תראו איזה כוח יש לתודעה ועד כמה היא יכולה להיות מתעתעת: בכיכר רבין חגגו את השבעת ממשלת השינוי עם קצף, ריקודים ואושר תל אביבי ליברלי גדול. מישהו גילה לחוגגים ש"המהפך" הוא שראש הממשלה הוא איש הציונות הדתית נפתלי בנט, או שהימין־מרכז שולט בממשלה?
במקביל, ראשי האופוזיציה החדשה המשיכו את הקו שניסו להנחיל בממשלות מעבר, שלא היה להן רוב בציבור, ולכן יצירת התודעה שהן לגיטימיות הייתה כל כך חשובה.
מופע הביזוי הקולני שלהם בכנסת במהלך ההשבעה, וההשתלחות בכל מי שאינו חלק מ"הבלוק" כאילו מדובר בנוכלים שמנסים לגנוב את המדינה, נמשכה ביתר שאת, כאילו לא נפל דבר. כאילו תכף הם יחזרו ל"מקומם הטבעי". רק מה, השלטון התחלף והם כבר עמוק בספסלי האופוזיציה.
בנימין נתניהו הוא אומן תודעה, ובמהלך השנים הצליח לשכנע לא מעט אנשים שרק הוא יכול לכהן כראש הממשלה. כדי לתחזק את התודעה הוא השקיע בכל מילה ובכל פריים, אם בצילומים עם מנהיגים, אם בפתיחת משפטו, ואם בצילום ה"ספונטני" שבו הוא נראה ישן בצניעות על רצפת המטוס. זו גם הסיבה לסירובו לקיים את טקס החלפת ראשי הממשלה עם בנט, בעוד במשרדי ממשלה אחרים הוחלפו שרים בטקסים מכובדים.
ההתנהלות הזו אמורה ליצור את התודעה שבנט אינו ראש ממשלה לגיטימי, אבל זה פשוט לא נכון. בנט הוא ראש ממשלה לגמרי לגיטימי, עם רוב בכנסת. זה המצב. לא תעזור ההיאחזות בבית בבלפור שהוא סמל השלטון, והבקשה התמוהה להישאר שם עוד חודש וחצי. גם מפגש החפיפה המחופף בן 25 הדקות, שבמסגרתו נהלים והסכמים שנצברו במהלך 12 שנה אמורים היו לעבור לראש הממשלה הנכנס בצורה מסודרת ואחראית, אינו באמת מפתיע. הסגנון הוא "אם אני לא טס - אף אחד לא טס".
הסגנון הזה אומץ עם השנים, הוא לא תמיד התנהל בצורה פרועה כל כך. ככל שהשלטון הפך להרגל, הרסן שוחרר, כי תחושת הכוח גברה. הוא הודהד על ידי נציגים נאמנים בתקשורת וברשתות, וכחלק מהמערך המסועף לתחזוק התודעה, גם אריה דרעי ודודי אמסלם עדיין מכנים אותו - כאילו בטעות - "ראש הממשלה". אבל הכוח של הטריקים האלה ילך ויישחק, פשוט משום שהמציאות שונה.
תודעה משתנה לאט. בכל יום - עוד קצת. הרי עוד לא עבר שבוע מהשבעת הממשלה על חודו של קול, ועד לרגע האחרון לא היינו בטוחים שזה יקרה. בעוד חודש התודעה הקולקטיבית כבר תהיה במקום אחר. עם הזמן נתרגל להגיד "ראש הממשלה נפתלי בנט", ורק מעצם השבעתו התאמתו לתפקיד זינקה בסקרים. עם הזמן נתרגל לשמוע "שר החוץ וראש הממשלה החליפי יאיר לפיד", ונפסיק לפנטז שבמפלגה של שר המשפטים גדעון סער יהיו עריקים. גם התקשורת תיגמל מהמחלוקת המחורפנת שלה סביב אדם אחד, כי זה יהיה פחות ופחות רלוונטי. כרגע, הכוח ליצור סדר יום בישראל הוא בידי הממשלה החדשה. היא שתשפיע על התודעה - לטוב ולרע.
לחוקק בלי למצמץ
שינוי זאת מילה גדולה ומבטיחה, אבל השאלה היא איך עושים אותו בפועל. במקרה של ממשלת השינוי התשובה היא - בסבלנות, בשיתוף פעולה ובשלבים. פרה פרה.
