לאחרונה נשמעה הקריאה לח"כ עמיחי שיקלי (ימינה) לפרוש מסיעת ימינה ולפנות את מקומו לבא ברשימת המפלגה, לאחר שלא הצביע יחד עם מפלגתו בעד הקמת הממשלה ובעד חוק האזרחות. אבל ח"כ שיקלי, שצובר קהל תומכים ברשתות החברתיות, הולך עד הסוף עם משנתו, כפי שראינו בבוקר תשעה באב, אז התייצב בהר הבית ותועד שם שר את "התקווה".
הוא אינו מתיישר עם מנהיג תנועתו, ראש הממשלה נפתלי בנט - שטוען שההבטחה הליבתית לציבור הייתה למנוע בחירות חמישיות - ונצמד להבטחות האחרות, שלא מומשו, בהן ההבטחה לא לשבת תחת יאיר לפיד, לא ברוטציה ולא בשום קונסטלציה אחרת, ולא להקים ממשלה הנשענת על קולות הסיעות הערביות. ח"כ שיקלי מייצג את דעותיו האישיות, גם אם רבים ממחנה הימין לא מסכימים איתן וסבורים כי צו השעה הוא ממשלת אחדות.
אולם נשאלת השאלה: האם אי־הסכמתו של ח"כ שיקלי ליישר קו עם מנהיג הסיעה ועם רוח התנועה מחייבת אותו להתפטר? התשובה היא לא. לא רק בשל העובדה כי דרישה זו אינה נשענת על הסדרה או חקיקה, אלא גם מכיוון שאם נתבונן במקרים קודמים, הרי שהדרישה מח"כ שיקלי גובלת באי־הגינות.
התופעה של הצבעה בניגוד לעמדת הסיעה הפכה שכיחה בכנסות האחרונות. הח"כים יועז הנדל וצבי האוזר היו אחד הגורמים המרכזיים שמנעו מבני גנץ את הרכבת הממשלה בשל התנגדותם לכך שהקואליציה תיתמך על ידי חברי הכנסת מהסיעות הערביות.
בהמשך ישבו בממשלת נתניהו-גנץ, ואז הצטרפו לממשלה הנוכחית תחת מפלגת "תקווה חדשה", שראשה, גדעון סער, אמר ערב הבחירות - "לשבת תחת לפיד? זה כמו לשאול אם אשב תחת פיטר פן". ואם זה לא מספיק, לפתע הם גם מוכנים לשבת עם סיעות ערביות.
או ח"כ אלי אבידר מ"ישראל ביתנו" אשר הצביע נגד הקואליציה בהצבעה על החוק שיאפשר התפצלות של ארבעה חברי כנסת מסיעתם. או ח”כ אורלי לוי־אבקסיס אשר נכנסה ל”ישראל ביתנו”, רצה במסגרת סיעת יחיד שכשלה, חברה לעמיר פרץ ואז שבה לחיקה של הליכוד.
דוגמה בולטת נוספת היא שרת התחבורה מרב מיכאלי, אשר לא חברה לחברי תנועתה, היו"ר עמיר פרץ ואיציק שמולי, ונשארה סיעת יחיד כשהם הצטרפו לממשלת נתניהו־גנץ. אז, אגב, ח"כ מיכאלי קיבלה שבחים מקיר לקיר על התנהלותה.
ואולי נהפוך הוא: ראויים לשבח חברי כנסת המוותרים על מנעמי השלטון ובוחרים להתנהל על פי הסיבה שלשמה הם הפכו חברי כנסת - מצע, דרך, חזון ואידיאולוגיה, תוך דבקות בהבטחה למצביעים אשר נתנו להם את קולם ואת אמונם.