לטור המלא של בן כספית:
1. לילות לבנים
אף על פי שהפסיד לא מעט בחייו, לבנימין נתניהו תדמית מובהקת של ווינר. מה עושים כשהמציאות לא מתיישרת עם התדמית? גם לנו, שהפלגנו בשבחו, ביכולותיו, באינסופיותו ובנצחיותו, קשה לעכל את חמיצותו הלוזרית של ביבי הנוכחי. עכשיו, תתארו לעצמכם כמה זה קשה עבורו. 12 שנות שלטון שהחלו ביציבות ורוגע יחסי והפכו למערבולת כאוטית, יצרית ופלילית, לא הולכות ברגל. קשה לו להתרגל לעובדה שאין שיירה, כמעט ואין מאבטחים, אין גדודי עסקנים, שתדלנים, מלחכי פנכה וחנפנים שסרים למרותו בכל רגע נתון. קשה לו מאוד עם זה שלא באמת מחכים למוצא פיו, שלא מממנים את כל מה שמונח על שולחנו, ששליטתו בסדר היום מוגבלת. הוא ממאן להשלים עם העובדה שההחלטות שהוא מקבל לא חורצות את גורל האומה, אלא בקושי את גורלם של קומץ קיביצרים המחזרים עדיין על פתחו. הוא, שבהינף אצבע היה מרקיד את ראש המוסד, מזחיל את הרמטכ"ל ומשפיל את השרים הבכירים ביותר, מוצא את עצמו מקושש תשומת לב. תהליך הגמילה של בנימין נתניהו מעוצמת השלטון קשה ומייסר. מה שאנחנו רואים כרגע, זה בעצם קריז.
הלילות הלבנים בכנסת מקיזים, בעיקר, את דמה של האופוזיציה. יושבים שם יהודים כישראל כ"ץ (בן 65), צחי הנגבי (64), אבי דיכטר (68), חיים כץ (73), ניר ברקת (61), יובל שטייניץ (63), יולי אדלשטיין (62), ומנקרים על כפתורי ההצבעה. מדי פעם תוקע מישהו מרפק בצלעותיהם כדי שלא יחמיצו הצבעה על הסתייגות 265/ז' של הצעת חוק זניחה כלשהי. הם היו שרים, ראשי ערים, ראשי שב"כ, אלופים בצה"ל, הם ניהלו מערכות, הם התרגלו לנהגים, ללשכות מפוארות, לנסיעות מרופדות ולגינוני שלטון. עכשיו הם עבדים קשי יום של מישהו שמאמין שתכף ומיד הוא חוזר.
"שמע, הכל מתחיל ונגמר בזה שביבי דווקא מעדיף להישאר בכנסת, ולא לחזור מוקדם בערב הביתה", אמר לי השבוע אחד מהם, "אז כולנו משלמים". זאת ועוד: מולם, שרי קואליציית הטלאים המוזרה שהרכיבו נפתלי בנט ויאיר לפיד מנמנמים במיטותיהם כתינוקות מאושרים, בפיג'מות עליזות ושירי ערש נעימים. החוק הנורווגי המורחב שיגר את השרים למשרדיהם, ולכנסת פרצו, במקומם, ח"כים צעירים ורעננים, שעצם ההסתופפות בסביבתם של ישראל כ"ץ וחבריו היא סוג של התרגשות. בתנאים האלה, הקואליציה הזו תשרוד לנצח.
