לטור המלא של אבי יששכרוף:
1. זה היה ללא ספק אחד האירועים הקשים ביותר שידעה לבנון, מדינה למודת טרגדיות בהיסטוריה הלא ארוכה שלה. לפני כשנה, ב־4 באוגוסט 2020, פרצה שריפה במחסן זיקוקים בנמל ביירות, והתפשטה להאנגר סמוך שבו נשמרו מצבורים גדולים של אמוניום חנקתי. קצת לאחר השעה שש בערב נשמע פיצוץ עז, ולאחריו גל הדף אדיר מחק את כל מה שהיה ברדיוס של כקילומטר ממקור הפיצוץ.
את הדי הפיצוץ ניתן היה להרגיש אפילו יותר מ־20 ק"מ מנמל ביירות, ובתוך שניות כבר ניתן היה להבין את גודל הקטסטרופה. יותר מ־200 איש נהרגו, יותר מ־6,000 נפצעו. ראש הממשלה חסן דיאב הגיש מיד את התפטרותו, אך אם למישהו מתושבי לבנון הייתה תקווה שהאירוע יעורר גל מחאה שיוביל לשינוי של ממש בריקבון שפושה במדינה, הרי שטעות הייתה בידיו. מאז המצב בלבנון רק הופך לגרוע וגרוע עוד יותר. מאז התפטרות דיאב איש לא מצליח להרכיב ממשלה חלופית, והמצב הכלכלי, שהיה גרוע ערב הפיצוץ, הפך לאנוש.
הדוגמה הבולטת ביותר למה שמתרחש בלבנון בימים אלה היא התשתיות. לפי הערכות של ארגונים בינלאומיים, בתוך שבועות ספורים תקרוס מערכת אספקת המים במדינה. הסיבה פשוטה: לממשלה אין תקציבים לתחזק את המערכת בגלל מחסור בחלקי חילוף, כלור ודלקים שאמורים לתפעל אותה.
המשמעות של אירוע כזה במדינה שנחשבה לפני עשרות שנים למתקדמת ביותר במזרח התיכון היא שאיש איש יצטרך לעשות למען ביתו - כלומר להשיג מים ממקורות חלופיים ולא מהצנרת הביתית. במובנים מסוימים, לבנון עלולה לגלוש למלחמה על מים, בורות ומאגרים, כאילו תשוב לעידן אחר, בהיסטוריה הפרה־מודרנית.
המים הם רק דוגמה למצוקה המחריפה. גם מערכת אספקת החשמל חדלה לעבוד באופן סדיר ובקושי מצליחה לספק חשמל לכמה שעות. אפילו אתר האינטרנט של חברת החשמל הלבנונית קרס. אזרחי לבנון חיים כיום על גנרטורים, אולם כתוצאה מהמצוקה הקשה בנושא הדלק לסוגיו גם היכולת לתפעל אותם מוגבלת. ישנו מחסור חמור בתרופות, במזון ובמוצרי היסוד הבסיסיים ביותר, והמטבע התרסק ושווה היום פחות מ־10% מערכו עד לפני כמה חודשים.
רק לפני כשבועיים דולר אחד היה שווה כ־15 אלף לירות לבנוניות, כיום שער החליפין עומד כבר על כ־20 אלף. האינפלציה האמירה, תגרות בתחנות דלק ואפילו ירי בגלל ריב על מוצר כזה או אחר הפכו למראה שכיח ברחבי המדינה. בבתי החולים אין חשמל ואין תרופות, וחולי סרטן ומחלות קשות אחרות פשוט מתים כתוצאה מהמחסור.
בסאם מוגרבי, נהג מונית שאיבד את עבודתו, התראיין השבוע ל־BBC וסיפר כיצד עבר עם משפחתו להתגורר במחנה פליטים פלסטיני. אותם שכונות ומחנות שתושביהם נחשבו עד לא מכבר לעניים ביותר בלבנון, נותנים כעת מחסה לאזרחים שאינם יכולים להמשיך להתגורר בבתיהם. מוגרבי סיים את דבריו כשאמר ש"המדינה נשלטת בידי גנבים ונוכלים".
ה"אור" היחיד בקצה המנהרה, אם ניתן לתאר זאת כך, הוא ההודעה שיצאה השבוע מארמון הנשיאות של מישל עוון, שלפיה נג'יב מיקאתי, מיליארדר הנחשב לאחד האנשים העשירים בלבנון, הסכים לקבל עליו את מלאכת הרכבת הממשלה. זה קרה לאחר שסעד א־דין אל־חרירי, מיליארדר אחר ובנו של רפיק אל־חרירי, שנרצח בידי חיזבאללה והמודיעין הסורי, הודיע כי לא עלה בידו להרכיב ממשלה ושהוא מוותר על המשרה. אל־חרירי אמר ביום רביעי כי "האינטרס של לבנון הוא שנג'יב מיקאתי יצליח, ואנו נתמוך בו בכל הכוח".
