השיחה התנהלה בעצלתיים, שזו דרך אחרת לספר שהיו יותר שתיקות מכבידות משיחה. גם זה קורה. בן שיחי, דמות מוכרת ומשעשעת בדרך כלל, הוציא ספר. כמעט כל שאלה ששאלתי נתקלה בתגובה זעופה. הכל כתוב בספר. את הכל תמצאי כבר בו. לא, אין בו פרטים אוטוביוגרפיים, אף על פי שאת חושבת שאת מזהה כאלה. הוא עישן בשרשרת והזמנו עוד כוס קפה ועוד אחת. איך אוציא משיחה שרובה שתיקות גם ראיון, שאלתי אותו בחצי ייאוש. הרי אני פה כי גם אתה רצית.
מהמרפסת היפה בעולם נשקף מולנו נוף חומות העיר העתיקה בירושלים. את השתיקה המי יודע כמה בשיחה הארוכה בתולדות השיחות קטעה שאלה נוספת, הפעם מכיוונו. "תגידי", שיחק בסיגריה, "אני קצת תחת?". לרגע היה נדמה לי שהחומות נסדקו. לא הבנתי, עניתי. מה זה תחת? תחת! ענה. את יודעת, ישבן. מרואיין מייבש כזה.
אחר כך הנייד שלו צלצל. אחד מילדיו היה על הקו. לא שמעתי מה הייתה הבקשה מהעבר השני. רק את התשובה. "אל תהיה תחת!", אמר לו המרואיין. תחת בן תחת נולד. אחרי אותה פגישה מוזרה היה נדמה לי שכל מה שאני שומעת זו המילה הזאת. הורים וילדים, מעסיקים, משתמשים במילה בהוראה אחרת לחלוטין מהמקור שלה.
"אנחנו מדייקות אחת את השנייה", שמעתי אמא אחת על יחסיה עם בתה. מלון במקום פסטורלי מציע לי "חופשה מדויקת", ואני נשבעת שאני מכירה מישהו שחותם את הודעות הדוא"ל שלו במילות האיחול "שיהיה לך יום מדויק", כאילו אני איזה מד זווית או מחוגה. שורש די"ק השתלט על כל חלקה טובה. זה מצחיק, בטח לנוכח העובדה שאנחנו מדינה שהוקמה על יסודות פרוביזוריים ואחד המאפיינים שלנו הוא עיגול הפינות והרישול החינני.
"לגמרי", אני שומעת שוב ושוב כתגובה לדברים שבאמת לא דורשים כזו נחרצות. מה לגמרי? אין מקום לדיון? מה קרה? "שיהיה לך יום קסום", מברכים אותי. מה קרה לסתם יום בלי אבקת פיות, לא טוב? "זה לא מובן מאליו", אני שומעת בתגובה על הדברים, סליחה, הכי מובנים מאליהם, ועוד ועוד ביטויים שאין בהם הרבה, פרט אולי לניסיון למלא חלל.
"אני מייצר תוכן שיעניין את התלמידים", אומר לי מורה בוגר אחת התוכניות היוקרתיות להוראה. מייצר. אם חשבתי שהמהפכה התעשייתית מאחורינו, אני יכולה לשכוח מזה. כולם מייצרים פה: "מייצרים" תחושת אופטימיות בסדנאות, "מייצרים" רעיונות בקורסים, "מייצרים" מנות יצירתיות בתוכניות בישול. אפילו "מייצרים" צאצאים, כמו שקראתי באיזה אתר. מה עם לייצר פעלים מתאימים?
בשנות ה־60, האיום הגדול על הילדים מבחינת המבוגרים היה הקפיצה הגדולה שהילדים עשו בין הגלותיות לצבריות. בשנות ה־70 האיום היה כוכבי המוזיקה. הגדולים באמת פחדו שהילדים יתקלקלו להם או יחמיצו בגלל השפעות חיצוניות. אפילו את הביטלס סירבו להכניס לארץ בגלל חשש מפני השפעות רעות. "וידיאו הרג את כוכב הרדיו", שרו The Buggles בשנות ה־80.
