וואי, וואי, נפלה עטרת ראשנו. בן נתן ברקס קשה למנור, הם נפרדו ועזבו את חתונמי. הם אכלו קש, כי הפסיכולוגים ששידכו ביניהם המשיכו במדיניות הפארש.

זה באמת יפה ככה, לסגור את היום בצפייה מאוחרת בהקלטת התוכנית, ולהיות מבסוט שהתזה שלך לחיים שוב מנצחת: פסיכולוגיה זו אומנות החארטה. כמו שחור/אדום ברולטה, או שכן או שלא, מה שבטוח אולי. אבל את השטות הקלינית הזו כבר קראנו בעתידות של מסטיק בזוקה לפני 45 שנה: "לא יודעים מה יהיה איתך, אולי". השחקן והקומיקאי יעקב כהן אפילו הפך את זה לאג'נדה.

הצפייה באחיזת העיניים השרלטנית הזו הסתדרה לי יופי עם הסופר־קאפ האירופי בכדורגל בין צ'לסי לוויאריאל. אפשר לצפות במקביל, כל פוש מהמשחק עוצרים, עוברים לראות מה קרה, חוזרים לדמעות הצער והאכזבה של מנור ולכעס של בן. האמת היא שבן הוא אדם מחונך וערכי, גם כאשר הוא כועס על דני ויעל השדכנים. "חמישה חודשים אתם מאבחנים אותי בתהליך מיון, וזה מה שאתם מביאים לי? בת זוג שאין ביני ובינה מכנה משותף אחד?".

חשבתי לעצמי שהוא בטח נתן להם בראש הרבה יותר חזק אבל הפילו את הטקסטים בעריכה. אבל בבלפסט הולכים לפנדלים, אז נדחה קצת את האמפתיה לזוג השבור.

האמת חייבת להיאמר: כיפוש, בלי תואר בפסיכולוגיה, בלי התמחות קלינית בחארטה, אבל עם חוכמת חיים מספקת, קבעה כבר בהכנות לחתונה שלהם: "מאמי, זה לא זה. היא זזה כמו כספית, הוא מנומנם. זה לא יתחבר". הסכמתי איתה, כי מה אני מבין בדינמיקה כזו?

הבטתי בה שרועה על הספה, עטופה בשמיכה, ולא הבנתי את הסצינה. אומנם הטמפרטורה של המזגן 19 מעלות, כי זו הטמפרטורה המקסימלית שאני יכול לתפקד בה בקיץ ישראלי כשאני עירום. עם בגדים לא יותר מ־16 מעלות, אבל שמיכה? מי משתמש בשמיכה בקיץ? מה, אנחנו חיים בלפלנד?

הייתי גאה בעצמי על פעילות הבוקר. אחרי חודש וחצי שבהם נחה הדלת השבורה באמבטיה, יצאתי למבצעית והורדתי אותה לזבל. זה לא היה קל, כי שברתי את הדלת לשלושה חלקים, אחרי שנתקעתי בחדר האמבטיה לבד בבית עם ידית שבורה ואין מי שיחלץ אותי. נכון שהוחלפה דלת אחרי יממה, אבל פינוי הדלת השבורה היה תקול.

בסיום המשימה, בעודי נוטף זיעה, כתבתי דוח מצב לכיפוש בוואטסאפ. "בסיעתא די שמיא, בעגלא ובזמן קריב, סיימתי את משימת הפינוי של הדלת, והשלכתי את כל החלקים לזבל.

"כיפוש, נקטת צעד מסלים, כאשר הצבת את הדלת במסדרון, בכניסה לחדר שינה.
א. זה סיכן את גיאצ'ו, כי היא הייתה יכולה ליפול עליו.
ב. אם יכולת להזיז אותה מהאמבטיה למסדרון, מדוע לא השלכת אותה לזבל?
ג. את זוכרת שיש לי פטור מנשיאת משאות כבדים? פטור שנתן לי פרופ' משה סלעי אחרי הניתוח בירך? אז למה ככה?
ד. פישלת בענק, כאשר לא ביקשת מהנגר שהתקין את הדלת החדשה להשליך את הישנה לזבל. אנחנו לא אורחן במדבר, ולא צריך להכין ארוחת בוקר לכל איש מקצוע שבא לעבוד בבית. תתמקדי בעיקר.

"אלה מסקנותיי מחקירת האירוע. המלצות לדפ"א עתידיות, יוגשו בקרוב".

הייתי מבסוט מעצמי חלאס, ציפיתי למילות תודה, הערכה והוקרה על הביצוע המושלם, המתוחקר והנקי. כיפוש משום מה לא הייתה שותפה לאושר שלי.

