1. "מדברים מלשכתו של יו"ר האופוזיציה", אומרת מזכירתו כשעונים לטלפון, אני מחברת לך את מר נתניהו, ואז אומרת למר נתניהו "ראש הממשלה, בבקשה". הוא הולך בלי התואר ראש ממשלה, אבל מנסה להרגיש עם. נותרו לו מזכירה אחת, נהג אחד, לשכה רזה ומצומצמת, קומץ מאבטחים ומחנק בגרון. הוא נאחז בשולי השררה, נצמד לשרידי סממני השלטון, מתנחם באהבת ההמונים בטיילת של בת־ים, מנסה לשחזר את הקסם הישן ההוא. ממשיך לשחק את תפקיד ראש הממשלה, גם כשהוא לא.
בפניו, אנשים עוד נזהרים בכבודו. מאחורי גבו, הרינונים הולכים וגוברים. הוא מאמין ביכולתו המאגית להמשיך לכשף את הבייס, שילך בעקבותיו גם כשאין לאן. כתרנגולת ערופה הממשיכה לקרטע הלאה, הוא מתרוצץ, אחוז אמוק, מפרסם הודעות דרמטיות, מסיר גרביים בחוף הים, מתמרח באהבה המורעפת עליו, מתפלש באבק התהילה ההיא, משכנע את עצמו ואת סובביו שכל זה אינו אלא חלום רע. תכף המאבטחים יחזרו, השיירה תצמח לממדיה הקודמים, הגברת תחזור להתעמר במשרתיה, המדינה תחזור לממן הכל, והסדר ישוב על כנו.
הוא לא מאמין שזה קרה לו. שהקבינט המדיני־ביטחוני מתכנס, אך לא בראשותו. שמליאת הממשלה יושבת, לא בנוכחותו. שראש הממשלה מוסר הצהרה חשובה בנתב"ג, וזה לא הוא. האם הוא נותן דין וחשבון לעצמו? האם הוא עושה חשבון נפש? האם הוא מבין מי אשם במפלה החמוצה הזו? האם, בשולי התלונות על "החרמות האישיים" שהוטלו עליו, הוא מנסה להבין מדוע חוץ מהחרדים והכהניסטים אף אחד לא מוכן לגעת בו, אפילו לא במקל ארוך במיוחד? אני מעריך שלא. הוא מתקרבן, מאשים את כולם, זולתו: הסמול, התקשורת, "נפתלי ואיילת", שלא לדבר על "גדעון". כולם אשמים, חוץ ממנו או, חלילה, מי מבני משפחתו.
מעבר למלנכוליה הטרגית, יש כאן גם משחק מסוכן. לא רק קומץ החסידים עם המגפון מול ביתו של בנט ברעננה זורמים עם משחק התפקידים הילדותי הזה. גם חברי כנסת, שרים לשעבר, מחוקקים ישראלים, ממשיכים לפזז סביב הפנכה, לקשקש ולנבור בה, בתקווה למצוא פירור כלשהו, להציל בדל כיבוד מהימים הטובים ההם. הם מטיחים בבנט, שוב ושוב, גידופים ונאצות מהסוג הירוד ביותר, ממאנים לזכור שלפני רגע הציעו לו להיות "ראשון ברוטציה". הם גם מצהירים, חזור והצהר, שבנט הוא לא ראש ממשלה לגיטימי. שהוא לא ראש הממשלה שלהם. להם יש ראש ממשלה אחר. ראש הממשלה הנבחר באמת, לנצח נצחים, בידי השכינה. ראש הממשלה שהקדוש ברוך הוא נגע בו. שליחו עלי אדמות. או כמו ששמעון ריקלין הודיע (בפודקסט של "הארץ"): "נתניהו הוא חמורו של משיח. המטרה היא בית המקדש השלישי". לא הייתי שם, כדי לשאול את ריקלין, איך קוראים לחמורו של החמור של משיח.