ספק אם יש למילים הללו כיסוי של ממש, אבל לפחות ברמה ההצהרתית - זה נשמע טוב. מיקאתי אמור אולי להיות זה שיסלול את הדרך להקמת ממשלה, שתאפשר לצרפתים ולאיחוד האירופי להעביר ללבנון את סיוע המיליארדים שהובטח לה אם תוקם ממשלה חדשה שתבצע רפורמות של ממש.
אולם גם במהלך הזה אין בשורה אמיתית מבחינתם של אזרחי לבנון. מיקאתי כבר כיהן בעבר פעמיים כראש הממשלה, נחקר בשחיתות כספית הקשורה במשפחתו, ונחשב ל"עוד מאותו דבר" - אותה אליטה ששולטת בלבנון זה עשורים ארוכים ומנהלת קרבות בינה לבין עצמה על השליטה במדינה, מבלי שדבר משתנה. מיקאתי במובן הזה אולי יצליח להביא בסופו של דבר להרכבת ממשלה, אך בוודאי שהוא לא יגאל את לבנון מהשחיתות, הריקבון הפוליטי וההתפרקות של מוסדות השלטון שלה.
על כל אלה מפקח מקרוב חיזבאללה ומחכך ידיים בהנאה. הארגון כבר מפעיל עשרות שנים רשת תמיכה סוציאלית לבני העדה השיעית הנאמנים לו, ומבחינתו ככל שהמדינה תיחלש, כך יהיה לו קל יותר להשפיע ולשלוט במתרחש בה. הכסף האיראני אמור לסייע לארגון לקנות, תרתי־משמע, עוד תמיכה ואהדה.
בסופו של דבר, אל־חרירי, מיקאתי ואפילו הנשיא עוון מבינים כולם כי כל עוד חיזבאללה הוא הגוף הצבאי והכלכלי החזק במדינה, לבנון תמשיך במסלול ההתרסקות, או, לחלופין, תהפוך למדינת בת של איראן.
2. בינתיים השיח סביב יציבותה של הרשות הפלסטינית נמשך. מאמרים של פרשנים ומומחים מצביעים על היחלשות דרמטית במעמדו של יו"ר הרשות מחמוד עבאס (אבו מאזן) בקרב הציבור. זאת בעיקר לנוכח מותו של "חאשוקג'י הפלסטיני", ניזאר בנאת מחברון, שהיה ממתנגדיו הקולניים. בנאת נעצר בידי אנשי המודיעין הפלסטיני והוכה למוות בידי אותם אנשים שחקרו או עצרו אותו. מאז התקיימו לא מעט הפגנות נגד אבו מאזן.
לכך אפשר להוסיף את הדיון על מצבה הכלכלי המחמיר של הרשות, שלפי דיווחים שונים עומדת על סף קריסה, כמעט כמו לבנון. ייתכן שלנוכח ההתפתחויות הללו הודיע מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף ע'סאן עליאן, על הגדלת מכסות העבודה לפלסטינים לענף הבנייה בכ־15 אלף אישורים, וכן לענף המלונאות. אם ירצו כל מעריצי ה־BDS למיניהם או לא, הכלכלה הפלסטינית תלויה במידה רבה בכלכלה הישראלית, וכל חרם של ממש על ישראל עלול לייצר מאות אלפי פיות רעבים בגדה המערבית.
ועדיין צריך לומר: המצב בגדה וברשות שונה מאוד מזה של לבנון. החשמל עובד, כך גם אספקת המים, ובתוך הרשות אין גוף צבאי שחותר תחתיה נוסח חיזבאללה. להפך: פת"ח ומנגנוני הביטחון של הרשות ממשיכים לשלוט במצב, גם אם חלקית (על אף שאירועי השבוע בחברון והקרבות בין שתי חמולות גורמות לסימני שאלה אפילו באשר לכך). גם המצב הכלכלי והפוליטי של הרשות עדיין אינו על סף קריסה, אך בהחלט מדובר במשבר, שמורכב מכמה אלמנטים.
