שבת, קצת לפני חמש בבוקר. אשתי מעירה אותי ומסמנת שהגיע הזמן לצאת לבית החולים. התינוקת שבבטנה החליטה שהיא רוצה לצאת. מטושטש ומבוהל אספתי את התיק שנארז מראש בקפידה על ידיה ויצאנו לדרך. במהלך הנסיעה זוגתי נשמה בקצב מסודר ושמרה על קור רוח, אבל יותר מכל הוטרדה מכך שייתכן שהמים ירדו על מושבי הרכב והלך האוטו. כמה שניסיתי להבהיר שאין משמעות לעניין זה, לא עזר. החשש ליווה אותנו עד ליעד.

הגענו למיון יולדות. לכיסאות של האוטו שלום. המיון היה כמעט ריק לגמרי. הוכנסנו בזריזות לחדר הלידה. אין ספור חששות ליוו אותנו. בלידה של בתנו הראשונה זה התחיל נפלא והתעקם ככל שחלף הזמן. מיכאלה שלנו כמעט נחנקה למוות ברחם אמה בעקבות ליפוף של חבל הטבור סביב צווארה. רק בחלוף כמה ימים מורטי עצבים התאוששה, כשברקע ריחפה השאלה אם נגרם לה נזק מוחי.

התקופה ההיא הייתה אחת האיומות בחיי. חוסר אונים מתמשך, תפילות ובכי מלווים אותך יום וליל. בסוף, תודה לאל, הכל נכנס למסלול חיובי. כיום, לשמחתנו, הילדה בריאה ומאושרת. שדה שלא מפסיקה לחפור ולעורר מהומות. בפעם הזו הדברים ממש טסו, ועבור אשתי הלידה עברה בקלות, טוב יותר מהאירוע ההוא לפני כשנתיים וחצי. עוד לא הספקנו להתמקם בחדר הלידה ואחת־שתיים הקטנה יצאה לעולם.

קראנו לה אמי־אמיליה, על שם סבתי שאיבדה את משפחתה בשואה, עברה תלאות ולמרות זאת חייתה חיים מלאים ומאושרים. הנצחה ומסורת יושבות לי חזק בראש בשנים האחרונות, ולכן אני מרגיש חובה לתת שמות שיש להם משקל היסטורי. לשמחתי אהובתי זורמת עם העניין ומקבלת את השיגעונות שלי בהבנה.


משהצטרפה למשפחתנו בריאה ושלמה, לא הפסקו לתהות מה יקרה במפגש של אמי עם אחותה הגדולה. מיכאלה, כאמור, ילדה דעתנית ושובבה, שרגילה למסות של תשומת לב. הרגע שבו תבין ששחקנית חדשה נכנסת למשבצת שלה עלול להיות נפיץ עד גבול אטומי. הסוגיה הזו ליוותה אותנו לאורך תקופת ההריון, והנה לילה אחרי הלידה הגיע סוף־סוף המפגש המיוחל.

כדי לשמור על השלום ותחושת האופטימיות, סבא וסבתא גויסו לתפקיד המשגיחים מטעם האו"ם. דלת החדר בבית החולים נפתחה, ומיכאלה צעדה ברוב הדר לחדר. כשהבחינה בתינוקת, עטתה על פניה מבט שאציל רם דרג מאמץ כאשר הוא נדחק בעל כורחו לחלל אחד עם פשוטי העם. כך, במשך דקות ארוכות התעלמה בכורתי מאחותה הקטנה.

כשהצענו לה לגשת אליה, לגעת בה, להכיר אותה, סירבה בתוקף. לרגעים נמנעה מלהשיב על שאלותינו, כאומרת: "מי אתם בכלל?". דמעות של הורמונים ואכזבה נפוצו לכל עבר. מה יהיה בין שתי האחיות? האם פניהן אל ריב וטינה? תקווה קלה נרשמה כשמיכאלה התקרבה אל הספה שעליה ישבו אמה ואחותה, אבל זו התנפצה ברגע שסובבה את הגב לשתיהן בבוז. חיכינו, ציפינו, התחננו - וכלום לא עזר. הישות הבכירה סירבה לקבל את קיומה של החדשה. אין שלום עולמי בביתנו.

ואז, כאשר הייאוש בשיאו, עשתה הגדולה צעד אחד קדימה והביטה בזאטוטה המנמנמת, תוך שליחת יד מהססת לעברה. הרגע החטוף והמבויש צמח לסקרנות עמוקה, שהפכה לנדנוד עדין של עגלת בית החולים. אנחת הרווחה שנשמעה מהמבוגרים גברה על אלה ששוחררו לאוויר ברגע נחיתת האדם הראשון על הירח. מכאן נרשמה עלייה הדרגתית במדד החיבה. הבכירה הביטה בעיני הטירונית, ניגשה אליה ונתנה לה נשיקה זריזה. למזלנו תיעדנו הכל, מה שאפשר לנו לראות ששפתיים אכן שורבבו ואקט החיבה בוצע.

למחרת התקפלנו הביתה עייפים אך מרוצים, כמשפחה רחבה ומאוחדת. מאז שובנו מיכאלה לא מפסיקה לשאול על אמי ולומר את שמה. נדמה שהיא מקבלת את נוכחותה באופן סופי ואוהב. למרות זאת, באחד הערבים שמתי לב שבין הליטופים שהיא מרעיפה על הקטנטונת יש כמה נגיעות שנראות כנעות על גבול ההתעמרות. ביקשנו ממנה שתפסיק והיא בשלה. מבינה אך מתעלמת.

מסקנה: השלום כרגע בר־קיימא. אינני צופה שימוש בנשק בלתי קונבנציונלי, אבל בעתיד הקרוב צפויים דיווחים על מתח ואירועים באזור הגבול. אעדכן