כל מי שגדל בשנות ה־80 זוכר את ה"נווו" של שלמה ניצן בפינה הסאטירית שבה עסק בענייני השבוע. אין לי מושג איפה הוא כיום (מתגעגעים אליך, שלמה), אבל עדיין בכל יום שישי כמו שעון, בזמן שאני מסכמת לעצמי את השבוע שחלף עבור המדור הבא, אני אומרת לעצמי "נווו" בסגנון ניצן ומבינה שלא צריך להוסיף דבר למילה הישראלית הטיפוסית, שיש בה 20% גלגול עיניים, 30% ציניות, 10% ייאוש ו־40% ממה שאני רוצה להאמין שהיא שארית התקווה שעוד חיה.

אני מודה שמאסתי בקצב האירועים הבלתי ניתן למעקב בשבועות האחרונים, שלא לומר חודשים, ותכף שנים. לכל מי שתוהה מה ישראלים רצים לחפש בסיני כשיש להם אותו ים ואותם חופים יפים, מזג אוויר ופיסת שמיים מתחת לאף - אני עונה שהקצב שם מנצח את הכל. זה קורה גם בארץ, ביישובים הקטנים המרוחקים, ועדיין בסיני הכל אחר. הדיל ברייקר הישראלי הוא הישראליות עצמה.

אף שהיו לי כמה הצעות מפתות לצאת מגבולות הארץ בתקופה האחרונה, העדפתי לוותר. אולי זו חרדתיות יתר ואולי פוסט־טראומה מהקורונה, ואולי אחרי שראיתי איך הגבולות נסגרים כמו הדלתות של הסאבוויי על הנוסעים, וחזיתי איך בחורף הקודם אנשים נתקעו בלי הכנה מראש ללא יכולת לחזור הביתה, העדפתי לא לקחת את הסיכון.

לא שאני חושבת שזה יקרה שוב. בכל מאודי אני רוצה להאמין שאנחנו נמצאים במקום אחר כעת. מצד שני, לא האמנתי שיכול להיווצר מצב שבו אזרח לא יכול לחזור הביתה. מה שהיה פעם המקום הבטוח בעולם מצטייר עדיין כמעורער מהרגיל. אז לפעמים אין מנוס מלחצות פיזית את הגבול כדי להתנתק לגמרי. יש שיאמרו שסיני היא לב המאפליה השקטה, את לא יודעת מתי יקרה משהו והיכן. אבל זה קצת כמו מה שקורה בתל אביב, לא?  

לפני כמה שנים ביליתי שלושה ימים בערבה וחזרתי בן אדם אחר. אני לא יודעת אם הייתי מצליחה לגור באופן קבוע במקום שאינו המולתי ואורבני, אבל ייתכן שזה אנטי או פחד שנובע רק מתוך הרגל מילדות.

תמיד הייתי ילדה של עיר, של סנדלים שהסוליות שלהם הופכות שחורות מאספלט תוך דקות; של ים שנמצא במרחק דקות הליכה או נסיעה; של רעש; של רדינג שמטנף את הרצפה; ושל תריסים שחורים מפיח אוטובוסים, שמצליחים באופן מוזר לחלוטין לשמח את הלב. אני יכולה לספוג שקט מוחלט למשך שלושה או ארבעה ימים, ליהנות ממנו, לצלם אותו, לתייג אותו ברשת, לצייץ עליו, להביט בזווית של כוס הקפה שמונחת בדיוק על דק העץ של הצימר המדברי. האשטאג שלווה. המון לייקים.

יודעת שבסופו של דבר אתגעגע לרעש מתחת לבית. אומנם עיריית תל אביב המופלאה חופרת מנהרה תת־קרקעית אצלי בשכונה, אבל יש גם סופר פתוח כל הלילה וחופש, גם אם לאחרונה אני לפרקים תוהה אם הוא אכן קיים כמו שמציירים אותו או שאולי מדובר בחירות מדומה.
אז אני פה. בינתיים.

שבתי כבר פעמיים השבוע בבית קפה רחוק מהשכונתי שלי, בלי משקפי שמש, בלי לפטופ להגנה, בלי לרפרש את הטוויטר, בלי שבעלי המקום או השכנים שחולפים ברחוב יגידו לי שלום. רק אני ועצמי. המון שיחות פנימיות. כאב ראש אבל גם ניתוק מהריטואל הקבוע של הצצה אוטומטית בטלפון עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר, לבדוק אצל אלמוג בוקר באינסטגרם מה מספר המאומתים היומי, מי ירה במי, על איזו מסעדה חדשה בצפון מנסים לעשות עכשיו פרוטקשן, ובעיקר לתהות אם באמת אפשר לתכנן משהו לשבועיים קדימה.

זה התחיל לעשות לי רע, אז החלטתי להתנתק. להכניס את עצמי לאתגר של 22 יום, כמו זה של הטבעונות, רק כזה שנמנע ממנות ג'אנק פוד בשריות של חדשות, דיווחים, עדכונים ומסיכות. בזמן כתיבת שורות אלו אני מסיימת את היום השביעי של האתגר, שאינני יודעת מה יעלה בסופו. יושבת בחלל עבודה משותף ושקט שאנשים שמחפשים מפלט מהרעש משלמים עבורו כמה שקלים לשעה ומגיעים הנה כדי לכתוב.

אני בוהה בהם, תוהה כמה מהם באמת כותבים טקסטים ברומו של עולם או יוצאים ונכנסים מאתרי חדשות, כותבים טוקבקים ברשת ועושים לייקים לכל מיני אנשים שמעלים תמונות של עצמם מתנתקים בכאילו, עם כוס קפה על דק מעץ, עם האשטאג שלווה ובלגן בראש.