עוד אלימות. וזה מה שקרה כאן בעשרת הימים האחרונים".
כן, אמרתי לליברמן, אבל המדינה עשתה כברת דרך. אתה רואה את מנסור עבאס. ראית מה קרה כאן בשנת הקורונה. אתה יודע שרוב רובם של אזרחי ישראל הערבים רוצים להיות אזרחים שווי זכויות ולחיות כאן בשקט ובדו־קיום.
"הבעיה שלנו עם ערביי ישראל", ענה ליברמן, "היא שבמקום לחזק את הנאמנים ואלה שתורמים לדו־קיום, אלה שרואים את עצמם חלק בלתי נפרד מהמדינה, אנחנו מנסים לרצות את הקיצונים ולקנות אותם בכסף. וזו הטעות הכי גדולה".
למה אתה מתכוון, שאלתי. "לטרור הערבי הפלילי, למשל", אמר, "כשיש סכסוך לאומי, הטרור הפלילי הופך פתאום ללאומני. זה בדיוק מה שקורה כאן. חלק גדול מהאלימות שראינו השבוע הוא של אותם ארגוני פשע אלימים, בגליל, בלוד, בקרב הבדואים בנגב. הארגונים האלה קופצים על המציאה כשיש מהומות לאומניות, ואת התוצאה ראינו כולנו. שמע, כשראיתי שממשלת נתניהו חתמה על הסכם עם השבטים לשמור על כביש 25 בנגב, הבנתי לאן זה הולך. הרי כמה שבועות קודם ביבי עצמו ישב עם הבדואים בנגב והתפאר שהם קוראים לו אבו יאיר".
אז מה היית עושה עם ערביי ישראל עכשיו, שאלתי. "מטפל בבעיה הבסיסית העמוקה", אמר. "יש שלושה דברים שצריך לעשות: קודם כל, המורים. כשאתה בודק את מערכת החינוך של ערביי ישראל, אתה מגלה שחלק גדל והולך של המורים שלהם הם בוגרי המכללה האסלאמית בחברון או אוניברסיטאות כמו ביר זית או א־נג'אח. אין להם שום בחינת הסמכה כאן אצלנו. הם עוברים שם שטיפות מוח ומעבירים אחר כך אותן כאן. הם לא מקבלים הסמכה ישראלית, לא מקבלים השתלמות באזרחות, כלום. במשרד החינוך מכירים את זה, אבל מעלימים עין. אז מה הפלא שהלימודים יהיו באג'נדה של הסתה נגד המדינה? זה בולט בעיקר אצל הבדואים בדרום".
אז איך פותרים את זה, שאלתי. "דואגים שתהיה להם אלטרנטיבה. לא רק במכללות הישראליות. צריך להקים, דחוף, מכללה להכשרת מורים ערבים, שתהיה קשורה לתרבות הערבית ולערכים האסלאמיים, אבל באותה מידה גם לדו־קיום, לאזרחות טובה, לשיתוף פעולה".
מה עוד, שאלתי. "מערכת המשפט ואכיפת החוק", אמר ליברמן. "שמע, בצפון עוצרים מפירי סדר, מתפרעים, שורפי רכוש ופוגרומיסטים, ואחרי יום או יומיים הם משתחררים. יש מקרים בהם במשפחה אחת יש גם את השופט, גם את ראש העיר וגם את העבריין והמתפרע. זה מזכיר את מה שהיה בארה"ב בתחילת שנות ה־20 עם משפחות המאפיה. נצטרך להקים מערכת בתי משפט מחדש, כמו שהיו בתי דין צבאיים עד שנת 2000. היה בית דין כזה בלוד, היה בבאר שבע, היה בגליל. בתי דין שעוסקים בהסתה לאומנית, פגיעה בביטחון המדינה וכו'. בתי דין שיכולים להתעמת עם התופעות האלה, וגם עם משפחות פשע שהופכות לאומניות. רק כך אפשר יהיה להעניש, להאריך מאסר, להילחם בנשק הלא חוקי".