דבר כזה עוד לא היה כאן. כן, ח"כים כבר גילו גסות רוח מול ראשי ממשלה (גם מול נתניהו), אבל עוד טרם ידענו מצב שבו המפלגה הגדולה בישראל, על כמעט כל ח"כיה ובכיריה, מאמצת מציאות מופרכת שבה ראש הממשלה הנבחר, שזכה לאמון הכנסת ונשבע אמונים למדינה, הוא "לא ראש הממשלה שלהם". אף ראש אופוזיציה זולתו לא היה מעלה על דעתו להוביל את אנשיו לחרפה כזו. אף פוליטיקאי שפוי, בלתו, לא היה ממשיך לנסר את היסודות שעליהם נשענת המדינה, רק כדי למצוץ עוד רסיס של טיפה מלשדה. מה ששלו, שלו.
צריך להתעכב ארוכות על דבריו של ריקלין, אחד ממבשרי הביביזם בתצורתו הנחותה ביותר. המדינה הזו ידעה פולחני אישיות בעבר. בן־גוריון היה, בזמנו, אבן הראשה של המדינה. את "הזקן" העריצו כולם, גם שונאיו. אחר כך היה בגין־בגין, ששלהב כיכרות ודמיונות ובישר את המהפך הפוליטי, עד שכרע וקרס. ואז בא נתניהו.
בפודקאסט הלא ייאמן שבו התראיין, שרטט שמעון ריקלין את קווי המתאר של הציונות החדשה. הגרסה הריקלינית של הביביזם היא התשובה שלנו לאחים המוסלמים. כמעט אחד לאחד. גידולי פרא שצמחו מהשוליים, החלו את דרכם הצנועה מתחת לסלע ששמו נתניהו, ועכשיו מלבלבים לעיני כל בחוץ, הולכים ותופסים נפח, מכים שורשים, נותנים את הטון.
מבחינתם, גם נתניהו הוא מעין כלי, תינוק שנשבה, חמור שעל גבו נקים את בית המקדש השלישי. נכון, נתניהו חילוני אדוק, הגרסה היחידה של פרה אדומה שהוא מכיר באה כמדליוני פילה וואגיו (שמישהו אחר ישלם עליהם), אבל כל זה קצף על פני המים הקדושים. נתניהו צריך לתחזק את מדינת תל אביב ואת החילונים, הרי בסוף צריך גם תזרים מזומנים לפרויקט המקדש השלישי. זהו תפקידו ההיסטורי.
2.מה שמיר היה אומר?
אלה הם פני הליכוד הנוכחיים. משיחיות רדודה, פולחן אישיות נבוב, קיצוניות דתית לאומנית ושפת ביבים. מה הפלא שאנשים כלימור לבנת (ששכלה השבוע את אמה, "זמרת המחתרות" שולמית לבנת), דן מרידור, מיכאל איתן, גדעון סער, צבי האוזר, בני בגין ורבים אחרים נמלטו מאזור האסון הזה כנשוכי נחש? מה היה אומר היום יצחק שמיר למראה בגדי מפלגתו החדשים? שמיר, שהיה עוזב את מליאת הכנסת בשעה שהרב מאיר כהנא עלה לנאום. שמיר, שהיה חד מספיק כדי להדביק לנתניהו את הכינוי "מלאך חבלה". שמיר, שלא היה מעלה על דעתו לחטוף מדינה כדי לשמור על השלטון, לא להעביר תקציב מדינה כדי לעקוץ את השותף הקואליציוני. שמיר, שהתבקש למתן את האידיאולוגיה שלו ערב בחירות 92', כי "רבין עלול לנצח", וענה שככה זה בדמוקרטיה, גם אם נפסיד, לפחות נעמוד על עקרונותינו. ועוד לא דיברנו על בגין.