ביבי חייב למצוא לעצמו תעסוקה כלשהי, הצדקה כלשהי, דרייב כלשהו. אז מה עושים? מה שאפשר. כלומר, מתקשרים לאלברט בורלא. כבר הוסבר לנו שהנ"ל בעל לב יהודי חם וגינונים אירופיים. הוא לא יסנן את ביבי, לפחות לא מיד. אולי בהמשך. בעוד ההתפרצות הרביעית של הקורונה טורדת את מנוחתנו ומטרילה את הממשלה, התחפש נתניהו למקבל ההחלטות והתקשר למנכ"לי פייזר ומודרנה כדי להשיא להם עצות ובעיקר כדי לדווח לנו על כל זה אחר כך. מה כבר יכול להיות? בניגוד לפעמים הקודמות, הפעם אפשר בהחלט להגיד שזה לא עולה כסף. אם זה לא יועיל, זה בוודאי לא יזיק. אם הקורונה תתגבר, התחלואה תמריא והתמותה תחזור, ביבי יוכל תמיד להגיד שהזהיר, שאמר, שהפציר, שהתקשר ושניסה לעזור. אם לא, אף אחד לא יזכור שום דבר.
הוא מעולם לא נראה כה פתטי. ראשית, כי אין מחסור בחיסונים. שנית, כי אין המלצה לתת את הזריקה השלישית. לא של האמריקאים, לא של האירופים, אפילו לא של משרד הבריאות שלנו. שלישית, כי אין עדיין חיסון מותאם לווריאנט דלתא. רביעית, כי הוא עצמו לא רלוונטי, אין לו מנדט לדבר עם אף אחד ואין לו יכולת לקבל החלטות. אבל הגמילה קשה, חשבון הסלולר ממומן, עדיין, על ידי המדינה, אז יאללה, מחייגים וכמובן שגם מדווחים. נכון, זה כבר לא פותח מהדורות, אבל זה יותר טוב מכלום.
2. שחרר, ביבי
לנתניהו יש לא מעט זכויות בעניין החיסונים. האלרמיזם הטבעי שלו, הנטייה שלו להיכנס לתבהלה הרבה לפני כולם, פעלה הפעם לטובתנו. הוא לא "הביא את החיסונים" באופן אישי, זו הייתה עבודה של רבים במשרד הבריאות, אבל הוא כן זה שחתר בכל הכוח למגע ונדנד לבורלא ולאחרים. יחד עם זאת, הוא גם חתום על 6,400 מתים, הרבה יותר ממה שמצופה ממדינה כישראל לספוג, בהשוואה למספרים בעולם.
"הגעתי למסקנה שמדינת ישראל חייבת להזרים מיד מיליוני חיסונים", אמר נתניהו בסרטון שהפיץ שלשום, "היא חייבת להתחיל מיד לתת את החיסון השלישי לאוכלוסייה הבוגרת, זו הדרך היחידה להגן על האוכלוסייה". האיש לא הקים ממשלת צללים, אבל כנראה שיש לו מעבדה ומרפאת צללים הפועלת במקביל למשרד הבריאות ויועציו. אפילו יהודי רך דיבור כמנכ"ל משרד הבריאות הפרופ' נחמן אש נאלץ להגיב לדבריו המופרכים של נתניהו: "אני לא יודע אם זה מסייע ולא אם זה מחבל, אנחנו בסופו של דבר מחליטים באופן עצמאי, הקשר שלנו הוא ישיר, גם עם מודרנה וגם עם פייזר, אנחנו לא צריכים את הסיוע הזה, בוא נגיד כך, בסוף צריך לקבל את ההחלטה על ידי אנשי מקצוע בצורה מקצועית, צריך להשאיר את זה לאנשי המקצוע".
הפרופ' אש, יהודי עדין, ניסה להצניע את הביקורת, אבל במסדרונות משרד הבריאות היא נשמעת בצורה בוטה יותר: כשאתה מתקשר לחברת התרופות מאחורי גבה של הממשלה, אתה פשוט מחבל בלגיטימציה של הממשלה ובאוטוריטה שלה, אמר גורם בכיר במשרד אתמול, מה בורלא אמור לחשוב עכשיו על הדרך שבה מתקבלות כאן ההחלטות, והאם הוא צריך לדווח לנתניהו על המגעים שלו עם ממשלת ישראל?
