השריפות המדכאות באזור ירושלים ובאיו"ש שיקפו במידה לא מבוטלת את מצב האומה. כולם מדברים על הצורך להנמיך את הלהבות בעת הזאת, אבל יש יותר מדי פירומנים באזור, תרתי משמע. אז מעבר לדיבורים היפים - מה צריך לעשות בפועל כדי להרגיע את השטח?

אולי נתחיל במה שלא צריך לעשות: אין הרבה טעם רק לומר את המילים "תנמיכו להבות", כשמצד שני ממשיכים ללבות. לא צריך להתגרות בכל מחיר, או להשתלח בסופרלטיבים מופרעים בכל הכוח. השיח מתמקד לכאורה ב"זכויות": מהי זכותו של כל אזרח להגיד או לעשות. אבל השאלה היא לא רק מה מותר, אלא גם איך כדאי להתנהל. רק לשם הדוגמה, הרי מותר על פי חוק למלא את הבית בערימות של זבל. זכותו של כל אדם לעשות זאת. זה לא אומר שזה כדאי. לא כל זכות חובה לנצל.

דוברי נתניהו, אלה שעשו קריירה מהתפלפלות יצירתית סביב הערצתו, מתחרים עכשיו ביניהם בשאלה מי מממש יותר את זכותו להתחרע על בנט וסער. בין כינויים כ"מחבלים מתאבדים" לבין הגדרתם כ"טפילים על אורגניזם", הציבור מימש השבוע את זכותו לשמוע מנעד רחב של מטאפורות מטורללות ותלושות.

אולי ראוי לשרבב כאן תזכורת: בנט וסער נבעטו לאלף עזאזל על ידי נתניהו, ואף שרצו לקחת חלק בממשלותיו, חטפו ממנו יריקות בפרצוף שוב ושוב. יש להם סיבה מצוינת לא להאמין לשום מילה שלו אחרי כל מה שעולל להם, על אחת כמה וכמה אחרי ההסכם עם גנץ שהופר באופן בוטה כל כך.

אשר להאשמתם ב"הונאה", הרי שאם מתחברים לרגע למציאות, ניתן להיזכר שהשניים פרשו זה מכבר מ"ממשלת הימין" המדומה שהתועמלנים ממשיכים להדהד אותה כאילו הייתה אופציה אמיתית. סער עשה זאת בצורה ברורה וכנה. ססמת הבחירות שלו הייתה שמי שרוצה את המשך שלטון נתניהו, שלא יצביע לו. אז מה פשר הציפייה מסער להצטרף לממשלתו? בנט היה פחות נחרץ ודן עם נתניהו על כינון ממשלה, אבל סירובו של סער להצטרף מחד וסירובו של סמוטריץ' לשבת עם רע״ם מאידך, לא הותירו לו ברירה. במסע הבחירות הבהיר בנט שפניו להחלפת השלטון, וגם התחייב שיעשה כל שביכולתו כדי לחסוך מהמדינה בחירות חמישיות. בשום סקר בחירות בנט לא נספר עם תומכי נתניהו אלא כלשון מאזניים. אז איפה ההונאה כאן? כנראה שכשעוסקים במימוש הזכות לתעמולה אובססיבית יומם ולילה, מתישהו גם מתחילים להאמין בה.

גם איתמר בן גביר הוא בגדר להביור מהלך, שיממש עד הסוף את זכותו להתריס ולהתגרות. מזל שהמשטרה סיכלה את תוכנית הקומזיץ שלו בשער שכם וברובע המוסלמי, בעוד מרבית המדינה מנסה להירגע מפרעות מאי ומתחלחלת באימה מהמשך הפרובוקציות. מה למפלגה הפוליטית שמתהדרת בשם "הציונות הדתית" ולמגזר הממלכתי שהוא מלח הארץ, עם המתגייסים הכי מחויבים, ערכיים, רהוטים ומשכילים? משולחי רסן כמו בן גביר ופעילים שמאיימים על יריבים פוליטיים בשפת ביבים לא באמת מייצגים את הציונות הדתית שדווקא בנט משתייך אליה. לראשונה מאז קום המדינה יהיה בישראל ראש ממשלה חובש כיפה, ציוני־דתי אמיתי. זכותם של בן גביר וסמוטריץ' להשתלח בו, אבל זכותה של הציונות הדתית הממלכתית לחוש גאווה.