בתי המשפט, לדעתו של ליברמן, הם החוליה החלשה. "שופטים מפחדים להאריך מעצרים", הוא אומר. "הם תחת איום. צריך לעזור להם, לחוקק ענישת מינימום, לחוקק הארכות מעצר מינימום במקרים כאלה, שלא יצטרכו להפעיל שיקול דעת ולהיות מטרה לאיומים ולאלימות בעצמם. נכון לעכשיו, אנחנו חסרי אונים. המשטרה עוצרת, בתי המשפט משחררים כמעט מיד. והדבר האחרון הוא לעודד את המתונים. באותו זמן שנפעיל יד קשה נגד המסיתים והמזדהים עם חמאס, צריך להבהיר ולהדגים בפני כלל האוכלוסייה שהמדינה יודעת לגמול למי שתומך בדו־קיום וחי בשלום".
יש כאלה שיזהו בטקסט הזה של ליברמן את איווט האיום ההוא, עוקר הערבים וטוחנם זה בזה. אני מזהה דווקא התמתנות. בשיחות סגורות הוא משבח את המהלך של מנסור עבאס, את המחיר שמנהיג התנועה האסלאמית משלם על דבריו, על העובדה שהתראיין יחד עם ראש עיריית לוד יאיר רביבו וביקר בית כנסת שהוצת.
ליברמן לא יגיד את זה בקולו, אבל בשנת 2021 הוא מוכן, להערכתי, לעשות עסקים עם מנהיגים כעבאס. גם זה, כמובן, בזכות בנימין נתניהו.
5. איילת מחשקת
מה קורה בפוליטיקה? ניצני חרטה בימינה. נפתלי בנט מבין שהלך שולל אחרי נכלוליות אופיינית של נתניהו. איך הוא נתן לזה לקרות? זה לא הוא, זו היא. איילת שקד לא הותירה לו ברירה.
הוא התחיל את הכניעה המבישה לנתניהו בהבטחה ל־8 שריונים בליכוד, ראשון ברוטציה ו־20% ייצוג במוסדות הליכוד. הוא סיים אותה בלי כלום, על הברכיים. נתניהו כייס את בנט, כפי שכויסו כל קודמיו ובדיוק כפי שיכויסו הבאים אחריו.
יש גם אופציה אחרת: בנט בכלל לא נכנע. הוא "סיבן" את נתניהו, כדי להוריד מעליו ומעל אנשיו את הלחץ הברוטלי של השופרות, בזמן מלחמה. על פי התיאוריה הזו, בנט יחדש את החתירה לממשלת אחדות־שינוי מיד עם שוך האש.
זו בדיוק הסיבה שנתניהו, לפתע פתאום, לא רוצה להפסיק את האש. כל חייו הוא חתר להפסקות אש מהירות והתקפלות חפוזה הביתה. פתאום הוא רוצה עוד זמן.
בימים האחרונים חלה התעוררות מחודשת במחנה גוש השינוי. מאות פעילי ימינה מתפכחים ומבינים את עוצמת הצביעות הביביסטית. פעילים מרכזיים מפרסמים קריאות לבנט להקים ממשלה. עצומות מתארגנות. אנשים מתחילים לאבד את הפחד וחוברים להיגיון ולשפיות.
כשמצד אחד האיומים החלולים של שופרות נתניהו בתקשורת וממול עתידה של המדינה, מערכת בחירות חמישית, כאוס מדיני, ביטחוני, כלכלי וחברתי - הקמת ממשלת השינוי הופכת לאלטרנטיבה השפויה היחידה.
מי שממשיכה לטרפד ולחבל במהלך היא איילת שקד. הגברת הזו תיאלץ להיפגש מתישהו בעתיד במורשת שלה. לא יהיו לה טיעונים לעונש, כי בניגוד לאחרים, היא יודעת מצוין את גודל הטירוף שאותו היא משרתת.