ביום שני השבוע עמד נתניהו והודיע "הודעה דרמטית". הוא גילה לעם ישראל שיאיר לפיד התחייב בפני מקבילו האמריקאי טוני בלינקן שישראל לא תפעל יותר נגד איראן בלי אישור מוקדם מארה"ב. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא יודע שאין להם שחר. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא יודע מה פירוש המושג "אפס הפתעות" במרקם היחסים הרגיש שהוא הצליח להחריב בין ירושלים לוושינגטון. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא עצמו וממשלתו האחרונה חידשו רק עכשיו את עקרון ה"אפס הפתעות" מול ממשל ביידן. הוא אמר את הדברים אף על פי שהוא יודע שהכוונה היא לפעילות מדינית, להצהרות, למהלכים פוליטיים ולא לפעילות חשאית עלומה מהסוג שישראל מבצעת כל הזמן נגד אויביה.
דבריו של נתניהו הדהדו עדיין כשביום רביעי בלילה פרסם אלון בן דוד שכלי טיס לא מאויש ולא מזוהה תקף בעומק איראן מפעל ליצור רכיבים רגישים מאוד בצנטריפוגות של פרויקט הגרעין האיראני. מטבע הדברים, ישראל לא לוקחת אחריות על הפעולה הזו. מצד שני, אני יכול להבטיח לכם שהסיכוי שארה"ב ביצעה אותה, ברגעים הכי רגישים של המו"מ עם איראן על הסכם גרעין חדש, אינו קיים. מי נשאר? הסעודים? האמירותים? בדיחה. אז שכל אחד יגיע למסקנות שלו בעצמו ובלבד שאחת מהן תהיה פשוטה: האיש משקר באופוזיציה לא פחות, ואולי אפילו יותר, מכפי ששיקר בקואליציה.
זאת ועוד: למחרת התברר שזהות היעד שהותקף הועברה לאמריקאים מראש על ידי ישראל לפני כשנה. מי היה ראש ממשלה לפני כשנה? אז כשהוא שיקר שם, מול פני האומה, הוא ידע שהשקר ייחשף. הוא ידע את זה בוודאות מוחלטת, כי הוא יודע שאין סרט שבו ישראל של בנט, לפיד, גנץ וסער תפסיק לפעול, בכל החזיתות, נגד הגרעין האיראני. ואף על פי שידע שייתפס, הוא שיקר. למה הוא מרשה לעצמו להיות אדיש לעובדת היותו שקרן מוכר ורשמי? כי הוא לא משלם מחיר על שקריו. כמו שהוא אוהב.
כשהוא מבטיח לבנט (וגם לסער, וגם לגנץ) להיות "ראשון ברוטציה", חסידיו טוענים אחר כך בלי בושה שהוא "לא התכוון לקיים". כשהוא מבטיח בקמפיין שלא תהיה יותר רוטציה, אותו כנ"ל בדיוק. כשהוא מכרכר ומפזז סביב מנסור עבאס, זה היה שקר. כשהוא חותם עם בני גנץ ומצהיר "בלי טריקים ובלי שטיקים", הוא בעצם מתכוון לעקוץ. שופרותיו לא מתביישים להלל ולשבח את התכונה האלוהית הזו של המנהיג: הוא מרמה את כולם בלי למצמץ. איזה כבוד. גבי אשכנזי אמר עליו פעם ש"הוא נושא את השקר בגאון". כן, הוא פשוט מתגאה בו.
3. הישיבות מתחילות בזמן
לפני כמה שנים השתעשע נפתלי בנט במשוואה חדשה נגד האיראנים. הוא היה חבר קבינט ובשיחות סגורות עם כמה מיועציו שאל שאלה פשוטה: איראן מפעילה נגדנו שליחים ופרוקסיז בכל החזיתות. אנחנו נלחמים בהם. הם מבצעים פיגועים אצלנו ואנחנו תוקפים אותם. למה שלא נתקוף את ראש התמנון, במקום את זרועותיו? למה שעל כל משהו שיתפוצץ בישראל, לא יתפוצץ משהו מקביל באיראן?
