ביום ראשון בערב, בפעם הראשונה אחרי 12 שנה שבהן ראינו את ראש הממשלה נתניהו מתראיין אין ספור פעמים בשלל ערוצים, פלטפורמות ומסגרות, הופיע בשידור חי בערוץ 20 בנימין נתניהו, ראש האופוזיציה. המשפט שאמר לבני שיחו באותו הערב, אראל סג"ל ועירית לינור, היה משול לאמירה של נפוליאון שכבר התחיל לארוז מזוודה לקראת נסיעתו לגלות באי סנט הלנה. "יודעים למה אני נמצא פה?", הוא שלף את המשפט מהכובע מיד אחרי חילופי ברכות השלום בינו לבין המגישים, "כי זה המקום האחרון בתקשורת המשודרת במדינת ישראל שאני כראש הממשלה מהימין יכול לדבר. ביתר התקשורת זו פשוט התגייסות מדהימה לטובת ממשלת השמאל הזאת. מלטפים ומלקקים לבנט וללפיד".
זה לא היה נתניהו ראש הממשלה, האירוני, הבטוח בעצמו, המשדר כוח וממלכתיות, המדבר בשפה מעונבת ומוקפדת. זה היה נתניהו המתגונן, היושב עם תומכיו ואוהדיו ומתלונן בפניהם על שאר העולם שנלחם נגדו. לא נותר מאום מאותו נתניהו שלעג ברוב ביטחונו ליונית לוי עם ה"נה־נה־נה" המפורסם שלו.
הראיון שודר, כאמור, בתחילת השבוע, שבמונחים פוליטיים זה נצח, יממה לפני שנחשפו ההסכמים הקואליציוניים בין מפלגות הממשלה העומדת לקום. כאשר בליכוד עוד בנו על ניר אורבך המתלבט הכמעט נצחי. ייתכן שכבר אז, כאשר מרבית מפלגתו ואנשי גושו הסתובבו עם התקווה שמשהו יקרה, שמשהו מתבשל מאחורי הקלעים, הוא כבר ידע שהכובע שלו ריק מהפתעות. הכלים אזלו, הניסיונות כשלו, והבחירה האמיתית שעומדת בפניו היא בין ראשות האופוזיציה לבין ירידה מהגלגל.
אומנם לאנשיו הוא שידר מסר אחר. "זה לא נגמר עד שזה נגמר, לא מרימים ידיים עד לרגע האחרון", זה היה הלך הרוח ששרר בבלפור במהלך כל השבוע. והם לא הרימו. תחת רעש ההפגנות ליד ביתם של אורבך ועידית סילמן, שסומנו כחוליות חלשות, לא הפסיקו אנשי נתניהו להעביר מסרים מפתים אל השניים. כמו כן נשלחו שליחים לגדעון סער, שחזרו עם המסר כי "לא תקווה חדשה תהיה זאת שבגללה ממשלת בנט־לפיד לא תקום".
על אף ההבהרה הברורה שהגיעה מסער, בליכוד המשיכו לפתח תקוות. במיוחד כאשר ראו את ההתעקשות הפתאומית לכאורה של שר השיכון המיועד זאב אלקין, שבדקה ה־90 דרש להכניס להסכמים כמה סעיפים לטובת ההתיישבות. "אולי למשיח קוראים זאב? אולי הוא יהיה זה שיפיל את מגדל הקלפים?", התכתבו אנשי הליכוד בקבוצות פנימיות. בחוגים הקרובים לנתניהו מתגלגל זה זמן מה רעיון לפנות לאלקין בהצעת חבילה מהסרטים: משרד החוץ, מספר 2 ברשימת הליכוד ועוד כמה וכמה הבטחות שקשה לשמוע עליהן מבלי להתפתות. בפועל, השלים אלקין את מלאכת איושן של משרות לשכתו בערך במקביל למגעים המדוברים סביב שיפורם של סעיפי ההתיישבות.
אותה החבילה הוצעה (שוב) גם לאיילת שקד, שירדה למחתרת התקשורתית ונעלמה מהרדאר העיתונאי, אך גם היא השיבה לשליחי הליכוד בשלילה. לסילמן הובטחו תיק הבריאות ושריון ברשימת הליכוד לעשור הקרוב, כשגם אורבך קיבל כמה טלפונים מאותו הנמען.
השפנים הוצאו מהכובע, שוגרו לכל עבר וחזרו בלא כלום. אלה מ"רשימת העריקים הפוטנציאליים", שאולי היו שוקלים את ההבטחות הבומבסטיות לו היו מגיעות מכל אחד אחר, סירבו לקנות סחורה מנתניהו. המסר שבנט שינן לחברי סיעתו בכל אחד ממפגשי הגיבוש והחיזוק שארגן להם לאחרונה, חדר היטב לתודעתם: "כל ההבטחות נועדות למטרה אחת ויחידה: לא לתת לממשלת שינוי לקום. ברגע שזה יקרה, הוא רק יוביל לבחירות, ותישארו אידיוטים שימושיים עם ידיים ריקות". אביגדור ליברמן, סער, בני גנץ ובנט עצמו יכולים לחבר עבודות דוקטורט בנושא "מה שווה המילה של נתניהו". ניסיונם העשיר הספיק לכל המתלבטים כדי שיפסיקו להתלבט.