מול ההשתלחויות הם יצטרכו להתמיד באיפוק ובממלכתיות. מול תחבולות שייצאו משליטה, לפיד ובנט יצטרכו לשמור זה על זה, ולא רק על עצמם. מול הצעקות האנטי־ממסדיות הם יצטרכו להיות ענייניים ולהתפשר. הם יגלו שכשאתה בממשלה צרה, פחות משתלם למשוך באגרסיביות בשמיכה הקצרה. את הפרובוקציות הם יצטרכו להשאיר לאופוזיציה.
אבל כפי שנוכחנו במעמד ההשבעה המבזה, אין להם מאה ימי חסד. מבעד לכל הרעש, צריך לזכור שבלי העברת תקציב וחוק הגבלת כהונות - הממשלה הזו לא תהיה שווה הרבה.
העברת תקציב דו־שנתי דרושה מסיבות ברורות - כדי להוציא את המדינה מהשיתוק, ולעדכן את פעילות הממשלה בעידן הפוסט־קורונה, לאחר שהתקציב נתקע על מתכונתו ב־2018. וכן - מיותר לציין שללא תקציב הממשלה תתפזר, כפי שקרה בממשלת האחדות שפורקה כדי לסכל את הרוטציה המשוקצת עם בני גנץ.
אבל גם חוק הגבלת כהונות הוא מטרה בסיסית שאסור להמעיט בחשיבותה. אחרי שנתיים וחצי של כאוס, כשנתניהו מעדיף לקחת את ישראל שוב ושוב לבחירות ככל שיוכל, ודרעי ויעקב ליצמן תומכים בו ובתמורה עושים ככל העולה על רוחם, הבנו לעומק את חשיבות התחלופה בצמרת השלטון. הגבלת הכהונות חשובה, כי בלעדיה יהיה קשה להחזיר את ישראל לכללי משחק שכולם מכבדים אותם.
לפי התודעה שהונחלה בקרב ציבור לא קטן, אם ה"בלוק" נשען על מנסור עבאס כדי להגיע ל־61 זה מותר, אבל כשבנט עושה זאת, זה חילול השם ונוכלות של ממשלת שמאל קיצוני. אם בנט היה יושב באופוזיציה ומתנגד לחוק חשוב לביטחון המדינה כתרגיל פוליטי - הוא היה נצלב, אבל ל"בלוק" זה מותר. אם חברי המשותפת מתפרעים בזמן ההשבעה זה מביש ודוחה, אבל לליכוד זה מותר. זהו תקציר התפיסה שיצרה את "הבלוק" מלכתחילה: רק אנחנו יכולים להנהיג את המדינה, גם אם אין לנו רוב. מתוך תפיסת קידוש השלטון על ידיהם, הם למדו להצדיק כל דבר.
להכפיש, לשקר, להפר הסכמים רגע אחרי שנחתמו, ערבויות רגע אחרי שניתנו ושבועות רגע אחרי שננדרו. כשהתפיסה היא שטובת המדינה היא השלטון שלהם בלבד, כל שאר טובות המדינה בטלות בשישים, כולל העברה מסודרת של השלטון על כל המורכבות הביטחונית והגיאו־פוליטית - ערך ישראלי שפעם היה מובן מאליו.
התפיסה שילדה את הכאוס היא קידוש השלטון תוך ויתור על חוקי המשחק, ומקורה בכהונה ארוכה מדי. רק כשהתודעה שמה שמותר לאחד אסור לאחר תיפסק - אפשר יהיה להסכים שוב על כללי משחק שווים לכולם.
חוק הגבלת כהונות יהיה הגיים צ'יינג'ר האמיתי, משום שהוא יפסיק את תפיסת ה"שלטון הטבעי". הוא יתחיל מהבחירות הבאות, אבל חייב לחול גם על ראשי ממשלה לשעבר, כי אחרת - אין לו טעם.
צריך לנצל את הרוב הפרלמנטרי ולהעבירו בלי לפחד, משום שהססנות או הימנעות לא ישנו את התמונה. בנט בכל מקרה יוכפש ויימרח על ידי הליכוד בזפת ונוצות, כך שעדיף לו לעבור את הגל העכור ולפחות לעשות את הדבר הנכון. חוקים מעדכנים כשהמציאות משתנה, ומתוודעים לתופעות שלא היה אפשר לדמיין כשהם נחקקו במקור. יהיו זעקות על חקיקה פרסונלית, אבל יהיו זעקות בכל מקרה. הרעש הוא רגעי. הוא נועד לטשטש, לשגע, להפחיד. בסוף המהומה תשכך, המציאות תשתנה ואיתה התודעה, והמערכת הפוליטית תתחיל לחזור לשפיות מסוימת, שבמסגרתה לפחות מסכימים על כללי המשחק.