1. יכול להיות שזה הגיל שגורם לי משנה לשנה להתרגש יותר מדברים קטנים שפעם היו מובנים מאליהם, אבל אני לומד לאהוב את ההתרגשות הזאת, ובעיקר אני חושב שמותר לי להתרגש. זו לא בושה.
ואני מודה שזה מרגש אותי לראות את נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין מתקבל בזרועות פתוחות בבית הלבן אצל הנשיא ג'ו ביידן, שהוא הישראלי הראשון שמוזמן לשם ואף "גורם מדיני" לא תוקף אותו בתקשורת ואומר ש"הנשיא נסע למכור את האינטרסים של ישראל", ואף אחד לא אומר שהדבר החשוב לנשיא הוא "לנסוע לפני ראש הממשלה ולהביך אותו". זה היה ביקור מכובד ומכבד למדינת ישראל.
ואני מודה שזה מרגש אותי לראות את שר החוץ יאיר לפיד חונך את השגרירות באבו דאבי ולא שוכח להזכיר את בנימין נתניהו, להודות לו בפה מלא כ"אדריכל הסכמי אברהם", וגם להזכיר את קודמו שר החוץ גבי אשכנזי. כן, זה מרגש אותי, כי זה חדש ולא היה כאן קודם.
מרגש אותי שראש הממשלה ושר החוץ לא רבו מי יטוס קודם ויחתוך את הסרט בדובאי. וזה מרגש אותי שיש בממשלה הזו תשע נשים בתפקידי שירות ועוד שבע מנכ"ליות, וזה שיא היסטורי שיעשה טוב לישראל. וכל המינויים טובים ומקצועיים, ללא תחקירים וללא שיקולים פוליטיים.
זה מרגש וקשה. קשה להסתגל לשפיות ולנורמליות, אבל אני יודע שאינני מתרגש לבד, ויש עוד רבים כמוני שמבינים שישראל זקוקה למנת יתר של ממלכתיות, של אהבת חינם ושל פרגון. כי באה העת.
2. אני מניח שבדסק ישראל, במחלקת המזרח התיכון במועצה לביטחון לאומי שליד הבית הלבן ובמחלקת המדינה, עמלים על השלמת "תיקי האישים" של נפתלי בנט ויאיר לפיד.
שניהם אינם דמויות אלמוניות בוושינגטון, האחד כבר היה שר ביטחון לזמן קצר, והשני שר אוצר ויו"ר האופוזיציה, אבל דין התיקים להתעבות ולהשתדרג, כפי שהאמריקאים אוהבים את הספרים שלהם, שמנחים אותם כיצד לנהוג, כיצד לגשת לנושאים, כיצד לזהות חוזקות, חולשות ורגישויות.
הממשל האמריקאי עתיד להתייחס לצמד בנט־לפיד כדואופול שמנהל את ישראל, משהו כמו "ממשלה דו־ראשית" במובן החיובי של המילה. הכנת תיק האישים חשובה במיוחד לקראת הגעתו הצפויה של בנט לביקור ממלכתי בוושינגטון, כנראה כבר בחודש הבא.
לקראת הביקור ידונו במחלקת המדינה ובמועצה לביטחון לאומי בשאלות הרות גורל בעניין הדיאלוג מול ישראל על איראן, על חיזבאללה והמצב בצפון, על שימור היתרון האיכותי של צה"ל ועל הרחבת הסכמי אברהם, וינסו גם בזהירות לבדוק את הבשלות של הקואליציה המוזרה בישראל לחידוש שיחות עם הפלסטינים.
הם ידונו גם בזוטות כמו לו"ז לרעיית ראש הממשלה גילת, ובשאלה הרת הגורל האם להטביע את ראשי התיבות של ראש הממשלה B.N על הסבונים בבית ההארחה הנשיאותי או על חלוקי הרחצה (מיותר במקרה הזה).
האתגרים בביקור של בנט ושל ממשלתו מול ארה"ב כפולים: גם שיקום ובניית יחסים עם ממשל ביידן ועם המפלגה הדמוקרטית, וגם שיקום היחסים בין ממשלת ישראל לקהילה היהודית בארה"ב, שהיא ברובה מוכה, חבולה ומיואשת.
לא בכדי הקדיש הנשיא ריבלין חלק מביקורו לקהילה היהודית וראשיה. בנט ולפיד יצטרכו להמשיך במשימה עם השר נחמן שי, ואת הקורות שהניח ריבלין לבניית גשר מחודש בין ישראל לממשל האמריקאי ולקהילה היהודית יצטרך לחזק ולמסמר הנשיא הנכנס יצחק הרצוג, שיהיה באופן מופגן נשיא מדינת ישראל, ולא פחות מכך, נשיא העם היהודי. זה טבוע בדמו ובצלמו.
3. בערב ט' באב השנה יפקוד הנשיא הטרי הרצוג את בית הכנסת באשקלון ויקרא שם את מגילת איכה. יהיה במהלך הזה מסר כפול וחשוב: גם חיזוק לתושבי אשקלון ויישובי עוטף עזה, שספגו וסופגים ירי טילים, הרוגים ופצועים זה שנים, וגם מסר של אחדות ולקחים מחורבן הבית על שנאת חינם.
הרצוג הוא אדם מאמין, שנמנה עם "דור הכיפה השקופה", נכדו של הרב הראשי יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שהשבוע הגיעו עשרות להשתתף בטקס האזכרה השנתי לזכרו בבית הקברות סנהדריה, בניגוד לשנים עברו, שבהן נהג הרצוג לאסוף מניין ברחבי בית העלמין.