במילים אחרות, הניסיון של נתניהו להיאחז בקרנות המודרנה כדי לשמר רלוונטיות מכמיר לב, אבל גם יכול להזיק. שפת הגוף שלו בסרטון שהפיץ השבוע זועקת זעקה אילמת: הוא משלב את כפות ידיו במה שנראה כסוג של תחינה. הוא זקוק לתשומת לב, לרלוונטיות, להכרה. אולי צריך לענות לו באותה מטבע ולבקש יפה, אולי אפילו להתחנן: ביבי, הנח לנו. שחרר. אתה יו"ר האופוזיציה. אתה עושה עבודה מצוינת באופוזיציה. תן לממשלה לנהל את ענייני המדינה בשקט.
זה כנראה לא יקרה. זה מנוגד לאופי שלו, לגנטיקה שלו, לתחושתו שרומה, שכויס, שגנבו לו את השלטון שרשום על שמו בטאבו. כך גם הביביסטים, שחלק מהם ממשיכים להתבוסס בחמיצות שיכולה גם להיות מסוכנת. כשטיפוס כמו עמי מסיקה, ביביסט על מלא המתהדר ב"בוק" צילומים עשיר עם נתניהו וחבורתו, מתנפל עם סכין ארוכה ודוקר באמוק את תמונותיהם של נפתלי בנט ויאיר לפיד במהלך הפגנה של קומץ ביביסטים בירושלים, נורה אדומה כלשהי צריכה להידלק איפשהו.
הביביזם עדיין כאן, איתנו, חי, בועט, מגדף ומחרף את כל מי שמעז לקבל את כללי המשחק ולהשלים עם המציאות המורדת. נכון, נבעים סדקים. צחי הנגבי מודה שהממשלה הנוכחית אינה ממשלת שמאל, ישראל כ"ץ מספר שאפשר היה להקים ממשלת ימין "על מלא" לו רק נתניהו היה משחרר למישהו אחר בליכוד את המושכות, ניר ברקת עובד סביב השעון בבניית פסאדה של ראש ממשלה. גם בקרב החיילים הפשוטים מתחילה מגמה מסוכנת: פה ושם מצליחים אנשים ללעלע את הביטוי "ראש הממשלה נפתלי בנט" ולפעמים גם מרחיקים לכת ומכנים את הוד נתניהותו כ"ראש האופוזיציה". פה ושם מחלחלת התובנה שהמציאות הזו לא תשתנה בקלות.
כמו בסרטים המצוירים של פעם, כשהמרדף היה מסתיים מעבר לצוק ומשתתפיו היו מצליחים לבצע עוד כמה צעדים מהירים ומבוהלים "על ריק", בטרם יצנחו לתהום, כך גם הביביסטים. הם עוד לא נחבטו בקרקע הטרשית של המדבר הפוליטי. הם עדיין רצים "על ריק", נושמים אוויר פסגות, בטרם יטעמו עפר.
3. האפוי החדש
מהו ביביזם? להפוך את יאיר לפיד ל"לא כשיר". אני שומע את זה משותפי לשידור ינון מגל, אבל גם מביביסטים נוספים. זו כנראה רוח המפקד. למה הוא לא כשיר? כי ככה הם החליטו, כלומר ככה החליטו עבורם. הרי היה לנו את "נאום האנטישמיות" המפורסם, שבגללו היטלר עלול לחזור, והייתה ההצהרה שהכותל המערבי הוא המקום הקדוש ביותר ליהודים, שלא אושרה על ידי מועצת גדולי התורה. אז לפיד לא מתאים ולא אפוי ולא יכול להיות שר חוץ.
מי כן אפוי? בני גנץ אפוי. מה אפוי, רוטט מבשלות, מוכן ומזומן, רק תגיד לנו כן ונמשח אותך למלכות. כי נתניהו ממשיך לחזר אחרי גנץ בהתלהבות של תלמיד תיכון בתול, להפליג בשבחיו, למנות את הישגיו, עוד רגע ויתאר את יפי תוארו, גובהו ועיניו הכחולות. כמו תמיד, הוא בונה על הזיכרון הקצר שלנו. הרי רק לפני חצי דקה גנץ היה זה שלא אפו מספיק. גנץ היה המטורלל, החצי מטורף, מי שכל מירי רגב חבטה בו בחצי חיוך, כמו בכלב רחוב מפורעש החולף בצליעה במעלה הדרך.