"מאמי, התחקיר שלך רשלני ולוקה בחסר.
א. לא אני שמתי את הדלת במסדרון.
ב. גיא הוציא אותה מהאמבטיה, כי רצה לתלות על התריס את התלבושת הצהובה של מכבי ת"א בכדורסל, שהוא כיבס. לא הסכמתי להפעיל מכונת כביסה בשביל מכנסיים וחולצה, אז הוא כיבס לבד עם סבון כביסה.
ג. חלפו יותר משבע שנים מאז הניתוח, כך שהפטור מהפרופסור לא תקף לפי חוק ההתיישנות. זה לא פטור לכל החיים, אתה בריא כמו סוס.
ד. עליך למלא את תפקידיך המינוריים עד לא קיימים בבית משפחת קופמן.
ה. אתה חד־ממדי.
ו. תפסיק לחפש תשובות של למה לא לעשות כלום, ותנסה לחפש תשובות של למה כן לעשות".

אפשר היה לבנות ריב על התשובה המתגרה, אבל אני לא איש מדון, פניי לשלום. הנתון היחיד שבאמת קומם אותי היה הסגידה הילדותית של גיאצ'ו למכבי ת"א. קשה להכיל שהילד שלך מעצב לעצמו דמות של "גרמני", במקום להיות אנדרדוג כמו אבא שלו. אבל יש זמן לעבוד על זה. לפני הכל, שיוציאו לו השבוע את התפרים מהניתוח, ושיקבל תו תקן על הרגל.

מבדיקה בנעשה בקבוצת הוואטסאפ של הפרלמנט התברר לי שכל הנוכחים נוקטים את השיטה שלי, של מעבר בין הכדורגל לחתונמי.
פולו, שנמצא במצב של הצפה רגשית בגלל הסגל המתגבש של מכבי ת"א לעונת הכדורגל הקרובה, כתב טקסטים קרביים. בסדר, אז כל הקבוצה זה משלימי קאדר, ללא שחקנים מובילים, אבל למה לכעוס? "מה יהיה עם כל המתוסבכות והממורמרות בחתונמי הזה?", הוא שאל. אפשר לחשוב שהייצוג שלנו, הגברים בתוכנית, ממש מדהים. כל אחד מסי או רונאלדו, רק צריך לבחור. כולם שחקנים בסרט סוג זי"ן.
אבל אילן הגרוזיני נפל לפח. "הביאו לבן הזה את מנור שהיא ברמות אדרנלין מטורפות, כמו עדלי. בן, גם כשהוא בפול־גז, הוא מת מהלך... איך התאימו ביניהם בדיוק?".

זה הספיק כדי להדליק את ישראל. "אילן, גם קריס כמו עדלי ואתה לא. אבל הכל עניין של חינוך".
אילן אף פעם לא נכנע. "מנור לא הייתה לטעמו, הוא לא ידע איך לצאת מזה... וזה נוסף לפער באישיות. קוף, עכשיו פולו ומכבי תל אביב הם כמו זוג בחתונמי... הם צריכים ללכת יחד לפסיכולוג".

או, הנה עדלי, הלהביור האנושי, התעורר פתאום. "המצב קשה. במקום כדורגל, דנים בחתונמי. מה נסגר איתכם?". אני הייתי עדין כשהצעתי ארבעה פסיכולוגים לפתרון המשבר בין פולו למועדון, אבל ישראל כבר עלה שלב. "אילן, אם אתה וקריס הייתם משתתפים בחתונמי, והיא נכנסת לאולם, וההורים שלך רואים שהיא לא גיאורגית... זה יפה זה, נכון?".

כל המסך התמלא באייקונים של צחוקים ודמעות. אילן, שלא נשבר, המשיך להטריל את ישראל. "זה נראה לך מצחיק? נראה לך שההורים שלי היו מגיעים לחתונה כזו?".

ואז קיבלנו מופע גיאורגי של ישראל, שנחשף לעדה ולשפה בילדותו באשדוד. נשפכנו מהדמות של "צוגה", וכמובן קיבלנו תרגום לכל מילה, היה יופי.

נגמר חתונמי, מנור סיפרה לחברה שלה בטלפון שבן זרק אותה צ'ורטי־ווז־נעייט, אבל יש עוד חלק בסאגה "מדברים על חתונמי", שבו דני ויעל מנתחים את הפאשלות שלהם, שכוללות בין השאר שידוך בין שניים שכבר נחשפו זה לזה בטינדר, רגע לפני שנשבעו זה לזה בחתונה המפוברקת: "זהו, סוגרים את הבאסטה".