לא הייתה לבנט עמדת השפעה ממשית באותם ימים. היום יש לו. אם אכן ישראל היא שעומדת מאחורי תקיפה אווירית בעומק איראן, מדובר בהחלטה אסטרטגית דרמטית שקיבל בנט בשבוע השני לכהונתו. החלטה מהסוג של צל"ש או טר"ש, החלטה שמצריכה אומץ, ניהול סיכונים וביצים קשות. לבנט יש את כל זה. השאלה היא אם הוא אחראי מספיק לדעת לזהות קווים אדומים וסיכונים מוגזמים. אין לי תשובה לשאלה הזאת.
הוא נכנס לתפקיד ראש הממשלה ברגל ימין, אבל זו אפילו לא ההתחלה. האתגרים החשובים באמת עוד ממתינים לו. הצרות ייפלו עליו מכיוונים לא צפויים. בשנתיים הקרובות הוא יזדקן ב־20 שנה. זה קרה לכל קודמיו, זה יקרה גם לו.
אין בעולם תפקיד קשה ומאתגר ממה שנפתלי בנט עושה עכשיו. אין בעולם מנהיג ששולח מדי לילה לוחמים צעירים לסכן את חייהם. אין בעולם מדינה שכל החלטה שמקבלים קברניטיה יכולה להשליך השלכה חמורה ומיידית על עתידה, על שלומה, על ביטחון אזרחיה. ועדיין, ישראל חזקה מסך מנהיגיה, ובהרבה. הכניסה ללשכת האקווריום בקריית הממשלה בירושלים משדרגת את הנכנס בבת אחת. משא הדורות מונח על כתפיו כמעט בן לילה. האחריות הכבדה, המשמעות העצומה, ההבנה שמדובר בקודש הקודשים של עם שרק נס אפשר לו הזדמנות שלישית להיות ריבון בארצו, עושה את שלה.
מה שקרה לנתניהו בשנים האחרונות הוא תהליך פשוט: כל מה שמתואר כאן, התרופף והתפורר. את מקומו תפס פולחן אישיות עצמי, משפחה מעורערת שהשתלטה על עמדות המפתח, אינטרסים אישיים שגברו על הלאומיים ומערכות שלטון מתרוקנות ומרודדות עד עפר. כשאתה יושב שם, בכורסה שמאחורי שולחן המהגוני הענק, אתה אמור להבין צניעות מהי. נכנסים אליך, ביחד ובנפרד, ראש המטה הכללי, ראש המוסד, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר, מפקד חיל הים, מפקד 8200, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ראש המטה לביטחון לאומי ועוד לא מעט בעלי תפקידים שהציבור כלל לא מודע לקיומם.
את הספינה הזו קשה להטביע. את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק. עובדה: ראש ממשלה צעיר מבנט וטירון ממנו, בשנת 1996, הצליח למסור לבא אחריו מדינה במצב סביר. זה קרה גם עם יצחק רבין בגרסה הראשונה (בטרם התפטר בגלל חשבון הדולרים), ועם אהוד אולמרט, שרק כעבור שנים התחלנו להבין כמה נכונה הייתה החלטתו לצאת למלחמת לבנון השנייה.
עכשיו נמצא שם בנט. נסיבות נדירות ובלתי נתפסות הפכו אותו לראש הממשלה חובש הכיפה הראשון בהיסטוריה של המדינה. הוא פטריוט ישראלי, הוא מוכשר, הוא יצירתי והוא חרוץ עד אימה. הוא נכנס לתפקיד ברגל ימין. ישיבות הממשלה מתחילות בדיוק בשעה היעודה. הלו"ז מדויק. הטון מדוד. המינויים מתקבלים ועוברים. המדינה חוזרת לאייש את שדירת הניהול הממלכתית שלה. בנט מינה השבוע מנכ"ל (יאיר פינס) וראש לשכה, והוא מטפל בשקט יחסי במאגר של מוקשי נעל ופצצות מצרר שקודמו הותיר אחריו, בכוונה תחילה: שייח' ג'ראח, מצעד הדגלים, הארכת הוראת השעה בעניין איחוד המשפחות ושאר ירקות. הוא לא נכנס ללחץ, הוא מתנהל ביעילות, הוא מקבל החלטות.
