יש לנו חדשות בשבילכם

למי ששמעו על “חדשות" ולא הספיקו לראות ולקרוא אותו חוץ מאשר במפגש מזדמן עם עבודות של דודו גבע שזכו לחיי נצח, עשתה הספרייה הלאומית בעזרת אוניברסיטת תל אביב ומן הסתם גם רשת שוקן, צדק היסטורי. 2,156 גיליונות של העיתון היומי, מ־4 במרץ 1984 ועד 31 במרץ 1992, עלו לרשת.

אלה ללא ספק חדשות טובות. כמי שהשקיע ב"חדשות" חמש שנים ואת מיטבו, אעלה את רף השבחים ואומר - חדשות מצוינות. בעיקר על רקע ההתקרנפות העכשווית בתקשורת, שבה חטפו רבים פיק ברכיים ומורך לב והפכו לשופרות שלטון התוקעים את קול הריבון מישבנם.

נדרשתי בעבר לשאלה (כך קורה בכל יום שנה עשירי בערך לזכר המנוח), וטענתי שאילו שרד והמשיך לצאת היה “חדשות" שומר כל עוד נשמה באפו, על רף דיווח נחוש, אומץ לב עיתונאי, חירות מו"לית והגשה ישירה, עניינית ולא חנפה של טקסטים.

אני עדיין אוחז בדעה הזאת, אבל ככל שעובר הזמן אני מבין שלא היה מדובר בכניעה חפוזה ובהרמת ידיים של עמוס שוקן אחרי עשר שנות השקעה מסיבית שהובילה אותנו כצאן לטבח באותו יום עגום ב־29 בנובמבר 1993 והחתימה על תעודת הפטירה. אם זה לא היה קורה אז ושוקן היה ממשיך לממן מכיסו או למכור נתחים מ"חדשות" לשותפים, זה היה קורה במורד הדרך.

במשך עשר שנים הוכיח “חדשות" שהוא מסוגל להכתיב מצב רוח, תפיסת עולם וראייה חדשה לפרינט בישראל, אבל לא היו לו מספיק קוראים כדי להחזיק את הרף הזה לבדו. לפעמים היה נדמה שאילו הגיע עד רצח רבין, היה מנקז אליו קוראים חדשים כאל בית שני, אבל גם בזה למדתי לפקפק. את הכיוון שאליו הולכת ישראל בעשורים האחרונים גם “חדשות" לא היה עוצר. אבל איזה פסקול נהדר הוא היה מנגן לה.

עם נגישותו החדשה, נזכרתי בהתקף הזעם ההוא. הוא אינו חינני, אבל הוא מזכיר מה נחשב פעם ראוי לדפוס. דנקנר, לעומתו, כאשר הוזמן לאסוף לספר את מדוריו היומיים ממלחמת המפרץ (עם אמנון לוי), התעקש להזמין אותי, ולא היה בינינו זוהר. שלושת המדורים האישיים ההם היו דוגמה לקלות הרגליים ולזריזות היצירתית של “חדשות". הרעיון להגיש טורים אישיים מחויכים לצלילי נפילת 39 סקאדים עיראקיים.

יש גם חדשות רעות. בגרסתו הדיגיטלית החדשה נקטע “חדשות" בתחילת מרץ 92' עם הופעת “בדיקת דופק", מדור הבחירות השבועי הראשון של דנקנר ושלי. כאילו שלא נותרו בארכיון, שמן הסתם שייך לרשת שוקן, שנה וחצי נוספות של העיתון. זה כואב ברמה ציבורית ופרטית כאחת, משום ש"חדשות" היה מגויס למהפך וגם חזה אותו במדויק; אין זכר לשנה הראשונה של רבין בשלטון.

ב־1993 התבקשתי להקים ולערוך מוסף אוכל שבועי שיצא ביום חמישי. אני מתעקש לספר שהיה אחד המוספים היפים ומשמחי הלב והבטן שיצאו בישראל, והנה אין לו זכר. מסוג אוזלות היד הקטנות והישראליות כל כך. כאילו שרק אצלי מתויקים כל הגיליונות השלמים של המוסף ההוא.

