נפתלי בנט, ולא יאיר לפיד, הוא גיבור הקמת ממשלת השינוי. הוא גם האיש שחתום על דחיקת בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר, הרב דרוקמן ושות' למשבצת המצורעים הפוליטיים כיורשי כהנא. בנימין נתניהו בנה אותם לצורכי הקמת ממשלת ימין מלא או הפלת ממשלת השינוי. כישלונם, מופעי האימים והאיומים שלהם ופארסת מצעד הדגלים הוכיחו שיש להם נוכחות בריונית ברחוב ובתקשורת, אבל שולית בפוליטיקה.
נאום ה"שחרר, ביבי" של בנט במקום "תעוף לנו מהעיניים" הוכיח שבנט עדיין בונה על הליכוד כמנוף הבא שלו ועדיין לחוץ ומיטלטל בין המשברים כיום והמשברים של מחר. לפיד לעומתו שידר נינוחות ממלכתית של חתול שבלע קנרית.
מי שעשה עבור לפיד את העבודה היה (רק לא) נתניהו. בהפוכה כמובן. בנט הזיע דם. הוא עצמו תחמן, זגזגן, לאומן, ומהמר פזיז, ואין לי מושג ירוק איך הוא מדבר עם עצמו בינו לבינו. אני רק מקווה שפיו ולבו אינם משתווים עם מה ששכלו אמור לשדר לו: "כראש הממשלה אתה חייב להתמודד עם המציאות". ויש לו בסיס אישי חברתי מוצק כדי להבין אותה.
כך גם שותפיו הבכירים גדעון סער, מתן כהנא ואיילת שקד. ארבעתם חיו את חייהם הבוגרים, כמו בנט, בסביבה של חברה חילונית רציונלית. הם נחתו במתחמי הימין הקנאי לאחר שהוכיחו שאמונתם ב"ארץ ישראל" בגרסה המשיחית גוברת על סביבתם החילונית. סער מלב תל אביב השינקינאית (יש עוד חיה כזאת?) הוא התשובה של הימין הקנאי לשמאלן המצוי.
ככזה הלבין סער את הליכוד תרתי משמע, אלא שהניסיון לחתוך קופון גדול יותר אצל כל מי שרצה ליכוד מעונבת יותר ושקרנית פחות הניב לתקווה חדשה רק 6 מנדטים.
בעולם ההייטק, משם הפציע בנט, האלוהים הוא אלגוריתם ומלאכי השרת הם האקזיטים. כהנא שירת בחיל האוויר, שם השמיים הם הגבול. איילת שקד היא על תקן הצלע הנוספת שהגיעה מהעולם החילוני ואמורה לפתות את החילוניות הפריכה להצטרף למפלגת מצליחנים. הקונספט הזה לא עבד, והשניים חטפו בבחירות מכה אחר מכה, כאשר הסתבר שמשיחיות וחשיבה מעשית חילונית לא הולכות יחד.
מצד שני, דווקא המעורבות האישית של הארבעה בעולם החילוני עשויה להעביר אותם בממשלת השינוי אם לא על דתם לפחות על דעתם. הקרע הנוכחי בינם לבין הרב דרוקמן, סמוטריץ' והכהניסטים עשוי לסייע להם בביצוע פתרונות פחות קנאיים ויותר שפויים, שלא לומר שמאלניים. הבעיה שלהם היא שאת תפיסת המציאות של ממשלת השינוי עיבד השמאל.
לכאורה זו ממשלת אחרית הימים, שם ירבץ זאב אלקין עם הכבש השישה עשר במרצ. למעשה, כדי לחולל את השינוי הנדרש, על הזאב לכשכש בזנבו בהסכמה כאשר הכבש יפעה. מדינת ישראל חייבת בשינוי מדיני וביטחוני, וכל המהלכים מול ממשל ביידן אמורים להתנהל בעזרת דיאלוג מושכל על בסיס שתי מדינות. ומי ניהל מאבק של שנים לטובת דיאלוג מושכל מעין זה? נכון. ומי התנגד משך שנים לראש ממשלה מושחת? נכון.
ולא נתחיל לספור את שותפיו ומעריציו של נתניהו בממשלת השינוי הנוכחית כדי לא להביך את אלה שהפכו אויביו רק כשכלו כל הקצים, השטיקים והטריקים. אנחנו הרי בענייני כולנו יחד.
