איילת שקד הבינה בשבועיים האחרונים שאין דרך אחרת. אין מוצא אחר. מדינת ישראל חייבת לפרוץ את המבוי הסתום ואסור לה להיגרר לבחירות חמישיות. שקד, למרות כל מה שנאמר, נצעק ונמרח עליה באחרונה, היא פטריוטית ישראלית. היא החליטה ללכת עם נפתלי בנט.

חוץ ממערכת היחסים המיוחדת שלה עם בנט (הגם שידעה עליות וירידות לאחרונה), שלושה גורמים עיקריים השפיעו על החלטתה. הראשון: בנימין נתניהו. זה לא שהיא לא ידעה את זה עד עכשיו, אבל בחודשים האחרונים התחדדה בה ההכרה ששום סיכום, הסכם, הבטחה או תוכנית עם נתניהו לא יתקיימו, אף פעם. כל הסכמה תביא אחריה כוכבית, כל הבטחה תביא פניית פרסה. עם האיש הזה אי אפשר לעשות עסקים. מדובר בעקרב שיעקוץ גם את עצמו, אם זה יאפשר לו להמשיך לרמות את כולם.

הגורם השני היה סקר מקיף מאוד, שהוכיח שגם חבירה של ימינה לליכוד, במתווה החלומות שהציע נתניהו, לא תסייע. על פי הסקר הזה, בבחירות הבאות חבירה כזו הייתה מביאה את הימין לשפל היסטורי. היא הבינה שהקמת ממשלת אחדות עכשיו תמזער את הנזק. 
היא יודעת שזו לא תהיה "ממשלת שמאל". היא יודעת שמדובר בממשלה פריטטית, שבה יהיה רוב ברור לימין ולמרכז־ימין, למרות כל השקרים שמפזר נתניהו (האחרון בהם היה בסרט הפאניקה הפתטי שצילם על חוף הים בקיסריה ביום שישי). היא יודעת שאף צד לא יוכל להוביל את הממשלה הזו לשינוי כלשהו בסטטוס קוו כלשהו, והיא יודעת שיהיו לממשלה הזו משימות־על לאומיות חשובות מאין כמותן: שיקום חברתי, ריפוי השסע, הרגעת היצרים הגועשים, הזנקת הכלכלה, רפורמות.

הגורם השלישי שהשפיע על שקד היה בצלאל סמוטריץ'. בשנים האחרונות היא פרגנה לו, טיפחה אותו, בנתה עליו, שמרה עליו מול בנט, שראה בו קיצוני מסוכן. היום גם שקד יודעת מי הוא סמוטריץ'. היא מבינה שאיתו אי אפשר יהיה להקים ימין אמיתי, אידיאולוגי, ליברלי. היא הבינה שצריך מנהיגות חדשה. שיש כאן הזדמנות היסטורית נדירה, בלתי חוזרת.

בימים הקרובים, עד ההשבעה בתחילת השבוע הבא, ינסו להפוך את חייה של שקד לגיהינום. הם מקצוענים בתחום הזה. הם יהפכו אותה לסמולנית, לבוגדת, למתועבת, לעובדת עבודה זרה, למי שחברה לאויבי ישראל, למי שתביא חורבן לישראל. אני מקווה שיהיה לה כוח להיצמד, לאורך השבוע הזה, לאמת. יש רק אמת אחת והיא יודעת אותה. גם אלפי פעילי ימינה שהקימו אלטרנטיבה אמיצה ונחושה לביביסטים השוטפים את הרשתות בכרזות שטנה, יהיו שם כדי לסייע לה.

"איילת, בואי הביתה", חוזרים וצורחים הביביסטים במגפונים מול ביתה. אין מי שיסביר להם ש־12 שנה לא הייתה לה דריסת רגל באותו "בית". שהמשפחה שהשתלטה על הבית ההוא עשתה הכל על מנת לחסל אותה פוליטית, להעלים אותה מהחיים הציבוריים, להשפיל אותה, לקלל ולגדף אותה, לבלום אותה בכל מחיר. אין לתאר מה עבר עליה בשנים האלה.

היא הייתה צריכה לסלול את דרכה בערמומיות לנסיעה של כל שרי הממשלה לגרמניה (G to G), אף שכשרת משפטים הייתה לה מערכת יחסים קרובה וחשובה עם עמיתה הגרמני. גם כשהטירוף נכנע והצטרפותה אושרה, היא נאלצה לטוס לברלין בטיסה פרטית, לואו קוסט, כי הוד מעלתה לא הרשתה לה לדרוך על סיפו של מטוס ראש הממשלה (ששייך לכולנו). היא בלעה את כל העלבונות והמשיכה לעבוד. עכשיו, כשהמציאות סוגרת עליהם, כשהשקרים, הספינים והתעלולים מתפוצצים בפרצופם, הם קוראים לה "שובי הביתה". אין, אין לתאר.

שקד עשתה הכל על מנת להימנע מהרגע הזה. היא ניסתה בכל כוחה לרבע את המעגל ולהביא להקמתה של ממשלת ימין "על מלא". אף שהיא יודעת שמי שהכשיר את מנסור עבאס הוא בנימין נתניהו. הוא, ולא אחר. היא הייתה אצל כל רב אפשרי, היא כיתתה את רגליה סביב כולם, היא העלתה רעיונות יצירתיים והיא מתחה את היצירתיות שלה עד הקצה, אבל זה לא הסתייע. אף אחד, בשום מקום בעולם (או מחוצה לו), לא מוכן לעשות עסקים עם בנימין נתניהו. אף אחד לא מאמין למילה אחת שהאיש מוציא מפיו. שקד יודעת, יותר מרבים אחרים, שזה נגמר.

בניגוד לחששותיה, הקמת ממשלת האחדות לא תקבור את הקריירה הפוליטית שלה. יש סיכוי שזה יקרה, אבל יש סיכוי לא רע שיקרה דבר הפוך. בשנתיים הקרובות נפתלי בנט יהיה ראש ממשלת ישראל. צריך להתפלל להצלחתו. היא תהיה האישה החזקה בממשלה. המוציאה והמביאה. 15 שנה אחרי שהביאה אותו ללשכת נתניהו (כיו"ר האופוזיציה), היא מביאה אותו שוב ללשכת נתניהו, הפעם כראש ממשלה. זה תעלול היסטורי מטורף, בלתי נתפס, שאסור לה לפספס.

שקד יכולה להיות הכוהנת הגדולה של הריפוי. בדרך שבה ניהלה את משרד המשפטים ארבע שנים, היא תוכל להיות המפשרת הגדולה של הממשלה, זו שתתחזק עבור בנט את המקומות הרגישים, את הפינות המסוכנות, את הסמטאות ללא מוצא. יש לה את כל הכלים לעשות את זה, בלי לוותר על מילימטר מעמדותיה הימניות־שמרניות. ויותר חשוב מזה, היא יכולה להיות זו שמובילה אותנו בחזרה למקום שממנו באנו: מקום שבו כולנו אחים. השמאלנים לא בוגדים. הימנים לא פשיסטים. אנחנו כאן ביחד, כדי להישאר. כך היה, כך צריך להיות. 
היא יכולה להיות זו שתלחץ על כפתור

ה־OFF של גנרטור השנאה שמטרטר לנו בסלון כבר 12 שנה. היא יכולה באמת לחזור הביתה. לבית ברחוב בלפור. היא לא תגור שם, אבל היא תהיה שם, חיה, משפיעה ובועטת, בדרך שבה אפילו חלומותיה הוורודים ביותר לא העזו לעלות על דעתם.