בנט וסער ידעו לעשות את מה שנתניהו לא ידע: לחבק מתלבטים, לקרב רחוקים, לחזק את החוליות החלשות. סילמן מונתה בידי בנט לתפקיד יו"ר הקואליציה. בנט העדיף להתעלם מהספקנים, שהתקוממו למשמע הבשורה על המינוי ותהו איך ח"כית כה טרייה תנהל את הקואליציה המורכבת ביותר. אלקין, רב־אומן פרלמנטרי, יהווה רשת ביטחון לקואליציה בתור השר המקשר בין הממשלה לכנסת. מבחינת ראשי הקואליציה החדשה, אולי בצדק, עדיפה יושבת ראש קואליציה ללא ניסיון, אך עם סיפוק מלא מהתפקיד שקיבלה, על פני ח"כית ממורמרת שתהיה מוכנה לשקול הצעות מהצעות שונות שבאות מהצד השני. שרן השכל מתקווה חדשה, מי שגם כן סומנה בליכוד כ"אחת משלנו בעבר ואולי בפוטנציה", מונתה בידי סער לתפקיד יו"ר הסיעה בכנסת.
פוסט־טראומה
ובכל זאת ולמרות הכל, במחנה נתניהו המשיכו להאמין שנס כן יקרה. ביום שלישי נתנו ראשי המפלגות החרדיות את הצגת חייהם. אחת החזקות. הלהט והלהבות בישיבה המשותפת של ש"ס ויהדות התורה כמעט הכניסו לכוננות את טייסות הכיבוי, שנכנסו למחרת לפעולה בנסיבות שונות לגמרי. אין צורך לחזור על הכינויים והקללות, הכל צוטט ומופיע ברשת, כולל הקריאה לבנט "הרפורמי" להוריד את הכיפה שעל ראשו. בעוד גפני, ליצמן ודרעי ממטירים אש וגופרית.
אחד מהיועצים החרדים שצפה בהופעתם לחש: "הם עושים את זה לבקשת נתניהו, הכל הצגה. יש סיכוי טוב שהממשלה לא תושבע ביום ראשון". האם מדובר במהלך מתוחכם, תרגיל מסריח של שנת 2021, או שמא במפלגות החרדיות בחרו להאמין לאשליות מתוקות. זאת נדע בקרוב. בגוש השינוי, שבעוד יומיים צפוי להפוך לקואליציה, סבורים כי מדובר בבלוף ולא בעוד מזימה סודית של נתניהו.
בינתיים בבלפור שותקים. והשקט המוזר הזה גורם לבנט וללפיד לסחרחורת. לא שהם חושדים כי ברגע האמת יתבצרו הדיירים הנוכחיים בקומה השנייה של המעון ויסרבו לעזוב (אגב, בנט כבר הבהיר למקורביו כי אינו מתכוון לגור במעון הירושלמי. הוא יישאר בביתו ברעננה ויהפוך את בית ראש הממשלה לאולם לאירועים רשמיים, לקבלות פנים ולפגישות עם מנהיגים). החשש העיקרי שלא מרפה מאנשי גוש השינוי הוא מעוד שפן שאולי בכל זאת נותר בכובעו של נתניהו. המערכת הפוליטית הישראלית עדיין נמצאת במצב פוסט־טראומה מהתרגיל המסריח המקורי שחווה שמעון פרס ז"ל אי־אז ב־1990, לכן עושה רושם שאת היין ואת כוסות ה"לחיים" שאחרי ההצבעה לא יבקשו בנט ולפיד מעוזריהם לקנות מראש.
אם הכל יקרה כמו שחברי גוש השינוי מצפים ומתפללים שיקרה, ביום שני הקרוב, בפעם הראשונה אחרי 12 שנה, יקום נתניהו בבוקר לא כראש ממשלת ישראל, אלא כראש האופוזיציה. יקום וייאלץ לחשב את המסלול מחדש. הנחת העבודה בליכוד היא כי פרישה היא הדבר האחרון שירצה נתניהו לעשות בהתחשב במכלול הנסיבות השלם, החל ממשפטו ועד העובדה שקואליציית בנט־לפיד נראית בינתיים כיצור מוזר ולא יציב.
הוא יילחם בכל כוחו, כמו שרק הוא יודע, כשכולו תקווה כי "ממשלת השעטנז", כפי שהיא מכונה בליכוד, לא תאריך ימים, ונפוליאון יחזור מאי סנט הלנה לפרק חדש של כהונה. אלא אם כן מתחריו בתוך המפלגה שעד היום, למעט ניר ברקת, העדיפו להוריד פרופיל, לא יהיו מוכנים לעוד שנות המתנה.
מהם התסריטים שיתממשו ומהם שיישכחו? - נדע בעוד יומיים וכמה שעות.