המוח והחיים שלנו זלגו לתוך מכשיר קטן ששולט בנו כמו דיקטטור

כשר' פתחה קבוצת וואטסאפ עם הכותרת "עדכונים", אף אחד לא הרים גבה. ר' בת ה־90 הייתה מאוד פעילה בקבוצות השכונתיות, ידעה בדיוק מה קורה בכל רגע נתון ובאופן כללי אפשר היה לסמוך עליה שמילה שלה היא ברזל. כשבקבוצה שהיא פתחה הופיעה מודעת אבל, לקח לי כמה דקות להבין מה אני רואה. הרמתי את העיניים ממסך הנייד, השפלתי שוב מבט לכיוונו וזה עדיין היה שם: שמה שלה־עצמה הופיע בו באותיות שחורות.

ר' הלכה לעולמה. את הקבוצה, כך הבנתי בדיעבד, פתחו קרוביה. זו לא הפעם הראשונה שמישהו שולח מודעת אבל בסלולר. הרי אם החיים קורים בו, למה שהמוות יודר ממנו?

באותו יום, בשעות הערב, נתקלתי בילדה בת 10 שעמדה ברחבת המרכז המסחרי השכונתי. את הבכי והנהי שלה לא נראה לי שאצליח לשכוח. כלומר גם אם ארצה. עם יד על הלב, נבהלתי. ניגשתי אליה ושאלתי אותה מה קרה ואיך אני יכולה לעזור לה. "את לאאאאא", רטטה מבכי, "איפי שלי הלך לאיבוד! מה אני אעשה בלעדיו, מהההה". "איפי?", שאלתי, "מה הוא, חתול? כלב? בואי נחפש אותו". "איפי, האייפון שלי!", התרעמה עליי.

לאייפון שלה יש שם, והנעל הזו שעומדת מולה מעיזה לחשוב שהוא איזה בעל חיים. אני מבינה, ניסיתי להרגיע את רוחה הסוערת. בואי נחשוב איפה יכולת להשאיר אותו. "איפההההה", בכתה, "אם הייתי יודעת איפה, הייתי מאבדת אותו?", צודקת, אמרתי לה. היה בי קול פנימי שביקש להתנשא ולהגיד לה: תאספי את עצמך. מה נסגר איתך, ילדה היסטרית ומפונקת, כולה טלפון. מה כבר יש בו. וזו כמובן היתממות מוחלטת.

לפני כמה שנים התהלך ברחובות ירושלים אומן מקסיקני בשם רודריגו אימז, שחקר אשפה במקומות שונים בעולם במטרה להבין באמצעותה את היחסים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים באזור. תכולת הפחים סיפרה סיפורי חיים שלמים. בחלקם הוא מצא פריטים חדשים או כאלה שהושלכו בשביל לא להסגיר את מעשיהם של בעליהם, ובשכונות החרדיות, למשל, גילה כיכרות לחם רבות שהונחו לצד הפחים, מפאת כבוד הלחם ומצוות "בל תשחית".

הוא לא היה הראשון שנבר באשפה לשם האומנות. אומנית נוספת מצאה פעם יומנים בין הררי זבל והתחקתה אחר בעליהם ונפתולי חייהם, כולל פרטים מביכים מאוד. עכשיו, מה לאומנים שנוברים בפחים ולסלולר? אני כותבת את זה בזהירות, אבל נדמה לי שהסלולר הפך לפח האשפה שלנו. העניין הוא שאין מי שיטרח למיין או לאפיין את מה שהצטבר בו. מערכות יחסים נבנות ומתרסקות בו.

יש לי כמה חברים שעברו שימוע לקראת פיטורים דרך הסלולר, בהודעה קצרה ולקונית שבסופה סמיילי בוכה. אני מכירה מקרוב קריירות שלמות שנבנו בתוכו. כל הסודות שלנו מופקדים בו. הפניות לבדיקות, הקוד הסודי לכספומט ופירוטי חשבונות הבנק, חשבונות אחרים מהסוג האישי והמוצנע ביותר, ומספרים, אלוהים, כמה מספרים. אני, שזכרתי עד לפני שנים ספורות מספרים של מכוניות חולפות, בקושי זוכרת את המספר של עצמי.

"נו, כמה אני כבר מתקשרת אליי? למה אני אמורה לזכור את המספר שלי?", אני משתמשת בכל פעם באותה בדיחה שחוקה, שאפילו אותי לא מצחיקה בכלל. הייתי שמחה לכתוב שמה שקורה בסלולר נשאר בסלולר, אבל רחוק מזה. מה שקורה בסלולר בקלות יכול להפוך לנחלת העולם כולו.

אם משחר ימיה האנושות חששה מהגולם שיקום על יוצרו, הנה, זה קורה לנו יום ביומו. המוח והחיים שלנו זלגו לתוך מכשיר קטן ששולט בנו כמו דיקטטור כמעט בכל רגע נתון. הוא כמובן לא אשם. הבאנו אותו לעבוד אצלנו והפכנו לנתיניו. הטענה המקובלת היא שסיפור הגולם הוא אזהרה לאדם שלא יחרוג ממגבלותיו, אבל אפשר להסתכל על הגולם מהצד השני, כסמן לכך שכדאי לאדם לקבל את האחריות לגבי היצירות שלו.

אז מה אני עושה? מחזירה את המוח לפעילות, לאט־לאט. בבוקר הסלולרי על שקט, עד שעות הצהריים. פעם בשעתיים אני מציצה בו. וכמו פעם, כשישבנו וסידרנו תמונות מפוזרות באלבומים, אני מחזירה את הזיכרון שלי אליי ומפקיעה אותו מכרטיס הסים. אולי, בעצם, הטלפון המיושן, שנועד אך ורק לשיחות, הוא לא רעיון גרוע כל כך. כבוד לחיים שלנו, נדמה לי שקוראים לזה.

המלצתרבות

שמחה גדולה לספר שההצגות והמופעים לילדים חוזרים לבמות, בפרט כאשר מדובר בהצגות שמזכירות שיש דברים שגדלים איתנו, ההורים. על "איך שיר נולד" מתוצרתו של יהונתן גפן אין צורך להכביר מילים, אז בקצרה: מפגש של שירים וסיפורים לבנות ולבני שנתיים עד דלא ידע, מ"שירים שענת אוהבת במיוחד" ועד שירי "הכבש ה־16", שירים חדשים וסיפורים קטנים על הכתיבה ולמה ומתי שירים נולדים. ניהול מוזיקלי: ורד פיקר, ניהול אומנותי: דרור נחום.

"איך שיר נולד" עם יהונתן גפן, מיקה קרני ויונתן ארצי. 12.6, 11:30, מרכז ענב לתרבות, תל אביב. כרטיסים בטל': 03-7244780. 65/75 שקלים

ב־ezbeoni.co.il או בטל': 03-6874267