טקסט בכתב ידו נחשף רק עכשיו, חמש שנים לאחר מותו, אחרי שטס וחזר, אחרי שנעשה לאגדה אמריקאית, אחרי שהמריא לקריירה פוליטית ארוכה. הנה כמה מילים שג׳ון גלן שרבט על דף נייר: ״אם אתם שומעים את זה, זה אומר שנהרגתי... החיים שלי לא בוזבזו לריק... ניסינו בכל הכוח, הגענו לפסגה גבוהה. עכשיו אחרים יצטרכו לטפס גבוה עוד יותר״.
גלן היה אמור להמריא לחלל ולהקיף את כדור הארץ - אמריקאי ראשון, מערבי ראשון, לקראת סופה של שנת 1961 בדיוק לפני 60 שנה. ההמראה נדחתה שוב ושוב בגלל תקלות חוזרות עד שהתקיימה לבסוף, בפברואר של 1962. הוא הקיף את כדור הארץ חמש פעמים ונחת בשלום. כשהגיע לגיל 70, שוב המריא לחלל במעבורת. בתקופה ההיא כבר היה איש פוליטי, סנאטור של מדינת אוהיו. כך או כך, שוב נחת בשלום. ילדיו לא נאלצו לשמוע את המסר המעודד שהשאיר מאחוריו למקרה של תקלה קטלנית.
ספר חדש, ״מרקורי בזריחה״ מאת ג׳ף שסול, שהיה כותב הנאומים של הנשיא ביל קלינטון וחיבר שני ספרים נוספים על הנשיאים רוזוולט וקנדי, מחזיר את אמריקה לסיפורו של גלן, שנולד בדיוק לפני 100 שנים, ביולי 1921. שסול חושף בו כמה סיפורים חדשים עליו, כולל המסר המלנכולי המצוטט.
ספר אחר שיצא רק לפני כמעט חודשיים, משלים את תמונת המרוץ לחלל מצדו השני של מסך הברזל.סטיבן ווקר מתאר בו את סיפורו של מי שהקדים את גלן בכמעט שנה: יורי גגארין הרוסי היה האדם הראשון שעלה וירד באפריל 1961. ״יוצאים לדרך״, אמר בקשר למשגריו של טיל הענק שנשא אותו למעלה. לא חלפו דקות רבות עד שראה ״מה שלא ראה אף אדם מעולם״.
לשניהם היה חיוך כובש. תשאלו איזו חשיבות יש לחיוך במסע לחלל? ובכן, יש ויש. הסובייטים והאמריקאים התחרו ביניהם על כיבוש החלל, אך לא פחות מזה או בעצם יותר, התחרו ביניהם על כיבוש תודעתו של עולם שנקרע לפני כן במלחמת עולם ואז נחצה לשני מחנות במלחמה הקרה. הטיל והחללית היו כלי במערכה על התודעה. גם החיוך היה כלי כזה. גגארין, המחייך להמון במכונית הפתוחה, לצדו של שליט האימפריה הסובייטית ניקיטה חרושצ׳וב, היה חשוב לא פחות מגגארין המכווץ בקפסולה הממריאה אל הלא נודע.
חרושצ׳וב זרח בנסיעה הזאת, סיפר המתורגמן שלו, כמו ילד שקיבל מתנה יקרה. המצעד החגיגי לכבודו של כובש החלל היה הגדול ביותר שידעה מוסקבה מאז מצעד הניצחון על גרמניה הנאצית. יותר מכך, זה היה המצעד הכי לא מאורגן שמוסקבה ידעה. ראשי הקג"ב הזהירו אותו, אבל חרושצ׳וב רצה שכך יהיה, שתינתן לקהל האפשרות לחגוג ולהריע ללא הפרעות, ״הוא הבין את הכוח הרגשי העצום של הרגע הזה״, נאמר.
