חמושים בפוסטים מוטים, שבחלקם מהדהדים בלי הפסקה פייק ניוז, שקרים ומסרים של חמאס, בני משפחת חדיד גורמים נזק אדיר לישראל ולתדמיתה. היות שאין עריכה ברשתות החברתיות, הכל עובר. ואם השקר מספיק טוב ומשווק לצד תמונה של אחת מנשות המשפחה בביקיני, חזות מהפנטת וגרפיקה מזמינה - זה עובד. בקיצור, אכלנו אותה. ונראה שכדור השלג העוצמתי הזה רחוק מלעצור בנקודת הסיום.
במהלך מבצע שומר החומות נמאס לי לשתוק. ככלל, נראה היה שבזמן המלחמה הציבור נשטף באטרף של הסברה (חסרת משמעות, אם תשאלו אותי, כי היא הופצה בעיקר בקרב הישראלים), אז החלטתי להירתם בעצמי. בעזרת קשרים, מזל ובלבולי מוח, השגתי את המספרים של כמה מבני משפחת חדיד ושלחתי להם הודעות וואטסאפ. ניסיתי ליזום שיחה שאולי תהפוך לראיון נוקב. ואם לא זה, לפחות, כך חשבתי, אפרוק עליהם מעט מהעצבים שצברתי בזמן שטילים נחתו על הראש שלנו.
למרבה האכזבה לא נעניתי. סוננתי באכזריות. אשתי, כהרגלה, הסתלבטה עליי. "מי אתה שידברו איתך?", פסקה נחרצות. כמו שאתם מבינים, אין כבוד בבית. לא ממנה ולא מהקטנה שלי. היא אומנם לא אמרה את זה, אבל בוודאי גלגלה מחשבות דומות בראשה. לא התייאשתי. אני יודע להיות נודניק גדול. זה מרכיב אישיותי שנדרש מהעוסקים במקצוע העיתונאות. בכלל, למדתי שבחיים אסור לוותר. ואסור, עד גבול מסוים, לקבל סירוב כעניין סופי. הכל כמובן בגבולות החוק, הנימוס וההגינות האנושית, שאותה אפילו לא חציתי במקרה המדובר והמרגיז מאוד שאנו עוסקים בו כעת.
אחרי דממת האלחוט והדחייה המשפילה שספגתי, שוב שינסתי מותניים. בשבוע שעבר הצקתי להם פעם נוספת. הטריגר היה ידיעה מפוקס ניוז, שבה דווח שבלה חדיד, אחת הכוכבות הראשיות של המשפחה ולא ממש אוהדת גדולה של העשייה הציונית, עשתה פדיחת־על כשהעלתה לאינסטגרם שלה צילום שבו נראים לכאורה כדורגלנים פלסטינים שצולמו בישראל ב־1939.
הדבר נעשה כדי להוכיח שישות פלסטינית עצמאית התקיימה עוד לפני קום המדינה. זה עניין קבוע של בני משפחת חדיד, להראות שפלסטין הייתה קיימת באופן ממשי ומלא, תרבותית ולאומית, זמן רב לפני 1948. אלא שהשחקנים בתמונה היו יהודים, שהשתייכו לארגון בעל אוריינטציה ציונית.
שלחתי לחדידים את הצילום, הסברתי את הטעות וכתבתי שאני מאוכזב מאוד. תוך שניות חזר אליי האב מוחמד, נדל"ניסט מיליונר וראש החץ של החבורה. הוא השיב באריכות ובמה שנראה כמו זעם עצור. משם המשיכה התכתבות ארוכה ומפותלת בינינו בוואטסאפ, שחלקים גדולים ממנה אפשר לראות בחשבון האינסטגרם שלי. מוחמד מדי פעם עלב בי, לעתים התעלם משאלותיי או לא ענה לעניין, ובהודעות אחרות התפייט על העבר הפלסטיני שהיה פה לטענתו. על הדרך, ברמז דק האשים אותנו בנישול ערבים מבתיהם. בסוף דרש לשלומי ולשלומה של בתי ושלף את המשפט הקבוע, שהוא מביע צער על הקורבנות משני צדי המתרס, בלי להתייחס לאלימות של חמאס.
יש רגעים בחיים שבהם אתה נכנס לוויכוח, מצויד בטיעונים חזקים, בפתיחות, ובמידה של כבוד, סבלנות ורצון לשמוע את הצד השני. אבל אז אתה מגלה שמי שנמצא בצד השני אטום, נוקשה ולא מעוניין בדיאלוג משום סוג. ההתנהלות שהייתה בינינו הזכירה לי דיונים שניהלתי בעבר עם צדקנים וחברי כנסת ערבים, שביקשו שנכיר בזכויות העם הפלסטיני להגדרה עצמית, אף על פי שהם עצמם בשום אופן לא רצו לקבל את העובדה שיש ותהיה כאן מדינה יהודית.
על אף האטימות, הרגשתי, אולי באופן ילדותי, טוב יותר עם עצמי אחרי שהסברתי לאיש שהוא ומשפחתו מפיצים שקרים, חצאי אמיתות ומתדלקים שנאה וטרור. כן, אני יודע, יצאתי מטיפני וטרחן. אבל זה לא ימנע ממני לנסות לתפוס את שאר בני משפחתו. אם לא לדיאלוג עמוק, אז לפחות לשיחת נזיפה. יכול להיות נחמד ליפול על הראש של ג'יג'י חדיד.