בניגוד לקודמו, שלקה בקבלת החלטות ועיכב כל החלטה עד הרגע האחרון ואז החליט, התחרט, החליט והתחרט שוב, בנט הוא מכונה לקבלת החלטות. זה יתרון, אבל גם חיסרון. בבנט יש פזיזות מובנית, נטייה מוגזמת לנטילת סיכונים, יצר הרפתקנות טבעי. זה מצוין בהייטק, קצת פחות טוב בניהול מדינה כישראל. הוא יהיה חייב להקים לעצמו סביבת עבודה משובחת במיוחד, ייעוץ איכותי בדרג טריפל־איי, אנשים שמסוגלים להגיד לו את האמת או אפילו להראות לו את הגבולות. אנשים בעלי גוף, ניסיון, כריזמה וקיום עצמאי. בקיצור, כל מה שלא היה לנתניהו, חייב להיות לבנט.
בהקשר הזה, טוב שהממשלה פריטטית, טוב שיש ראש ממשלה חליפי, טוב שיש מגבלות גם לכוח של ראש הממשלה. המערכת אמורה לאזן את עצמה, וטוב שכך. בנוסף לכל אלה, יש ליד בנט תוסף נוסף: העזר כנגדו, בעלת הברית הוותיקה, זו שהביאה אותו לפוליטיקה ולא משה מצדו מאותו יום בבית הקפה ברעננה. איילת שקד.
4. מלפפון חמוץ
רבות דובר וסופר על הברית בין בנט ושקד, על המתח, על הטינה ההדדית שהתפתחה שם בשנתיים האחרונות. כל זה עבר מתחת לגשר וזרם לים. שקד עשתה הכל כדי להקים ממשלת ימין "על מלא" ולחסוך מעצמה את הישיבה עם עבאס, מרצ ומרב מיכאלי. זה לא הסתייע. בנט ידע על מאמציה והיה שותף מלא שלהם. מרגע שהיא הבינה שאין אלטרנטיבה, היא התגייסה. היום שקד היא האישה החזקה בממשלה, הקרובה ביותר לבנט, אשת הסוד, המוציאה והמביאה, היועצת הכי קרובה ומשפיעה. יחד עם שלום שלמה, שיהיה כנראה מזכיר הממשלה, היא מנהלת את האופרציה.
שקד תעלה השבוע (או בשבוע הבא) את הארכת הוראת השעה בעניין איחוד משפחות פלסטיניות בישראל, "על הראש" של הימין האופוזיציוני. נראה, היא אומרת בשיחות סגורות, את חברי הכנסת של הליכוד מצביעים נגד. הרי הם הגישו את ההצעה הזו לכנסת לפני כמה ימים. הם מכירים את חוות הדעת של השב"כ הקשורה בה. עכשיו, כדי להביך את הממשלה, הם משחקים עם ביטחון המדינה. נראה אותם. הרי אם ההצעה הזו תיפול, היא לא תפיל את הממשלה. היא תפיל את מי שהפיל אותה. מי שלא התעלה לגודל הרגע ולא הבין שיש הבדל בין אופוזיציה לוחמת בממשלה לאופוזיציה לוחמת בביטחון המדינה.
אם שקד תפגין במשרד הפנים את היעילות שהפגינה במשרד המשפטים, יש סיכוי שיקרו כאן דברים טובים אפילו בתחום מחירי הנדל"ן שחזרו להמריא. בינתיים, היא מחוללת בעיקר צרות. הווטו שהטילה על ועדת חקירה לפרשת הצוללות חירפן את בני גנץ ועורר את המשבר הראשון של הממשלה הנוכחית. בנושא הזה שקד צודקת וטועה.