הרוסים חגגו, האמריקאים באו במבוכה. למעשה, זה קרה עוד קודם, כאשר ספוטניק הקיפה את כדור הארץ ושלחה אותות שידור תדר קל לקליטה. זה המשיך כאשר הכלבה לייקה המריאה לחלל והייתה מן הסתם לבעל החיים הראשון בתולדות כדור הארץ שעזב אותו (שלא על מנת לשוב).
זו הייתה השפלה שלא הייתה כמותה מאז המתקפה היפנית על פרל הארבור במלחמת העולם השנייה, כותב ווקר. כמובן, המראתה של ספוטניק לא הייתה מתקפה ישירה על אמריקה, אך האמריקאים בהחלט זיהו בה מתקפה עקיפה וקריאת תיגר של הסובייטים. המראתה של לייקה הביאה את השבועון הנחשב באותה עת, "ניוזוויק", לפרסם מאמר ובו קריאה להיכנס לפאניקה. אם לא תהיה פאניקה, נכתב בו, בעוד זמן לא רב, הכותב נקב בתאריך 1975, "אמריקה תהיה לא יותר ממדינה אחת באיחוד הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות".
נאמנה להנחיות המשטר יותר מאשר לאמת - שאולי גם לא הייתה ידועה לה - העיתונות הסובייטית טענה שלייקה שרדה במסלול סביב כדור הארץ למשך שבוע עד שנגמר לה החמצן. למעשה, הרוסים אחזו בשקר הזה עד לשנת 2002. אך האמת הייתה שלייקה מתה כנראה בתוך כמה שעות מרגע ההמראה כאשר הטמפרטורה בתא האטום שלה טיפסה עד ל־43 מעלות צלזיוס.
כדורים אחרים
חדשות החלל היו מרכיב מהותי במלחמה הקרה. מציאות התערבבה בפנטזיה. האם הרוסים יוכלו לירות על אמריקה טילים מהחלל החיצון (ונשאלת השאלה מדוע שיעשו זאת, כשאפשר מכדור הארץ?), והאם הצלחותיהם מעידות על עדיפותה של השיטה המשטרית הסובייטית על פני זו האמריקאית?
במסע הבחירות של 1960, ג׳ון קנדי נזף לא פעם ולא פעמיים ביריבו, סגן הנשיא ריצ׳רד ניקסון, על כך שהממשל שהיה חבר בו - זה של דווייט איזנהאואר - הוא שהביא לפיגור במרוץ לחלל. ״אם הסובייטים ישלטו בחלל״, קבע קנדי במרוץ, "הם יוכלו לשלוט בכדור הארץ״.
לאחר שנבחר, ועוד קודם שנכנס לתפקידו, פתח חיל האוויר האמריקאי בקמפיין של מכתבים והדלפות שמטרתם לשכנע את הממשל החדש להעביר את האחריות לחלל מהרשות האזרחית, נאס"א, לידי הגנרלים. דוח עדכני חשף שההישגים של רוסיה מביאים לשחיקה גלובלית בתדמיתה של ארצות הברית. במרץ 1961, חודש לפני התדהמה שאחזה בעולם עם המראתו וחזרתו של גגארין, דחה הנשיא הצעיר את ניסיונות השכנוע. בחודש מאי של אותה השנה, מול שני בתי הקונגרס, הכריז שאמריקה שואפת להנחית אדם על הירח עוד לפני סוף העשור. היה זה ״נאום הירח״ של קנדי, אחד מנאומיו הזכירים ביותר של נשיא שידע לדבר היטב ולא ממש הספיק להוכיח שהוא יודע גם לעשות.
״עדיין אין עימות, אין דעות קדומות, אין סכסוך לאומי בחלל החיצון. סכנות החלל מאיימות על כולנו... אבל למה, יש השואלים, דווקא הירח? מדוע לבחור בו כמטרה שלנו? הם עשויים לשאול מדוע לטפס על ההר הגבוה ביותר. מדוע, לפני 35 שנה, לחצות בטיסה את האוקיינוס האטלנטי?... אנו בוחרים לצאת לירח. אנו בוחרים לצאת לירח בעשור זה ולעשות את הדברים האחרים, לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים״.