נתניהו הנואש מחזר אחרי גנץ בכל הכוח. הקמצן הכרוני בחלוקת מחמאות, השתלטן המנכס לעצמו כל קרדיט אפשרי, הפך לרומיאו על סטרואידים. וגנץ? הוא די נהנה. למיטב הבנתי, הם גם מדברים בטלפון. נתניהו חיפש את גנץ בכל דרך, בהתחלה סונן ואחר כך הצליח לסחוט שיחה או שתיים. ספוילר: זה לא יוביל את נתניהו לשום מקום טוב. גנץ עבר אצלו חוויה מהקשות בחייו, ובואו לא נשכח שהאיש עבר את כל המסלול הצבאי לאורך עשרות שנים עד כס הרמטכ"ל. גנץ יודע שאם ייעתר למחזר הלטיני המזמר סרנדות תחת חלונו, יצטרך לארוז את מיטלטליו ולעבור לגור בארץ אחרת, עדיף ביבשת אחרת, או ביקום מקביל. אבל המשחק מביא תועלת לשני הצדדים: גנץ ממנף את מעמדו בקואליציה השבירה שבה הוא מכהן כגלגל שלישי־רביעי, נתניהו מתחזק את תקוות החבורה המורעבת והמצורעת הנגררת בעקבותיו במדבר הפוליטי שהנה, הקוסם יחזור, הלהטוטן ישלוף שפן נוסף, הסדר יושב אל כנו.
בעניין לפיד: נאום האנטישמיות היה, אכן, סוג של הליכה פוגרום אחד רחוק מדי. לא, ההוטו והטוטסי אינם אנטישמים, וגם אלה שהשליכו עבדים כפותים מהספינות בלב ים הם פראי אדם אבל לא אנטישמים. לפיד כיוון לטוב, "להנגיש" את האנטישמיות לגויים, לנסות להסביר להם מה עובר עלינו כל השנים, ואי אפשר להאשים אותו בהכחשת אנטישמיות. ספק אם יש היום בפוליטיקה הישראלית מישהו שינק את אימי השואה ומוראות האנטישמיות יותר ממנו. הוא פשוט צריך להפנים שהוא כבר לא בעל טור בעיתון אלא שר החוץ. מילא.
בעניין הר הבית: נחמד היה להביט בפניהם של הביביסטים כשהושמעו להם האינסרטים בהם נתניהו עצמו, בקולו הבריטוני המוכר, מכריז על הכותל כעל "המקום הקדוש ביותר לעם היהודי" (כשביקר שם אחרי הניצחון ב־2015), ואומר את זה לשחקני ברצלונה ב־2013. אז מה הסיפור? פשוט. הכותל המערבי והר הבית הם היינו הך בעיני היהודי הרגיל, זה שלא מתפלפל כל היום בחצרו של הרב קנייבסקי. הקיר המערבי הוא השריד האחרון שנותר מהמקדש שעמד בהר הבית. מה לא מובן כאן?
מה שלא מובן כאן זה הניסיון הנמשך, האינסופי, להמשיך להטיל רפש בכל מי שאינו "משלנו". כל מי שמעז ליהנות מהעובדה שיש בישראל ממשלה שמכילה את כל הצבעים, המינים, הסוגים והזרמים, ממשלה שמרכיביה מצליחים לשבת זה עם זה, להכיל זה את זה, לא לשנוא ולא לגדף ולוותר על חצי או שני שלישי תאוותם כדי שהניסוי המדהים הזה יצליח, או לפחות יחזיק מעמד.
