בשנתיים האחרונות, ובחודשים האחרונים במיוחד, הפכתי מגבר עצמאי בעל עמוד שדרה יציב ועוצמתי, שלא מת על חיבוקים ונישוקים ומגע פיזי בכלל, לרכיכה שכל מטרתה לקבל תשומת לב מהבת שלו, זאטוטה בגובה דרדס.נכון, כולנו צריכים שיכירו בקיומנו בצורה כזו או אחרת, לעתים גם בסיוען של ידיים שנכרכות סביב הגוף בחמלה, אבל מה שעובר עליי כעת זה כבר אובדן גמור של כל מה שאפשר לקרוא לו כבוד עצמי.
מהשלב שבו מיכאלה התחילה להגיב לסביבה ולהבין מה נאמר על ידי הבריות הסובבות אותה, אני מוצא את עצמי רודף אחריה ומתחנן למחוות של אהבה והכרה. בתחילה, כשזה היה רק ניד ראש, חצי מילה או מבט שנשלח לעברי, עוד יכולתי להתמודד, אבל מהרגע שהילדה למדה שיש בעולם נשיקות וחיבוקים, הנני סמרטוט גמור.
לא יודע למה, אבל כשהיא לא בקרבתי וריחה אינו עולה באפי, מתפתחת בנשמתי תחושה של אבדון וריק. הטרנספורמציה הייתה כל כך מהירה, שעדיין לא עיכלתי כלום. כמעט בן לילה השתניתי - מטיפוס קול וקליל הפכתי לבן המשפחה הכי נודניק בשכונה, מהסוג שבילדותנו נעלמנו מהאזור בעת ביקורו.
אבא שלי, לדוגמה, אהב מאוד לצבוט בלחיים של ילדיו. בזיכרוני המעשה הזה נחקק כמשהו שהוא בין סיוט לדבר חמוד וחם. בגלל המפגע התכוף, חלק ניכר משנותיי הראשונות העברתי כששתי ידיי מגוננות דרך קבע על מרכז הפנים, במטרה להדוף מראש צביטה קטנה של חיבה. אבי מצדו השיב בכל מיני תעלולים שסייעו לו להגיע למחוז חפצו. בקיצור, הוא השקיע הרבה זמן במשחק הזה. כנראה שזו הייתה אחת הדרכים שלו להראות אהבה. היום איני מבין מדוע נאבקתי איתו. יש בי אפילו געגוע לאצבעות הצובטות שלו.
עם השנים צביטות יצאו מהאופנה, ועכשיו העולם מעלה על נס חיבוקים מחזקים ומעצימים, ואני איתו. "אפשר חיבוק לבוקר?", "תני חיבוק לאבא", "מה עם חיבוק לאבא לפני השינה?" - אני מבלבל למיכאלה במוח מסביב לשעון, כי בכל רגע שזרועותיה הקטנטנות לא מחבקות או נותנות לי יד, יש בי בור בלב.
לתחושתי היא אוהבת אותי, ועדיין יש גבול לרמת ההתעלקות שילדה אחת, בוודאי בגיל שנתיים וחצי, יכולה לספוג מאבא שפוט שלא מרפה. צריך גם לזכור שהתחרות על זמנה קשה. יש גורמים נוספים בעולם שהיא צריכה להקדיש להם אנרגיה: אמא, ילדים אחרים, הגננות, הסבתות, הדודות, משחקים בגינה ועוד. לכן, כדי להיות ראשון בתור, כמו נושה שמבקש להבטיח את מעמדו ורודף אחרי נכסים שעוד נותרו לפושט הרגל, המצאתי ממש כאבי עליו השלום שלל מניפולציות שכל מטרתן לסחוט חצי חיבוק וכיף קטן ברגעי מצוקה.
כך, כשהתעלמה ממני קראתי לעברה: "אבא עצוב, אבא צריך חיבוק". בסיבוב הראשון זה עבד כמו קסם. כשהילדה שמעה את המשפט המדובר התרפקה עליי מיד. למרבה הצער, בחלוף הזמן, אחרי ששוב ושוב הכרזתי על עצמי כמוכה יגון, הפטנט נשחק.
מיכאלה תפסה את העניין, והוא חדל מלהביא את התוצאה הרצויה. עברתי לשלב ב' בטקטיקת גרימת רגשות אשם שיניעו אותה אליי והכרזתי: "אבא עצוב מאוד. אבא בוכה". לצורך המחשה דרמטית והעצמת המצוקה טלטלתי את כפות הידיים מול עיניי, ממש כשם שמייבבים בסרטים מונפשים. ההצלחה של הטכניקה הזו הייתה גם היא קצובה.
נכון לעכשיו, נדמה לי שאם לא אוריד לעצמי איזו אצבע או שלפחות יאשפזוני בטיפול נמרץ, אפשר לשכוח מהחיבוק הרצוי. אשתי אינה שבעת רצון ממעללי הסחיטה הללו. "חיבוק צריך לבוא מרצון", היא קובעת. "צריך ללמד אותה לא להיכנע למניפולציות", היא מוסיפה. "מה יהיה אם תתרגל לזה ואדם זר יבקש ממנה חיבוק באותו האופן?". יש צדק בדבריה, ובכל מקרה מחויב אנוכי להמלצותיה והוראותיה. נכון לעכשיו אני ממתין בסבלנות, כמו מכור ללא תקנה, לרגע שבו הקטנה שלי תיאות לפנות אליי כדי להעניק לי נשיקה קטנה על הלחי.