מיכל ויצחק הרצוג יצקו תוכן מרתק ויבנו מודל חדש, מעודכן ומרתק של תפקיד בית הנשיא.
4. לא מעט אנשים בתקשורת ובגלי צה"ל מבקשים שאטביע על מצחי אות קין עד לאחרית ימיי כמי שהביא את יעקב ברדוגו לגלי צה"ל ב־2003.
אני נוטה לקבל את גזר הדין שפסקו עליי בעניין זה, אולם סהדי במרומים שכוונתי הייתה טובה. נתתי לו ביחד עם איתן ליפשיץ ז"ל תוכנית לסקירת עיתוני סוף השבוע ביום שישי בבוקר עם עורך צמוד.
אחר כך היו "התפתחויות" והוא הפך למגיש תוכנית פוליטית יומית ול"פרשן פוליטי" בתחנה צבאית שיש בה רק פרשן אחד. בניגוד לייעוד, בניגוד להיגיון ובניגוד לרוח התחנה, שצריכה לסקר פוליטיקה במשורה, באחריות וכמעט כדי לצאת ידי חובה.
את גלי צה"ל לא צריך לסגור. צריך לשחרר אותה משוביה וחוטפיה, לתקן את שצריך לתקן ולהשיב אותה בשלום לבסיסה ולייעודה.
גלי צה"ל היא האנומליה הכי מקסימה בישראל. יש לה תפקיד מיוחד והיא צריכה להשתנות. צריך למנות לה מפקד או מפקדת חדש/ה, לתת גיבוי ולאפשר לתקן. התחנה הזו צריכה לקרוץ רק למאזיניה, למפקדי צה"ל ולחייליו, ולא לשום פוליטיקאי משום צד.
גלי צה"ל אולי כבר לא "הבית של החיילים" כמו בעבר, אבל היא "הבית של המאזינים" ולא הבית של ראש ממשלה כזה או אחר.
5. אני רוצה לספר לכם את מי פגשתי בשבוע שעבר במדרשת שדה בוקר שבנגב, גוף ממשלתי שאמור להנציח את מדרשת בן־גוריון וחזונו ונאנק (לפחות עד כה) תחת ממשלה שחונקת אותו תקציבית.
פגשתי את אלון, רס"ן בן 39, איש צוות אוויר פעיל, נשוי ואב לשניים שמתגורר במדרשה ומנהל את המכינה הקדם־צבאית בנגב ואת מכון גל למנהיגות, שהתאהב בנגב, בחזון ובחינוך.
פגשתי באופיר בן פורת בן 40, נשוי ואב לשלושה, יליד נהלל שמתגורר בשדה בוקר ומנהל את התיכון לחינוך סביבתי בשדה בוקר, רב־סרן בשייטת 13, בעל תואר שני בחינוך שהתאהב בנגב ובחינוך.
פגשתי את אבי עטר, בן 47, נשוי ואב לארבעה, קצין במילואים ואיש הייטק בעברו, שעזב את הכל וירד עם משפחתו לנגב לחפש משמעות ולעסוק בחינוך, והוא מנהל את בית הספר "שדה" בשדה בוקר.
ובראשם דרור אלוני, מנכ"ל המדרשה, אל"ם (במיל') בחיל הים, מנהל בית ספר תיכון וראש המועצה לשעבר בכפר שמריהו, שמצא חיים חדשים ואתגר ענק בנגב.
ואני בסך הכל רוצה להדביק אתכם בהתלהבות שלי מהאנשים הללו, הרוב הדומם של הציונות במיטבה, מלח הארץ שמסתובב בינינו, חולם ולוחם על מימוש החזון מול ממשלה שלא תמיד מבינה ולא תמיד מתחברת, אבל הם מסרבים להתייאש וממשיכים בשליחותם הקדושה.
6. ליד המדרשה, בצריף של בן־גוריון, מספרים לי שכמות המבקרים בימי שבת גדלה פי חמישה בזכות פרויקט חדש של שר התרבות חילי טרופר, שנקרא "שבת ישראלית", ובמסגרתו מממן המשרד עלות ביקור עבור ישראלים, שיכולים לפקוד אתרים מסוימים בחינם לגמרי.
"הכיצד שר דתי וחובש כיפה יוזם פעילות בשבת?", שאלתי את האנשים בצריף. "זו עובדה, תשאל אותו", ענו.
אז התקשרתי לשר התרבות, והוא אישר והתגאה בפרויקט, ואמר כי מטרתו היא להביא אוכלוסייה שכן נוסעת בשבת לבקר במקומות ערכיים למורשת הישראלית. "השבת כיום של ברית מתונים ושוחרי תרבות ומורשת", הסביר לי את הייעוד.
אל הצריף של "הזקן" יש נהירה בשבתות, ובטח שגם למקומות נוספים. 11 מיליון שקל זה עולה למדינה, והסבסוד הוא ל־50 מוזיאונים ואתרי מורשת. לא תנצלו?
7. רק בשבוע שעבר פרסמתי כאן תמונה נוראית של חמישה כתבים צבאיים בעבר ובהווה, ואני בתוכם, שקועים בתוך הסלולרי, מנותקים ומכורים, והבעתי תקווה שנצליח להיגמל.
עוד לא יבשה הדיו על גיליון השבת, והנה לקחתי את אלמה נכדתי לבריכה בקיבוץ וקפצתי איתה ועם הסלולרי בכיס אל תוך המים. המכשיר שבק חיים, וכל סופהשבוע הייתי ללא סלולר. השעות הראשונות היו כמו "קריז" למכור לסמים, ואחר כך באו השלווה והרוגע, וחשתי כמו חבריי שומרי השבת. אולי אאמץ, אבל על יבש. שבת שלום.