בנאומו הזכיר את ברית המועצות רק פעם אחת. 45 לוויינים המריאו לחלל ב־19 החודשים האחרונים, הזכיר קנדי, ומהם 40 היו לוויינים אמריקאיים. עוד אמר: ״אכן, אנחנו מפגרים בטיסות מאוישות, ונמשיך לפגר לעוד זמן מה. אבל אין לנו כוונה להישאר מאחור״.
קנדי לא הפגין עניין גדול בחלל, לא לפני שנבחר (למעט שימוש בחלל למטרות קמפיין), ולא אחרי שנבחר. אבל הטיסה של גגארין חייבה אותו לבחון מחדש את עמדתו. כאשר חיפש דרך לאזן את תדמיתה של אמריקה מול ההישגים הרוסיים, חזר לדון בתוכנית קיימת של נאס"א, אפולו שמה, שמטרתה להנחית אדם על הירח.
כמובן, המחיר הרתיע אותו. כמו לביידן היום, גם לקנדי היו סדרי עדיפויות שרצה לממש והצריכו ממון רב. במונחים של היום, דובר על כ־350 מיליארד דולר, מה שאז הוערך ב־40 מיליארד דולר. בישיבה מכרעת, יו סיידי, כתב המגזין ״טיים״, זיהה שהנשיא ״מתחיל לקבל תחושה של אתגר״. קנדי, על פי תיאורו, ״לא יכול היה להפסיק להקיש על שיניו בציפורניים, סימן מוכר של מתח. הוא חיכך את ידיו בשערו בייסורים״. ושוב ושוב חזר על אותו משפט. ״העלות״, אמר, ״זה מה שמטריד אותי״.
בסופו של דבר, אמריקה התגייסה ושיקמה את תדמיתה כאשר הנחיתה את האדם הראשון על הירח. ניל ארמסטרונג ובאז אולדרין ירדו מרכב הנחיתה, ובשמיים חיכה להם ״האסטרונאוט הנשכח״, מייקל קולינס, שמת לפני כחודש בגיל 90. כמו המסר של האסטרונאוט גלן, למקרה אסון, שהוכן ולא הושמע - כך התכוננה גם אמריקה למקרה של קטסטרופה בטיסה לירח של אפולו 11.
וויליאם ספאייר, כותב הנאומים של ריצ׳רד ניקסון, הכין לנשיא טיוטה שיוכל לקרוא אם המשימה תיכשל. ״הגורל הכריע״ - כך היה ניקסון אומר - ״כי הגברים שהלכו לחקור את הירח בשלום, יישארו על הירח כדי לנוח בשלום. הגברים האמיצים האלה, ניל ארמסטרונג ואדווין אולדרין, יודעים שאין תקווה להחזרתם. אבל הם גם יודעים שיש תקווה לאנושות בהקרבתם״. הנאום לא הוקרא כמובן. הוא התגלה 30 שנה אחרי, בארכיון, על ידי ההיסטוריון ג׳יימס מאן.
ההספד, כפי שאפשר לראות, היה לשניים. הוא הוכן למקרה שדווקא שניים אלה שירדו מחללית האם לאדמת הירח לא יוכלו לעלות בחזרה. בנסיבות האלה, לאסטרונאוט השלישי, קולינס, עוד הייתה תקווה לחזור, לבדו. כאשר נשאר מאחור לחכות לחבריו, היה מי שכינה אותו האיש הבודד ביקום. קודם היה בודד, אחר כך כמעט ונשכח.
הנשיא ג׳ו ביידן, שסיים את לימודיו באוניברסיטה כאשר גגארין יצא למסעו בחלל, הספיד את קולינס כמו שפוליטיקאים מספידים. כלומר, ניצל את ההזדמנות כדי לחזק את המסר הציבורי שחשוב לביידן. ״הוא הזכיר לנו כמה שברירית הפלנטה שלנו, וקרא לנו לדאוג לה כמו לאוצר״. ובמילים פשוטות: במותו, ציווה לנו עוד תקנות נגד ההתחממות הגלובלית.
