פעם לא הייתה פה אבטחה. קצת משונה לפתוח טור אישי דווקא במילים האלה, אבל זו האמת לאמיתה: יכולת להיכנס כמעט לכל מקום שרצית, מבלי שמישהו יגיד "תפתחי את התיק" ויפשפש בתוכו או ישאל: "יש לך נשק?". פשוט להיכנס.
גם כשזה היה בית האבות "מרגוע - תפארת בנים", המקום שהצית את דמיוני ברגע שהתגלגל לידיי ספרו של דויד גרוסמן, "דו־קרב". גרנו קרוב מאוד לבית האבות הזה ואני הייתי מוכרחה לפגוש אותם, את היינריך רוזנטל, חברו בן ה־70 של דויד, הילד המספר, ואויבו המושבע של רוזנטל, רודי שוורץ, עוד מימיהם באוניברסיטת היידלברג בשנות ה־20 של המאה ה־20.
שוורץ הצטייר אצלי כמו רשע מרושע, ורוזנטל כמו אחד ששווה לשמוע ממנו סיפורים. רציתי לדעת מיהם, פנים אל פנים, מה כל כך כבש את לבם באדית שטראוס, שהם מוכנים לחרף את נפשם למען אהובה מתה כל כך הרבה שנים אחרי, ומה עבר להם בראש כשתכננו דו־קרב. עכשיו, בגיל כזה? לא הגיע הזמן להניח לדברים?
יום־יום המתנתי להם מחוץ ל"מרגוע", אחרי שעות בית הספר. אף אחד לא שאל אותי מה אני עושה שם, עד שהגיע אדון אחד, שנראה לי מתאים בדיוק לתיאור של רוזנטל: קטנצ'יק נמרץ עם רעמת שיער לבנה, ולרגליו נעלי ספורט. "שלום, ילדה", אמר לי במבטא שנשמע לי מתאים בדיוק, אבל בדיוק לדמות מהספר, "את מי את מחפשת?", "אני מחפשת אותך!", אמרתי לו. האיש התפלא. "אתה... אתה רוזנטל! נכון?". האיש חייך. "רוזנטל?", "רוזנטל מ'דו־קרב', הספר של דויד גרוסמן", אמרתי. "ילדתי", נאנח, "אני לא הוא". אחר כך שיחק בבלוריתו והוסיף: "ואחרי שהייתי חייל כל כך הרבה שנים והשתתפתי בכמה מלחמות, אין סיכוי שהייתי יוזם קרב עם מישהו. לא דו ולא בכלל".
המקום התרוקן עם השנים מיושביו. פרט לכך שהטבע עשה את שלו, תקנות בתי האבות עברו שינוי ולא הגיעו מספיק קשישים חדשים. בכל פעם שעברתי עם ילדיי הקטנים ברחוב, סיפרתי להם בגרסה קצת אחרת את הסיפור הזה ממש. מדי פעם הם הצטרפו אל מתפללי בית הכנסת של בית האבות כדי להשלים מניין, כמו שעשו רבים אחרים מהשכונה. דו־קרב, הם הבינו, לא באמת היה פה. כלומר עד לפני כמה שנים, כשיזם מחו"ל שם עין על המבנה ותכנן להקים במקום בית האבות בית החלמה ליולדות.
תושבי האזור פחות אהבו את הרעיון. עידוד הילודה והיולדת הוא עניין חשוב, אבל הרי השכונה הזו, בת 100 השנים, על כבישיה הצרים ושדרות העצים שבה, לא באמת יכולה להכיל עכשיו גם תנועת ערה של מכוניות מבקרים. היזם הזר, שחבר לשותפים מקומיים, בהתחלה התעקש. לקח לו קצת זמן, נדרשו פגישות עם נציגו ועם נציגי התושבים ואיסוף של מאות התנגדויות, ובסוף הוא הבין: אין לו ברירה אלא לרדת מתוכניותיו המכניסות, בעיקר לכיסו הפרטי.