הישות היחידה בעולם שיכולה להושיב את מוסי רז עם זאב אלקין, תמר זנדברג ואיילת שקד, מנסור עבאס וגדעון סער, יאיר גולן ונפתלי בנט, היא ישותו של בנימין נתניהו. זה לקח זמן, זה לא היה פשוט, אבל בסופו של דבר כמעט כל המפה הפוליטית הגיעה לאותה מסקנה: האיש הזה הוא סכנה למדינה. ככה פשוט. חייבים לחלץ את ישראל מחוטפיה. חייבים להכריז "נוהל חניבעל" ולעשות הכל כדי להסיר את האיום מעל הדמוקרטיה השבירה שלנו, לטהר את האווירה, להחזיר את הרכבת למסלולה.
כפי שזה נראה עכשיו, למרות לא מעט קלקולים ותקלות, למרות בעיות של חוסר ניסיון (בעיקר בלשכת בנט, ע"ע ההודעה הנמהרת על חופש פולחן ליהודים על הר הבית) ולמרות המאמץ הנואש של נתניהו ושליחיו למקש את הסביבה ולהבעיר את השכונה כולה, העסק חי וקיים, נושם את נשימותיו הראשונות, צועד צעדים מהוססים של פעוט שזה עתה נעמד על רגליו ומראה סימני חיוניות מעודדים.
4. שפל המדרגה
נחזור לביביזם: גם להוציא את מאיר דגן מקברו כדי לטנף אותו, בשליחות אתם־יודעים־מי, זה ביביזם מהסוג הכעור ביותר. למה הם עושים את זה עכשיו? כי האסטרטגיה של נתניהו בסוגיה האיראנית קרסה בקול רעש גדול על כולנו. ההליכה "על הראש" של ממשל אובמה, הנאום ההוא בקונגרס, הדחיפה של טראמפ לצאת מהסכם הגרעין, כל זה בלי ליצור אלטרנטיבה ראויה, בלי להכין את פלאן בי, בלי לדאוג לחלופות, הולכת ומתבררת לעינינו.
מה עושים? מיידים בוץ במי שהקדיש את כל חייו לביטחון ישראל, מי שבלם את הטרור ברצועת עזה בשנות ה־60, מי שנחשב לאחר הלוחמים הנועזים ביותר בדברי ימי צה"ל ומי שלקח את המוסד לגבהים בהם טרם היה, עד שמונה על ידי אריאל שרון לתפקידו. מאיר דגן.
ושוב, המבשר הוא חברי ינון מגל, שלא ממצמץ, לא מחוויר, לא מזיע ולא רועד כשהוא חוזר ומאשים את דגן במעשים הגובלים בבגידה. האיש הסגיר את סודותינו לאמריקאים. הוא גילה להם את תוכניות התקיפה של ישראל באיראן! הוא פעל עם פאנטה נגד ישראל! רוצה לומר: הוא בעצם בלם את נתניהו מתקיפת איראן בשנים שבהן זה היה אפשרי (2010־2012).
הבל הבלים ורעות רוח. לא מגל אשם, כמובן. אשמים אלה שמכרו לו את האטריות המורעלות הללו. דגן לא הסגיר אף סוד לאמריקאים. הם יודעים על כל F־16 ישראלי שיוצא מההאנגר שלו, הם מעודכנים בכל רביעיית F־15 שממריאה לטיסת אימון, הם שיגרו נחת מארינס מהשגרירות בתל אביב ללשכת הרמטכ"ל אשכנזי כשתרגיל גדול שבו השתתפו מאה מטוסים של חיל האוויר היה בעיצומו (התרגיל דימה תקיפה באיראן, אבל טס מערבה בים התיכון), עם טלפון אדום נייד. על הקו היה מקבילו האמריקאי של אשכנזי, הגנרל מייקל מאלן. "אתם לא הולכים להפתיע אותנו, גבי, נכון?", שאל מאלן.