אלא שבעוד ביידן דואג לכדור שלנו, יריביה של ארצות הברית להגמוניה גלובלית בוחנים כדורים אחרים. אמריקה נחתה ראשונה על הירח, הסינים לפני שנתיים הנחיתו רכב ראשון בצד האפל שלו. אמריקה שלחה רכב מחקר למאדים. גם סין עשתה זאת. ממש בחודש שעבר. היא המדינה השנייה אחרי ארצות הברית שהסיעה גשושית על כוכב הלכת. ולפני כן הצליחה לדגום סלעים מהירח ולהחזיר לכדור הארץ, מה שהסובייטים עשו בפעם האחרונה ב־1976. והנחיתה על מאדים - הישג מרשים - באה אחרי כישלונות של הרוסים ושל האיחוד האירופי. "סין רואה בחלל כלי של תחרות גיאופוליטית ודיפלומטית״, סיכם זאת דוח שהוגש לקונגרס האמריקאי.
מחכים לכם על הירח
יש מי שכבר כינה את העידן הזה, ״המרוץ לחלל 2.0״. מאפייניו דומים ושונים לאלה של הקודם. גם הפעם יש תחרות בין שתי מעצמות עיקריות, אך לעומת הפעם הקודמת יש עוד משתתפים זוטרים יותר שנכנסו אליו. גם הפעם יש מי שמתקדם מהר יותר, ומי שלעתים נראה כגורר רגליים, אך למרוץ המדינתי נוספו שחקנים מהמגזר הפרטי. גם הפעם לא לגמרי ברור איזו תועלת ישירה תצמח למתחרים כאשר ינצחו, או איזה נזק ייגרם להם אם יפגרו. ובכל זאת, הקרב יצרי מאוד, יקר מאוד, מושקע. הסינים השיגו ב־20 שנה את מה שלקח לאמריקה 40 שנה להשיג, דיווח החוקר אלכסנדר בוו לוועדה של הקונגרס.
האם זה חשוב? אפשר לפנות לסקירה היסטורית מפורטת של אימפריות וקפיצות מדרגה תעשייתיות, צבאיות וטכנולוגיות או סתם לקפוץ למסקנה הכמעט מובנת מאליה: דומיננטיות פוליטית ומדינית הולכת יד ביד עם הישגים של מדע וטכנולוגיה. אחד ממדעני הגרעין המהגרים שניסו להסביר זאת לצמרת הממשל האמריקאי בראשית מלחמת העולם השנייה - כדי לשכנע את הנשיא רוזוולט להשקיע בפרויקט שיקדים את הגרמנים בפיתוח פצצה גרעינית - השתמש בדוגמה מוכרת מימי נפוליאון. נפוליאון היה גנרל נועז וחד, אבל כאשר קיבל הצעה מרוברט פולטון קרוב ל־100 שנים קודם לכן לבנות ספינות בלי משוטים, שינועו בכוח הקיטור, דחה אותה. הוא חשב שלא יכול להיות שספינה כזאת תצליח לשוט.
נפוליאון לא פיתח ספינה ולא הצליח לפלוש לאנגליה. רוזוולט כן הספיק להקדים את היטלר בפיתוח הפצצה, וזה קרה לא רק בזכות חוכמתו היתרה, אלא גם בזכות המזל הטוב. הסובייטים הצליחו בעורמה ותעוזה להסתיר את החולשות הקשות של משטרם, ולנצח, לזמן מה, במרוץ החלל. זה קרה, בין השאר, משום שידעו לרכז מאמץ גדול בחזית שחשובה להם, ידעו לגדל דור של מדענים ואנשי פיתוח מבריקים, וגם ידעו לקחת סיכון. זה הבדל גדול שניכר בתיעוד ההיסטורי של שתי תוכניות החלל המקבילות. בעוד האמריקאים שאפו לרמה מקסימלית של בטיחות, הרוסים היו מוכנים לקחת סיכון ולהתפשר על הבטיחות כדי להתקדם במהירות.