תהיו בגין
הרעיון שממשלת השינוי תדחה את חילוקי הדעות ה"אידיאולוגיים" עד יעבור איזה זעם או עד בוא איזה משיח תורן הוא הבל הבלים. אף בעיית יסוד לא תמתין עד שהממשלה תואיל לסיים את הטיפול בבעיות היומיום הדחופות. אחרי העברת התקציב אפשר יהיה להתחיל לנשום, ואת הטיפול ב"אחדות העם" או ב"איחוי הקרע" (עניין אבוד) צריך להשאיר ליצחק הרצוג. כפוליטיקאי חד ומיומן הוא כבר יארוז את ה"אחדות" לכיוון הנכון כדי לפנות מקום לטיפול מציאותי, כלומר חילוני יותר בבעיות היסוד.
בגדול, זו ממשלה שהיא שמיכת טלאים שאמורים לגדול ולהיות ממשלה של נמרים. כולם בשביל (מטרה) אחת, ואסטרטגיה אחת עבור כולם. יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, סוציאליסטים וקפיטליסטים.
זו עשויה להיות לא רק ממשלת שינוי אלא גם ממשלת ריפוי, אם שותפיה יתעלו על עצמם ויחליטו להעלות את היחד הפוליטי למדרגה של יחד לאומי ואישי. אין טעם בממשלת ניסוי, אלא אם כן תיווצר כימיה אישית ואידיאולוגית (כן, אידיאולוגית) בין השותפים. אם כל מפלגה תנסה לרצות את הבייס שלה, תהפוך הכימיה הבינאישית לאלכימיה של בחירות מהונדסות. היחד הזה חיוני, משום שנתניהו והעדר שהשתגע לא הולכים לשום מקום.
הכל תוהים כיצד ינהג האיש בלי תותבי האישיות שלו: שיירה, פמליה, טקסים מלכותיים, התחככות עם שועי עולם, מופעי חנופה, מתנות מחברים. כדי לחסוך מכולנו קמטי מצח במאמץ לפענח את תוכניותיו של נתניהו, אני מגיש, כשירות לציבור, מה עתיד לעשות נתניהו ולאן הוא לוקח את חסידיו. קמפיין "הם מוכרים את המדינה" כבר רץ.
"אצלי זה לא היה קורה" ילווה כל מאמץ. וראש החץ: במהלך המשפט נחזה כולנו כיצד ייוולד כאן לוחם חירות שממשלת דיקטטורים מנסה להשליך לכלא באמצעות פברוק משפט, תפירת תיקים ועדויות שקר. גנדי ונלסון מנדלה יהיו קטנים עליו, ויש לסחורה הזו מספיק קליינטים כדי שחלקים בתקשורת יהדהדו אותה כאילו איזה אנטישמים במימון סורוס מחדשים כאן את משפט דרייפוס.
מצד שני, יש סיכוי לא רע שנתניהו ללא תותביו ושאר עזרים תיאטרליים, וכמי שמאמין לשקריו שלו, עלול להידרדר לפתטיות בדומה לתהליך שעובר עכשיו על "ידידו" דונלד טראמפ.
בינתיים, כדי לצלוח לא רק את נתניהו אלא גם מכשולי אמת, חייבים שרי הממשלה להבין ששום דבר לא יזוז בלי שהם יבצעו, כל שר בתחומו, ניקוי אורוות של אלפי סוסים טרויאניים. זה אגב בדיוק מה שעשו הממשלות הקודמות. אם בנט לא יזיז חובשי כיפות, משום שהוא "בשר מבשרם", הם יזיזו אותו בהמשך. אין ספק שבחינה מדוקדקת של עבודת משרדי הממשלה תניב זרם קבוע של פניות למשטרה וחקירות בכיוון יעמידו את הקואליציה הקודמת במקומה הראוי.
ממשלת לפיד־בנט, שכולם מפקפקים, אולי בצדק, שהיא בלתי אפשרית עד שתתפרק מחר - היא עתידה של מדינת ישראל. זה יקרה כאשר אגף ימין ישכיל להתעלות לגודל הרגע. כדי לבצע את השינוי שנדרש למניעת מדינת הלכה, אפרטהייד ושחיתות נדרשים סער, בנט, לפיד וליברמן לבצע שינויים שרובם ככולם נחשבו בעיניהם שלהם לשמאל רדיקלי. או במילים אחרות - תהיו מנחם בגין. השאלה היא אם הם מסוגלים. התשובה היא לך דע.