צודקת - כי אין מקום להקמת שתי ועדות חקירה בשבוע הראשון לקיום הממשלה. את השנייה אפשר היה לדחות קצת, לדון בה, לנסות למצוא נוסחה מתאימה, פתרון שיתאים לכולם. טועה - כי פרשת הצוללות משוועת לוועדת חקירה. זו לא עוד פרשה, זו לא עוד קומבינה באושה. זה קודש הקודשים שלנו.
גנץ, שנראה בשבועיים שחלפו כמו מלפפון חמוץ מאוד שנתקע בתוך סלט פירות עוינים, יצא כאן לקמפיין מוקדם ומיותר. "אנחנו לא ועדת קישוט", טוענים אנשיו, "פרשת הצוללות זו פררוגטיבה של שר הביטחון, אנחנו לא עובדים אצל איילת שקד". הם מעדיפים להיות צודקים מחכמים. אצה להם הדרך והיא עלולה להוביל אותם, ואת הממשלה שהוקמה כאן בעמל רב, למקומות לא מתוכננים.
5. היועמ"ש חוזר לעבוד
מי שנראה כאילו נולד מחדש הוא היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט. אפילו הרצינות שבה ניגש שר המשפטים החדש לרפורמות שלו (פיצול היועמ"ש, פירות העץ המורעל וכו') לא מצליחה לקלקל למנדלבליט את מצב הרוח. הנידון למוות קיבל חנינה ברגע האחרון פלוס חבילת פינוקים פלטינום.
ממעמד של האיש הדחוי ביותר במערכת השלטונית, היישות המוחרמת, המנודה והמשוקצת ביותר, הוא הפך למבוקש ביותר על שרי הממשלה ובכיריה. בשנתיים האחרונות רוב האנרגיה שלו הוקדשה לניסיונות בלימה וחסימה נואשים של בריוני נתניהו שפשוט באו עם קלשונים להרוס את המערכת. לפעמים הוא הצליח, לפעמים לא.
עכשיו הוא חוזר פתאום לעבוד. בשבוע הראשון של הממשלה הוא היה כבר בשלושה דיונים רגישים אצל בנט. כל השרים צובאים על דלתו לקבל חוות דעת, הדרכה והנחיה משפטית. הוא יצא, כמעט בבת אחת, מעבדות לחירות. הוא ממצמץ עכשיו בעיניו ככלוא שחולץ ברגע האחרון ממרתף האסורים אחרי שנים ארוכות.
בכל הקשור למתרחש במשרד ראש הממשלה, מנדלבליט לא באמת סיפק את הסחורה. ליאיר פינס, המנכ"ל החדש, מצפה משימה בסדר גודל תנ"כי. משפחת נתניהו רוקנה את המשרד הזה מתוכן וגייסה אותו לשירות הוד מלכותה מלא־מלא. כמעט כל בעלי התפקידים הרלוונטיים רוקנו מסמכויותיהם, שהועברו לתקציבאית בשם דרורית שטיינמץ. דוחות ביקורת קטלניים, עם פוטנציאל פלילי, נגנזו והועלמו. דיון משמעתי שאמור היה להתקיים בענייניה של אותה שטיינמץ "נתקע" בנציבות ולא נודעו עקבותיו.
יחד עם "קצין הביטחון" של המשפחה ואב המעון, הפך משרד ראש הממשלה מהזרוע הביצועית הממלכתית לזרוע הביצועית המשפחתית. קצרה היריעה מלפרט כאן את העלילות השונות. הכל כתוב, ממוסמך, מתועד וקיים בגנזכים השונים וגם בזיכרונם של בעלי התפקידים: אלה שנותרו והרבים מאוד שפרשו בייאוש. כל מה שצריך זה להחזיר לכולם את סמכויותיהם המקוריות ולפתוח בבדיקה יסודית של מה שקרה שם בשנים האחרונות.
[email protected]