היא הייתה שם, בתוך בועת הטירלול. היא ניצולה שראתה את האימה בעיניים, והיא מעודכנת ויודעת שכל מה שהיה על אש קטנה בעשור הקודם, עומד עכשיו על אש תופת. אחרי כל זה, היא מעדיפה את טובתה הפוליטית־אישית הצרה על פני טובת המדינה. את זה היא תצטרך להסביר בעתיד לילדיה, נכדיה, ובעיקר לעצמה.
חוץ מהמהומה בימינה מתרחשים עוד דברים רבים מתחת לפני השטח. המו"מ בין גנץ לנתניהו הוקפא ועבר לנתיבים סמויים. בכלל, כל המו"מים שעליהם אתם מדווחים בתקשורת אכן מתקיימים, אבל בפורמט שמאפשר לכל הצדדים להכחיש אותם בלי לשקר שקר גס מדי.
את המגעים מקיימים אנשי קש מטעם, בצורה שתאפשר למנהיגים עצמם לבדל את עצמם מהמתרחש, עד רגע ההכרעה. זוהי שיטת נתניהו הקלאסית, שאותה הנחיל למערכת הפוליטית כולה.
סיפור גדעון סער ונתניהו פשוט: העיקרון הוא כניסה משותפת של גנץ וסער לממשלה, שבה נתניהו לא יהיה ראש הממשלה הראשון. הקדנציה הזו תהיה של גנץ, או של סער. תהיה קציבת כהונה. משרד המשפטים יהיה בידי סער. זו תהיה, בעצם, הוצאה "רכה" של נתניהו מהעולם הפוליטי. הסיכוי שזה יקרה? שואף לאפס. אני לא רואה את נתניהו מאפשר למישהו לפנות את הגברת מבלפור. טוב מותו מחייו.
הגורם הדומיננטי אצל סער במגעים הללו הוא זאב אלקין. השועל הזה, בניגוד לקודמיו (בנט ויועציו הלא יוצלחים), לא ייכנס למלכודות פתאים. סער ואלקין יודעים שנתניהו יעניק עכשיו לכל אחד את התואר "המועמד לראשון ברוטציה", רק כדי לפרק את הגוש שהצטבר מולו. אז זהו, שלא. הגוש הזה לא מתפרק בקלות. להפך, בימים האחרונים הוא מתמצק בחזרה.
מה סער באמת רוצה? אם הייתי צריך להמר, הוא עושה לנתניהו מה שנתניהו עושה לכל האחרים: מתיש אותו. בפורמט שעליו מדברים, נתניהו יהיה ראש ממשלה חליפי, יעסוק בנושאי יחסי חוץ. גנץ ישמור על הביטחון אצלו.
סער יהיה סגן ראש ממשלה ושר המשפטים. הסיכוי שבנימין ושרה נתניהו ייתנו לסער את תיק המשפטים קטן מהסיכוי שהם ייתנו לו את כרטיס האשראי שלהם. אה, רגע, בעצם נזכרתי שאין להם כרטיס אשראי. בקיצור, הרבה מהומה על לא מאומה.
אז מה בכל זאת יהיה? ביום שני תתחיל חקיקה. ועדת חקירה ממלכתית לאסון מירון, למשל. קציבת כהונה. חוקי שחיתות. מי שמהסס בעניין חוקי השחיתות (אדם תחת כתב אישום פלילי לא יכהן כראש ממשלה) הוא בני גנץ.
הוא מהסס להביא חוק כזה מיד אחרי המלחמה, שבה שיתף פעולה עם נתניהו. מישהו צריך להסביר לו, ככה שיבין, שהגיע הזמן להפסיק להסס. בינתיים, מנסור עבאס מתקרב מאוד לגוש השינוי, סגור עם לפיד, סער אנד קומפני על הרכב הוועדות והחקיקה.
הסיכוי שעבאס יתמוך בבחירות ישירות עם נתניהו ירד כמעט לאפס. במילים אחרות: נתניהו הרוויח זמן, אבל במהות מצבו נשאר רע. מצד שני, כך גם מצבנו, ומצבה של המדינה.