ישראל לא הייתה יכולה לתקוף באיראן בלי ארה"ב. בדרך לאיראן, עוברים בעיראק. בשנים ההן מי ששלט בשמי עיראק היה חיל האוויר האמריקאי. ישראל ניסתה לשכנע את ארה"ב להצטרף לתקיפה, או לפחות לסייע לה מהצד. על זה ניטש ויכוח בין הדרג המדיני לצבאי. יחסיו של דגן עם פאנטה היו אינטימיים, בדיוק כמו יחסיו של אשכנזי עם הרמטכ"ל האמריקאי וכמו יחסיו של ראש אמ"ן ידלין עם מקבילו ושל כל הבכירים הישראלים האחרים עם עמיתיהם בוושינגטון. יחסים כאלה הם נכס אסטרטגי לישראל, לא לארה"ב.
האמריקאים גם ידעו מצוין על המחלוקת בין הדרג המדיני לצבאי. איך הם ידעו? ראשית, כי היא התפרסמה בתקשורת. הפרסום הראשון היה כאן, בטור שאתם קוראים, תחת הכותרת "עימות בצמרת: נתניהו וברק נגד פרס ואשכנזי". הסיפור אושר על ידי הצנזורה. היו פרסומים רבים נוספים. הדרג הצבאי מחויב לתת לדרג המדיני המלצה מקצועית בטרם פעולה. בעיקר כשמדובר בפעולה שפירושה מלחמה עם מעצמה דוגמת איראן. הדרג המקצועי המליץ שאת איראן צריך לתקוף רק "כשהחרב על הצוואר", ואנחנו עדיין לא נמצאים שם. הדרג המקצועי סבר שתקיפה באיראן באותן שנים לא תעכב את הגרעין האיראני, אלא תאיץ אותו.
נתניהו וברק חשבו אחרת. אבל לא העזו לצאת לפעולה. לו רצה, יכול היה נתניהו להשיג רוב בקבינט לתקיפה באיראן, בנקל. הוא כנראה לא רצה מספיק, או לא העז. מה הוא עושה עכשיו, כשהחרב על הצוואר של ישראל בסוגיה האיראנית והסכין על הצוואר שלו בסוגיית האחריות למצבנו? מוצא קורבן שכבר אינו בין החיים, ומורה לחסידיו לגדף את מאיר דגן. מדובר בשפל המדרגה, אפילו יחסית לביביזם.
5. הטרור החדש
פרץ הרפורמות, התיקונים, היוזמות והחידושים שמרעיפה עלינו הממשלה החדשה מרשים. השבוע בלטו יועז הנדל עם רפורמת הסיבים האופטיים ואיילת שקד, שהפכה את החלטתו המחרידה, שלא לומר מזעזעת, של אריה דרעי לא לאשר את התקנה שמחייבת כל קבלן למסור כל בניין או דירה בישראל עם תשתית סיבים אופטיים. בלט גם השר מתן כהנא עם רפורמת הכשרות. אני מתפלל שיחזיק מעמד מול חלק מרבניו. הרפורמה הזו נדרשת כאוויר לנשימה גם לבעלי העסקים אבל גם לנו.
הרפורמה בחקלאות מסקרנת ויש לה פוטנציאל אדיר. חלק מטענות החקלאים ראויות לדיון. צריך לשמור עליהם ולפצות אותם בנדיבות, כדי שלא יינטש ולו דונם אחד בדרך לייעול, להוזלה ולפתיחת השוק כנהוג במאה ה־21. גם ההחלטה בעניין הכלים החד־פעמיים מצוינת. כן, עושה רושם שבעוד הח"כים מכלים את לילותיהם במשכן בהטרלה האינסופית של האופוזיציה, השרים באו לעבוד.