הדחפורים שלו, שכבר הזדקרו מול עיני התושבים, קיפלו כפות ועזבו את המקום. אני גאה לספר שאפילו הרשות המקומית, שהציפיות ממנה בדרך כלל לא מאוד גבוהות, הבינה שזה לא יעבוד פה והגישה תביעה בבית משפט על כך שאי אפשר להקים בית החלמה ליולדות בלי שינוי ייעוד או שימוש חורג. התושבים העקשנים שהפגינו, התרוצצו ודפקו על השולחנות אימצו רעיון חלופי שהעלתה חברת המועצה הנמרצת, ד"ר לורה וורטון: להקים במקום בית חם לחיילים בודדים.
כ־6,000 חיילות וחיילים בודדים משרתים כיום בצה"ל. כמחציתם עולים חדשים. אחרים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי קשה, יתומים מהורים, או מה שמכונה בספרות המחקרית "חסרי עורף משפחתי". ואם לרגע נפרק את הניסוח הנקי, הכוונה היא שאין להם בית לחזור אליו. כל אחד מהם הוא עולם שלם. כל אחד מהם צריך מקום להניח עליו את הראש, לאכול ולדעת שיש לו בית. השבוע התבשרנו שתכף הבית הזה יפתח את שעריו בפני החיילים הבודדים ויופעל באמצעות העמותה ע"ש מייקל לוין ז"ל, שנהרג בלבנון.
העמותה הוקמה על ידי קבוצת חיילים בודדים משוחררים, שהזיכרון הפרטי הפך אצלם למעשה, ותושבות ותושבי השכונה מיד התגייסו כמובן. אני לא אישה של מלחמות, אבל מדי פעם צץ דו־קרב ששווה לצאת אליו. דו־קרב לא על סתם כבוד, אלא על זכות האדם לחיות בכבוד.
קריאה ראשונה
רועי מפחד מפני חלומות רעים וממפלצות בחושך, וחולק את פחדיו עם אמו. וכאן השיעור היפה הראשון בספר: כשיש פחדים, צריך לחלוק אותם. אמו מסבירה לו שפחד הוא רגש אחד מתוך מנעד שלם רגשות טבעיים למצבים משתנים בכל גיל, ואין מה להדוף אותו או לחשוש מפניו. להפך, יש להתיידד איתו, להסתכל לו בעיניים ולגבור עליו. ובמקרה של רועי, באמצעות מילים מחזקות. בהיעדר ספרי ילדים עם דמויות כהות, "מילות הקסם של רועי", ספר חכם ורגיש הכולל עצות מעשיות, מיד זכה לנקודות זכות. השמחה גדלה שבעתיים כשברור היה מהאיורים הנפלאים ומלאי הנשמה שמדובר בבנות ובבני העדה האתיופית. ולא רק מהאיורים, אלא גם מהעלילה הטווייה בעדינות.
"מילות הקסם של רועי", מאת וובעלם טזזו מקונן. איורים: אבי כץ. הוצאת אוריון. 68 שקלים
המלצתרבות
ביצי יען בנות 3,500 שנה, מומיה של עוף דורס שמוצגת בפעם הראשונה, ציורי קיר רומיים מרהיבים, פעילות לילית, מופעים וסדנאות, חצר פעילה ומתחם מיוחד לצפייה והאכלת ציפורים בשיתוף קק"ל. אלה ועוד הם חלק מהתערוכה החדשה "חזרה למקור - פגישה עם ציפורים עתיקות", המציגה ציפורים ממגוון תקופות קדומות וגם את תפקידיהן השונים בחיי בני האדם, במים, ביבשה ובאוויר, ומציעה פעילויות ומפגשים לבני כל הגילים לאורך אוגוסט וחגי תשרי.
מוזיאון ארצות המקרא, סטפן וייז 21 ירושלים. א'-ג', ה' 10:00־17:00, ד' 10:00־21:00, שבת 10:00־14:00. 22־44 שקלים. blmj.org