גם העסקנים החרדים מימשו השבוע את זכותם לטנף. מופע האימים שלהם נגד בנט היה כל כך מביש, שאין צורך לחזור על הדברים. אחרי שמימשו לפני שנה את זכותם לזרוק את בנט מהממשלה לכל הרוחות, הם מממשים עכשיו את זכותם לחבוט בו בשפה משפילה ולדרוש ממנו להתיישר איתם. התפיסה המעוותת שלפיה רק להם יש זכות לקבוע מי יכהן כראש ממשלה, כמו גם לכופף את כל המדינה להגדרותיהם לגבי מיהו יהודי ומי רשאי לחבוש כיפה או להתפלל בכותל, היא לא "סטטוס קוו". קשה שלא להסיק מתגובתם חסרת הרסן שהחשש האמיתי שלהם הוא לא מעתיד היהדות, אלא מוועדת חקירה ממלכתית לגבי אסון הר מירון, שהתרחש בחסותם.

דוגמה אישית
לעומת כל אלה, נראה שדווקא בנט הפנים את הצורך הדחוף בשיח חדש שינמיך את גובה הלהבות. הוא לא השתלח בחזרה במגדפיו, אלא הגיב בממלכתיות - וכך גם יתר חברי המפלגה שלו. הוא הדגים שאין צורך להגיב בזעקות ובהכפשות גם אם מישהו תוקף אותך כך. כבר הספקנו לשכוח, אבל פעם כולנו ידענו שמנהיגות אמיתית מכירה בהשפעה שלה על טיב השיח ועל חינוך העם.

קצנו בתירוצים בסגנון "הם התחילו". השאלה היא לא מי התחיל, אלא לאן אתה מנווט את המצב הקיים. גם אם לא יצרת את התרבות התוקפנית, התחמנית, הצעקנית, יש לך בחירה: לעודד עוד יותר את אותה שפה בזויה, או להדגים שאפשר להתווכח ולהעביר מסר ברור וחזק גם בלי להשתלח.

הממשלה עוד לא הושבעה, ואלה שלא ייקחו בה חלק מתמקדים בליבוי להבות, אבל הממשלה הזו עומדת לקום. היא תהיה מאוד מאותגרת, אבל היא לא תהיה ממשלה נקמנית. היא קמה עם רצון אמיתי לתת מענה לכולם. בנט הוא לא אנטי־ליכוד או אנטי־חרדי. סער ודאי שלא, וגם לפיד נטש מזמן את הרטוריקה הזו.

זכותם של מתנגדיה להמשיך להשתולל בזעם. השאלה היא אם זה כדאי. הבעיה היא לא ריבוי אג'נדות, אלא הפיכתה של אג'נדה למופרעת, שלא בוחלת בשום אמצעי כדי לשנות תודעה. שכחנו מה זה להיות יהודים? בעיקר שכחנו מה זה להגיע להסכמות. נקלענו לבעיה פנימית עצומה שלא מאפשרת את המשך התנהלות המדינה, כי כשהלהבות גבוהות מדי, אין בסיס משותף מספיק רחב.

מי שבאמת דואג לאינטרסים של מצביעיו, לא יבזבז את כל האנרגיה שלו על השתלחויות, אלא ישקיע לפחות את חלקה בניצול הרצון הטוב של הממשלה החדשה להוכיח שהיא ממשלת אחדות ולהיטיב עם כולם. תקום פה ממשלה צרה ומאוד לא מושלמת, אבל כדאי להפסיק לפנטז על ממשלת ימין בראשות נתניהו, שפשוט אין לה תקומה. כרגע ממשלת השינוי היא האופציה היחידה לממשלה, והאופציה השנייה היא בחירות חמישיות. נקווה שאחרי ההשבעה, המציאות החדשה תופנם.