ואם אנו עוסקים בדיגיטציה של עיתונים, ראוי כמובן לתהות מדוע לא עלה “מוניטין" לרשת, אבל התשובה קלה: אין מישהו שזה בנפשו. במישור הפרקטי, ספק אם כל גיליונות “מוניטין", מאז השקתו ב־1978, קיימים אצל מישהו. אני מבקש להצהיר און דה רקורד שחלק גדול מהם נמצא אצלי. מיין אכן רחוקה, אבל לא בגלקסיה אחרת. באתר החדש של “חדשות" פעורים חורים שחורים מוזרים. יש שנים שחודשים שלמים נעדרים מהן. אינני יודע כיצד זה קרה, אבל זה נשמע קצת כמו הארכיון של הערוץ הראשון ברוממה, שנהגו למחזר בו קלטות ארכיון נדירות.

היו ימי שישי שבחבילה של “חדשות" הופיעו חמש כתבות שונות שלי, מה שגרם לוורידים בצווארו של המעצב הגרפי הדומיננטי ערן וולקובסקי, שהתנדב להיות סאליירי אישי, להתנפח כאשר שעט בקומת המערכת לכיוון חדרו של יוסי קליין (ויואל אסתרון אחריו) כשמשפטים שלמים בטקסטים מסומנים במרקר צהוב והוא דורש לפטר אותי משום שאינני כותב עברית.

לזכותם ייאמר - והכל מעדויות ראייה ושמיעה, כי לא הייתי חיית מסדרונות - חטפו השניים האלה על הראש והמשיכו להעסיק אותי. לפטר אותי לא היה אפשר, משום שהגשתי חשבונית חודשית שעוררה תרעומת גדולה.

לימים, עם סגירת העיתון, בשבוע שבו הפסקנו לנשום מחשש קיומי, היו רשימות שמיות מוכנות בידי בכירים ברשת. לא יועדתי לאף אחד מעיתוני שוקן. ברגע האמת אמר הדנ"א את דברו. במהלך המו"מ המזורז שלי עם עופר נמרודי, שהסתיים בשתי פגישות, התקשר אסתרון לרחרח את הקורות אותי. לא היה לו מה להציע, אבל הוא רצה לבדוק אם יש אמת בשמועה על הדיבור שלי עם “מעריב".

האמת שנעלבתי. “חדשות" נסגר ביום שני. ביום שישי באותו שבוע כתבתי ב"מעריב" 400 מילה עם הכותרת “חטפתי שוקן". טענתי שאינני מבין מדוע סגר שוקן את “חדשות" על אצבעות העובדים בלי לתת להם הזדמנות לנסות להציל את העיתון אצל בעלי הון אחרים. התחושה שלי הייתה ששוקן העדיף את “חדשות" מת מאשר בידיים אחרות. כזכור, את הגיליונות הראשונים היה צריך להרים מהדפוס במסוק בגלל המצור ששמו עליו. לא דיברתי בעלמא: בשנה שבה שמענו את חרחור הגסיסה של העיתון שלנו, היה מי שרצה לדבר איתנו על הצלתו.  

כל התוהים, הממורמרים, הנבגדים, מבטלי המינויים ומי שמחפשים את “הארץ" הישן, גבה המצח וחמור הסבר מאחורי השפרצות הצבע בסגנון ג'קסון פולוק, מוזמנים לדפדף כעת בגיליונות של “חדשות". במלאת 20 לסגירת “חדשות" כתבתי ש"מי שמחפש ארכיון מסודר של גיליונות ‘חדשות' לא ימצא כזה. העובדה ש'הארץ' טרם העלה לרשת את כל עשר שנות ‘חדשות' היא עבירה שבין אדם וחברו ואולי גם בין אדם למקום, שכן אי אפשר לדעת מה האינטרס של שוקן להחביא את הפרח המיובש בין עמודי המורשת שלו".

