מגיל צעיר חלומי הגדול, שאיפת חיי הנשגבת, היה להיות חבר קבוע בפאנל בטלוויזיה. חלמתי שאוזמן לחצי גורן של שולפים וזורקים בערוץ מסחרי, ואביע את דעתי על הנעשה בעולם.
אני יכול להגיע כבר בשעות הבוקר המוקדמות ולהיות כמו מעיין אדם, לשבת בפאנל של ניב רסקין ולנסות להבין מה גרם לשלומית מלכה לעזוב את הארץ, או לתפוס את מקומו של חיים לוינסון כטרול תורן לכל עניין.
מצד שני, אני לא רוצה לקבע את מעמדי כפאנליסט בוקר, תקוותי היא להיות פאנליסט ורסטילי - להתיישב בטבעיות סמוך למשה קלוגהפט בשלוש אחר הצהריים או מול אביב בושינסקי בחמש.
ומי ייתן ויבוא יום ואגיע לספוט הנחשק ביותר ואחצוץ בין נוה דרומי לגדעון לוי בפאנל של מוצ"ש. שהרי דרומי תמיד כעוסה ורגזנית, ואילו לוי מתריס ושמאלני, ואם אשב ביניהם אזכה לזמן מסך עצום, ואוכל לעשות פרצופים של "אהה, אני מבין", כשהיא מסבירה, ו"או־קיי, מעניין", כשהוא מתנגד.
פאנליסט הוא המקצוע הנחשק ביותר בתעשיית הטלוויזיה, יותר משופט בריאליטי או מפרשן בחדשות. היושב בפאנל אינו כבול לערוץ כלשהו, לזמן מסוים או לתחום התמחות. ואומנם אין במקצוע הזה כוח, כסף וכבוד, אבל יש מונית וכיבוד קל.
בטח בחדר ההמתנה מגישים בורקס וקולה או גמבה חתוכה וגלילי גבינה צהובה. שם אוכל להסתופף עם כל השמנה והסולתה של הפאנליסטים, בבחינת וגר נועם פתחי עם ארי שביט, וקובי אריאלי עם יותם זמרי ירבץ.
כל מה שצריך זה חולצה מכופתרת ודעה מגובשת, ודעות לא חסרות לי. אני יכול לחשוב ש"מה שהוא עושה זו צריבת תודעה", אני יכול לצאת נגד "מסיתים משני הצדדים, במיוחד בשעה כזאת", אני מסוגל להתפרץ עד שיקטעו אותי ויגידו לי "ככה לא שומעים שום דבר, כשכולם מדברים ביחד, אנא, אנא, אנא", ובכל זאת אמשיך לדבר.
גם אוכל לשלוף באופן ספונטני חידוד שנון כמו: "אני מבין שאתם רומזים שנשיא איראן החדש הוא שמרני, אפשר לחשוב שהקודם היה ליברל ודמוקרט". ואז המנחה יגיד "טוב, חברים, בואו נדבר ברצינות על הסכם הגרעין, אתם חושבים שישראל צריכה להתנגד?".
וכאן, כיושב פאנל רציני ומלומד, אהרהר ואגיד: "אני משוכנע שחלון ההזדמנויות לפעול באיראן הוא עכשיו. אני קורא מכאן לנפתלי בנט להפציץ את הכור". את דעתי הנחרצת אגבש בזמן שאיתן כבל מספר אנקדוטה.
אז אנסה שוב ללכוד את תשומת לבה של רינה מצליח או הילה קורח או שרון כידון או אילה חסון ואגיד: "סליחה דנה, אה רינה, חחח גם אני התבלבלתי (שימו לב, ככה הרווחתי צחקוק ותשומת לב)... כיום כבר ברור שההסכם יהיה. השאלה היא אם ישראל תהיה". זריעת פחד - צ'ק.
סגירת משפט עם פאנץ' - צ'ק. אז אקח הפוגה, אני את שלי אמרתי. אולי אפילו אשתה מים. מעניין אם הם מגישים שם מים מינרליים או מי ברז, כי בטח אין להם כסף למינרליים, אפילו על המונית המפיקה תבקש שאשלם, והיא תתחשבן איתי אחרי השידור.
וזה הכי מעצבן: כיושב פאנל רציני ומכובד שמבין באיראן, בשלומית מלכה, בחזה של יואל רזבוזוב ובסיכוי של חוק האזרחות לעבור - אני מצפה שיעשו סידור עם חברת מוניות נורמלית. הם מבקשים שאבוא עם דעות, שלפחות יממנו לי נסיעות. אם הייתי פאנליסט בחו"ל, בטח הייתי כבר מיליונר. אבל פה, אין כבוד לחברי פאנל.
רגע, שוב חוזרים אליי, לא הייתי מרוכז. על מה הם מדברים עכשיו? משהו עם חקירה... פאק, לא שמעתי על זה כלום. הכי טוב לספר איזו בדיחה, זה תמיד עובד. מצד שני, אם מישהו מת, עדיף לא לצחוק.
מצד שלישי, להיות בעד חקירה זה תמיד טוב. הנה, הם פונים אליי, תנו לי לנסות: "כל מה שאני רוצה לומר, שזו אולי החקירה המוצדקת ביותר בתולדות המדינה, שיחקרו עד שימצאו. ואם לא ימצאו, אז תודה לאל שחקרו. וכן, אם בנט ייכשל, נעיף אותו לאלף עזאזל. די לנפוטיזם. ומה שיש לי להגיד על אולמרט זה בושה וחרפה שאדם כזה... ואם מישהו לא צחק מרותם סלע עם תלתלים ומשקפיים, שיעביר ערוץ. ומי שלא טוב לו..."
אה, זהו, נגמר? סבבה. אם אתם צריכים מישהו למחר אצל עופר חדד או סיון רהב מאיר, דברו איתי, כי בלילה אני בפאנל לסיכום הפאנלים שהיו היום.