בחברה פתוחה כמו אמריקה, סיכון משמעותו אפשרות לכישלון פומבי, וכישלון משמעו ביזיון ציבורי ועריפת ראשים. בחברה סגורה כמו החברה הסובייטית, כישלון פירושו - בעצם כלום. אם גגארין היה ממריא ולא נוחת, ייתכן בהחלט שלעולם לא היינו שומעים עליו. או לפחות לא עד קריסת ברית המועצות. הכישלון היה נשמר בסוד.
עכשיו שוב מתנגחות שתי מעצמות שיש להן תכונות אופי שונות, תפיסות עולם שונות, חברות שונות ואמביציות שונות. הסינים מתנהלים ביעילות, בחשאיות, ממוקדים במטרה. האמריקאים עסוקים בלא מעט הבל, מתקשים לייצב שלטון ולהינעל על אסטרטגיה לטווח ארוך. ומצד שני, יש להם את נאס"א, שכבר הוכיחה שביכולתה לסגור פערים, ובראשה בעל בית חדש למדי מטעמו של ביידן, הסנאטור לשעבר ביל נלסון (לחובבי הטריוויה: נלסון היה הבוס של דן שפירו, לימים שגריר ארצות הברית בישראל). ב־1986, כשהיה עוד בבית הנבחרים, המריא למשימה במעבורת החלל קולומביה.
עכשיו יעבוד כדי להגשים את חלומו של דונלד טראמפ - נשיא שלא במיוחד חיבב - ולהציב אדם על הירח. טראמפ שיגר לאורך השנים לא מעט מסרים מבלבלים ומבולבלים בקשר לחלל. פעם טען שהירח הוא חלק ממאדים, אבל כנראה לא בדיוק לכך התכוון. פעם אמר שצריך לדלג על הירח ולצאת ישר למאדים, פעם אמר שצריך לשלוח מישהו לירח, כאילו לא זכר שכבר היה שם מישהו בעבר.
כך או כך, ממשלו הניע תוכניות שקשורות לחלל יותר מממשלים קודמים. בין השאר, החליט להפוך את פיקוד החלל לזרוע צבאית עצמאית, אומנם תחת אותו משרד עם חיל האוויר. בשבוע שעבר התברר שממשל ביידן לא מתכוון לשנות את התוכנית הזאת. הצעת התקציב של הפנטגון כללה קיצוצים קלים בכוח האדם לכל זרועות הצבא, בחיל הים, בחיל האוויר, בחיל הנחתים - למעט זרוע החלל.
וכך, ממשיכים להתקדם גם לכיוון הירח עם תאריך יעד שאפתני: 2024. כאמור, מדובר בהנחתת אדם, אבל לא כל אדם. תוכנית ארטמיס מחויבת להנחתת אישה על הירח, וגם אדם לא־לבן על הירח. וכמובן, השאלה הגדולה היא מה ימצאו האסטרונאוטים המעודכנים פוליטית האלה כשינחתו היכן שנחת לפניהם ניל ארמסטרונג.
"חשוב לזכור", כתבו שני אמריקאים המתמחים ביחסים עם סין, ״שבניגוד למרוץ הסמלי הראשון לירח עם ברית המועצות, המרוץ עם סין שונה באופן משמעותי. הפעם, האומה הזוכה מתכוונת להישאר על הירח לאחר הנחיתה. הזוכה יתבע זכות ראשונים על המינרלים הלא מנוצלים ומשאבים אחרים, שיהיו נחוצים להקמת בסיס קבוע למחקר מדעי ולמשימות עתידיות למאדים״.
במילים אחרות, השאלה לעתיד הלא כל כך רחוק היא זאת: האם כאשר האמריקאים ינחתו על הירח, הם ימצאו עליו בסיס קבע סיני מאויש? כי אין ספק שזו התוכנית של סין. וכמו רוסיה הסובייטית בשעתה, היא לא מתכוונת לחכות איתה לאף אחד.