ראשית, גביית המסים של הרשות פחתה במידה ניכרת בשנה האחרונה בגלל הקורונה וההאטה הדרסטית בפעילות הכלכלית. בנוסף, הסיוע הכלכלי שנהגה בעבר הרשות לקבל ממדינות ערב כמו סעודיה ואיחוד האמירויות נעצר, לנוכח המשבר עם מדינות המפרץ על רקע הסכמי אברהם בעידן טראמפ. מאז אומנם התחלף נשיא בוושינגטון, אך המדיניות של מדינות המפרץ ביחס לרשות נותרה בעינה.
גם הסיוע של האיחוד האירופי, גם לתקציב וגם לתשתיות, נעצר מסיבות לא ברורות. החוב של הרשות לבנקים מגיע לכ־2.3 מיליארד דולר, סכום עתק במונחים פלסטיניים, ועל פי גורמים שונים הבנקים כבר הודיעו לרשות שאין בכוונתם לאפשר לה עוד הלוואות כדי לשלם את משכורות פקידיה.
משמעות החוב, בנוסף לגירעון התקציבי ההולך ומחמיר, הוא שמתחילת אוגוסט צפויים שיבושים בתשלום משכורות הפקידים וחברי מנגנוני הביטחון - אלה שמבטיחים בעצם את הישרדות הרשות, כולל במשבר ניזאר בנאת, שבמהלכו עצרו את ההפגנות נגד אבו מאזן כמעט בכל דרך אפשרית.
גם במישור הפוליטי סובלת הרשות ממשבר, בעקבות ביטול הבחירות לרשות ופרשת בנאת. אין ספק כמעט שאילו היו נערכות בחירות ברשות חמאס היה מנצח, גם בגלל המערכה האחרונה בעזה, שהתפרשה בעיני רבים בגדה כניצחון של הארגון. אולם למזלם של אבו מאזן וחבריו, אין בחירות באופק, וכל אפשרות לפיוס עם חמאס נראית רחוקה כתמיד. במובנים רבים המצב בין הרשות לחמאס מזכיר את המצב מול ישראל: סכסוך שלא ניתן לפתור, במקרה הטוב לנהל, וגם זה בעירבון מוגבל.
ואף על פי כל מה שנכתב כאן, צריך לזכור - אין כיום הפגנות המוניות נגד אבו מאזן בשטחים. אומנם נערכו כמה כאלה, אך לאחר שפת"ח שלח את אנשיו לרחובות, הן נעצרו. או כפי שהסביר לי השבוע עמית פלסטיני: "נגד מי יפגינו? אבו מאזן? בבקשה, השאלה מה החלופה. הציבור בגדה לא רוצה ברובו את חמאס או את הכיבוש הישראלי שינהל את ענייניו. עבאס אומנם נתפס כאופציה גרועה, אך גרועה פחות בהשוואה לאפשרויות אחרות".
החדשות הטובות יותר מבחינת הרשות ופת"ח הן שינוי הגישה בצד האמריקאי בעקבות חילופי הממשל, וגם בצד הישראלי עם הקמת ממשלת בנט־לפיד. אז אומנם אין קשר בין ראש הממשלה הישראלי לנשיא הפלסטיני, אך זה האחרון מתקשר עם שר הביטחון בני גנץ, עם נשיא המדינה יצחק הרצוג ואחרים.
השבוע אפילו נפגשו שרי מרצ עם עמיתיהם הפלסטינים. בצד הפלסטיני מבינים שבישראל היו רוצים לשמור על יציבות הרשות ועל מעמדו של אבו מאזן. הגדלת מספר אישורי העבודה של פלסטינים בענף הבנייה הינה ביטוי לגישה הזו, על אף ההחלטה לנכות שוב מכספי המסים של הרשות את משכורות האסירים הפלסטינים ומשפחות המחבלים. כך שמבחינה מדינית, מצבו של מחמוד עבאס טוב יותר כיום, מאחר שיש לו עם מי לעבוד ביחס לנתק המוחלט מול ממשלת נתניהו.
אותם גורמים שעמם שוחחתי העלו בכל זאת נושא אחד שיוצר דאגה רבה בפת"ח: האפשרות שישראל וחמאס יגיעו לעסקה כוללת על שיפור המצב הכלכלי בעזה בתמורה לשקט, ושבמסגרת ההבנות הללו תתבצע גם עסקה לשחרור אסירים פלסטינים בתמורה לישראלים המוחזקים בעזה. אם עסקה שכזו תצא לפועל, הם מסבירים, זה יעניק חיזוק משמעותי לתמיכה בחמאס בעזה ובגדה, ויגרום להרבה מאוד אי־שקט סביב מעמד הרשות.