נפתלי בנט מתכונן לביקורו בוושינגטון. הוא צובר ביטחון עצמי, לומד (במהירות) את המערכות, מבלה אין ספור שעות עם שר הביטחון גנץ ומשקיע את כל כולו במאמץ לכניסה חלקה ככל האפשר לתפקיד הקשה בעולם. בנט צריך לשמור קשר עין עם החצר הפנימית שלו. הלשכה צעירה מדי. ההחלקה השבוע בעניין הר הבית (בשטח המצב היה טוב, בהצהרות קצת פחות) הייתה מיותרת. הטיפול במשבר NSO אטי והססני. כבר מזמן היה צריך לקום חמ"ל מיוחד. העובדה שאין עוד ראש מערך הסברה לאומי לא מוסיפה.
ויש עוד משהו: אני מניח שבקרוב יתחילו לצוץ הסיפורים האמיתיים על מה שהתרחש בין כותלי משרד ראש הממשלה ב־12 השנים האחרונות. הסמכויות שהולאמו והופקדו בידי "כנופיית השלושה". הכספים שהוגדרו מחדש ושינו כיוון. הזוועות שהתרחשו בחדרים הסגורים. ההתעללות בעובדי מדינה מסורים וישרים, שבסך הכל ניסו לבצע את תפקידם.
ממעקב חיצוני אחר ההתארגנות של אנשי בנט במשרד, אני מתחיל לחשוש שהם מתבלבלים ומזהים את הרעים כטובים ואת הטובים כרעים. הנה כמה רמזים: היועצת המשפטית, שלומית ברנע, עשתה הרבה יותר רע מטוב. כן, במספר פעמים היא התריעה וניסתה לבלום את גחמותיה של המשפחה, אבל בעשרות רבות של מקרים היא התיישרה עם הדרישות, התעלמה מהחריגות, אפשרה לסמכויות לנדוד לידיים הלא נכונות.
את האורוות האלה צריך לנקות כמה שיותר מהר, את האחראים צריך לאתר ואם אפשר גם להעניש. את אלה שעמדו בפרץ ושילמו על כך בתפקידים, בסמכויות, לפעמים גם בבריאות ובמשרה עצמה, צריך להחזיר ואם אפשר גם להכיר להם תודה. לא להפך, חברים.
מילה על משבר NSO. ככל שנוקפים הימים, כך גוברות הכחשותיה של החברה בעניין ההאשמות כי רוב האישים שהושמו על ה"כוונת" של ממשלות וגורמים עוינים נוספים סבלו מתקיפות של מוצריה של NSO. אין לי מושג מי מהצדדים צודק. אני מעריך שזה יתברר בהמשך.
יחד עם זאת, ההתנפלות של כל הטהרנים על תעשיית הסייבר הישראלית בכלל ועל NSO בפרט מעוררת גיחוך. חברים, אנחנו במאה ה־21. סייבר הוא הנשק הגרעיני החדש. הטרור החדש. אם יש לכם דרך אחרת לסכל טרור, אתם מוזמנים לפתוח סטארט־אפ. אם אין לכם, אתם מוזמנים להודות למוחות שהפכו את ישראל למובילה בתחום והעמידו לרשותה כלים שאמורים להציל אותנו במלחמה הבאה. זה ככה פשוט.
מה בכל זאת עושים כדי להימנע ממבוכות? מנסים להמציא רגולציה יעילה יותר. כרגע, זה מה שיש. אסור לשכוח: ישראל היא שעודדה את NSO וחברות נוספות למכור את כלי הסייבר ההתקפיים שלהן למדינות ידידותיות במרחב הקרוב לנו. בשנים האחרונות, כשהיחסים עם סעודיה, האמירויות ומדינות נוספות התחממו, אחד הצ'ופרים שהבטיחו נתניהו, יוסי כהן ובכירים ישראלים נוספים לשליטים, נסיכים ושליחים שישבו איתם, זו נגישות למוצרים האלה. לכל זה יש בסוף השלכות. צריך לקבל אחריות על מה שקורה, לנסות למזער את הנזקים הפוטנציאליים ולהמשיך לפתח, בכל הכוח והיצירתיות האפשרית, את התעשייה הזאת, כי אין לנו ברירה אחרת.