“הארץ" נלכד באותו נבדל שהרג את “חדשות". אינך יכול להטיל על חבורת אליטיסטים צפון תל אביבית עם דעה חיובית מאוד על עצמם, לעשות עיתון שיגרוף מלמטה את טעם ההמון וילקט בחיבה את הטעם האנין של האליטה מלמעלה. זה לא עבד ב"חדשות", וזה לא עובד ב"הארץ". הקורא מחפש ב"הארץ" את הגרעין הקשה של השמאל או מה שנשאר ממנו ולא את ד"ר גדי טאוב. העיתונות מלאה טאובים להתפקע. זה נכון במיוחד כאשר אתה מקים חומת תשלום סביב אתר האינטרנט וכל מי שלא רוצה לשלם 100 דולר לשנה מבטל את המינוי על בסיס הסתייגות רעיונית.

יש רגליים לסברה שבני דור “חדשות" הם שניצבו בפני הקומביין שעלה על העיתונות הישראלית עם תחילת התכווצות הדפוס מול האינטרנט. את מקצתנו ניתן למצוא עדיין בעיתונים שונים, מנסים להגן בגבורה על הבלטה האחרונה של רצפת ריקודים נגמרת. מי שנשארו על הסיפון עד הטביעה הסופית הם מי שהצביעו בעד “חדשות" ושוקן בגופם.

תגובה

שמחתי לקרוא את מאמרו של רון מיברג על עיתון "חדשות" ביום שישי האחרון ("יש לנו חדשות בשבילכם, 28.5.2021), לאור העלאתו של העיתון לאתר העיתונות של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב. טוב להיווכח בעניין הציבורי ובאמוציות שהנגשה של עיתון בן כמה עשורים מעוררת. כמי שאמון במידה רבה, במסגרת תפקידי בספרייה הלאומית, על מלאכת הדיגיטציה של העיתון והעלאתו לרשת, אבקש להתייחס לכמה נקודות שעלו במאמר:

רון הביע צער על כך שלא עלו לאתר חומרים רבים משנותיו האחרונות של העיתון (1992־1993). אני שמח לעדכן אותו ואת שאר הקוראים שתהליך הסריקה וההעלאה של "חדשות" פשוט טרם הסתיים - וזה לא שחומר אבד או לא קיים. תוך חודשים מספר יהיה אוסף העיתון באתר שלנו שלם - כשאנו עושים מאמץ עליון לאתר כל גיליון חסר (ואף כל עמוד או מוסף חסרים).

לגבי תחושתו ש"מוניטין" לא נסרק ועלה לאתר כי "אין מישהו שזה בנפשו", זה לא מדויק. אנו נשמח מאוד לסרוק ולהנגיש את "מוניטין", שהיה אכן עיתון חשוב ומרכזי. הנושא סבוך מאוד מבחינת זכויות ובעלות על העיתון (שעבר כמה וכמה ידיים), ולכן "מוניטין" - כמו עיתונים אחרים משנות ה־70 ואילך - טרם עלו לאתר. תהליך בירור הזכויות וקבלת ההסכמות לוקח זמן - ולא תמיד מצליח. אני מקווה ומאמין שגם "מוניטין" יזכה למקום הראוי שלו על המדף הווירטואלי, לצד "חדשות", "כותרת ראשית" ועוד. הדבר נכון ל"מוניטין" כמו לעיתונים אחרים מהשנים הללו.

לעניין החיפוש שלא העלה תוצאות מדויקות: כל העיתונים העולים לאתר זוכים לזיהוי אותיות אופטי מלא (OCR) באות עברית. תהליך זה פחות מוצלח מאשר באות לטינית, אך בעקבות המאמץ הרב שהשקענו בסריקה איכותית של "חדשות" - ממקור נייר ובצבע מלא - תוצאות זיהוי האותיות בו דווקא טובות מאוד, מעל 90%. נקווה להתקרב ל100% בשנים הקרובות ולהימנע מאותן "שגיאות מביכות" כדברי רון מיברג.
תודה על הביקורת שהועלתה במאמר. אנו ניקח אותה לתשומת לבנו ונפעל להשתפר, כתמיד.

אייל מילר, מנהל פרויקט "עיתונות יהודית היסטורית" בספרייה הלאומית