לא מספיק שהייתה שם טלוויזיה עם שטיפת מוח והצצה לתחומים שהשתיקה יפה להם, עכשיו צץ גם וידיאו, שאיים לשאוב לתוכו את הילדים שישוגרו מתוכו שבורים ומקולקלים, וכך הלאה. אף דור לא ראה בעצמו אשם בדפיקויות של הדור שאחריו. תמיד היה איום חיצוני שאפשר היה לתלות בו את האשם.
אוצר מילים משקף מאפיינים שפוקדים את החברה שבה הוא מתקיים. שדות סמנטיים משקפים תהליכים תרבותיים, ויש משפט ברוסית שאומר שגבולות השפה הם גבולות החלום. מילים תמיד היו עניין של אופנה, אבל האם יכול להיות שככל שהבמות לשימוש בשפה מתרבות בעידן שבו כל אחד ואחד מאיתנו זוכה בנס לקבל במה משל עצמו, האוצר הגדול הולך ומידלל? ומה התפקיד שלנו, ההורים, אם בכלל, בתוך המהלך הזה?
אוצר מילים לא רק משקף מציאות, הוא גם מעצב אותה. העולם באמת "במאמרות נברא". המילים הן אבני הבניין של החיים שלנו, בכל מקום. ואם מילים יכולות לבנות עולם עשיר, הן יכולות באותה קלות להשחית אותו או לרוקן אותו ממשאביו החשובים ביותר. אני לא טהרנית גדולה של השפה, אבל אני באמת מאמינה שכדאי לנו לברור קצת יותר את המילים שאנחנו משתמשים בהן עם הילדים שלנו ובכלל. ככה אולי התחת, שכבודו מונח במקומו, יישאר באתר המיועד לו.
קריאה ראשונה
מבין הילדות והילדים חובבי הקריאה שפגשתי עד היום, תמיד היה נדמה לי שיש חלוקה ברורה בין אלו שאוהבים ללמוד ולשמוע על דינוזאורים לאלו שהנושא רחוק מהם. הסופר והמאייר דניס נולאן הצליח למצוא את הדרך אל לבן של שתי הקבוצות.
"נוצות של דינוזאורים" מחופש לספר ילדים מחורז עם איורים מרהיבים, כשלמעשה הוא ספר מדע עיוני פיוטי שמתמצת בחוכמה את אחד מפרקי האבולוציה: השתנותם של דינוזאורים מנוצים למאות מינים של ציפורים. הדינוזאורים מופיעים במגוון צבעים באיורים מפורטים, וצאצאי העופות שלהם זוכים לאותו טיפול במצעד מרהיב שהקוראות והקוראים שותפים לו, ולסקרנים במיוחד מוקדשים לקסיקון קצרצר מאויר ועץ החיים.
"נוצות של דינוזאורים" מאת דֶנִיס נוֹלָאן, הוצאת הכורסא. מאנגלית: עטרה אופק.
37 שקלים, מחיר השקה ב-hakursa.co.il
המלצתרבות
החלל ועולם הדינוזאורים, אלו שני הנושאים שיצירות הערכה המטאליות של חברת DJECO הצרפתית מזמינות לצלול לתוכם וליצור תמונות מעוצבות באמצעות מדבקות, דבק וגלויות. הן מיועדות לגילאי 6-10, ואני מעבירה את רשות הדיבור אל בת 8 שהתנסתה: "המדבקות מאוד יפות, הרעיון כיפי, אבל המחיר קצת גבוה". צודקת.
ערכות היצירה של DJECO, להשיג בדלי'ס בית להשראה, סנפיר 3, קדימה־צורן.
95 שקלים. dali-s.co.il