אוקצור, זה היה מופע של שרלטנות על מלא. "בן קיבל מאיתנו מתנה", הסביר לנו דני, "אבל כמו ילד, הוא התאכזב שלא קיבל מה שרצה". התפוצצתי מצחוק, וחשבתי מה היה קורה אם אני הייתי מראיין את דני ויעל, ולא אילנית וגלית. לא הייתי יורד לו מהעורק הראשי בצוואר, עד שהיה מודה: "מעלנו באמון של הזוג הזה, לכלכנו ביג־טיים". אבל זו תוכנית טלוויזיה, והציבור, כולל אני, צופים בה, אז כנראה שיש בה משהו שמרתק, כמו מציצנות לשמה, שרוב האנושות ממש מחבב. אבל פסיכולוגיה זה לא, ממש לא. ולטעמי כדאי שהגילדה המקצועית של "הפסיכו בע"מ" תאמר את דעתה בעניין.

אגב, גם ייעוץ זוגי זה חארטה. אם זוג, כל זוג, לא יכול לדבר בלי מתווכים, שיחסכו את עלות "הייעוץ" ויסגרו עניין ברבנות. זה גם הרבה יותר זול, אגרה לחניוקים, וזהו זה, סלמאת וכל טוב.

אני ממשיך במאמציי להתעלם משידורי היח"צ ברדיו ובטלוויזיה בעניין הקורונה. מפאת גילי המופלג התחסנתי בחיסון שלישי, הוסבר לי שזה לא תופס על כל המוטציות למיניהן, ואני מקווה לטוב.

מסביב יש מתנגדי חיסון, ואין לי סבלנות להתווכח איתם. איני מתמצא בתחום, אני עושה מה שאומרים לי הרופאים, כי אין ברירה אחרת. אקמו לא בא לי טוף בתקופה הזו. מסביב אנשים חולים, חלקם הקטן מתפגרים. המספרים מאיימים, הממשלה של נפתלי הגבר לא מתפקדת.


אין שטות שחברי הממשלה עוד לא עשו, השרלטנות חוגגת. אני שומע סינק של איילת שקד בטוויטר ומשתומם איך היא מבינה גם בקורונה, כאשר נהיר לכל מאזין שאין לה מושג. מגיפה זה עניין למומחים בתחום, תנו להם לנהל את המאבק בנגיף, הם לפחות מבינים משהו.
עם זאת, השגרה מערבבת בין הביביסטים לבין המציאות. כל כלבי התקיפה של ביבי באגם הדרעק וכמובן בטיפשורת דורשים מנפתלי הגבר להתפטר, ולהעביר את השלטון לביבי, שכן יודע להילחם במגיפה. נכון שבתקופת שלטונו של ביבי קברנו כ־6,400 מתים, והממשלה בראשותו לא ידעה כיצד להתמודד עד הבאת החיסון.

אבל אני אלך לקולא. אני, וכמובן כל אזרחי המדינה, רוצים ללמוד מממשלת ביבי איך להתמודד עם הקורונה. לשם כך צריך לפתוח את הפרוטוקולים, לראות מה נעשה, היכן טעו, אילו מסקנות הוסקו בדרך, החלק של היישום, ולהתקדם.

אופסי, יש בעיה קלה. כל הפרוטוקולים חסויים ל־30 שנה, אולי חלק חשוב נגרס לפני עזיבת משרד רה"מ, ואולי בכלל לא, אין לציבור תשובה. אז אולי הממשלה של "באנו לשנות" תסיר את החיסיון ותפתח את הפרוטוקולים? יש בעיה עם זה? ואם ישנה בעיה, אולי כדאי ליידע את הציבור? רק שנדע שאין מצב שנבין מה קרה ואיך קרה ל־30 השנים הבאות.

אבל מצב שבו כל טומטום בטיפשורת עם זיקה לביבי הופך למומחוי לענייני בריאות הציבור, ומשקר לאותו ציבור בטיפשורת – כי המאכערים הרי לא נחשפו לפרוטוקולים החסויים – הוא שערורייה מתמשכת לנוכח המצוקה וחוסר הוודאות.

לנחמי, חבר שלנו מאמריקע, יש אמא בת 102, עד 120 בע"ה יתברך. אז היא חלתה בדלקת ריאות, אושפזה, אבל ניצחה את החיידק בנוקאאוט, כצפוי. נחמי דחה את שובו לאמריקע, עד שהאמא תחלים. ומאחר שהוא דוקטור, הוא מבין בזה. השבוע הוא טס חזרה. ויוסי, שנחמי הוא גיסו, ניסה לשכנע אותו להישאר כאן. אומנם לנחמי יש קליניקה באמריקע וימבה מטופלים מחכים לו עם גוף שבור, אבל ליוסי היה טיעון מנצח. "המשחק ממשיך, נחמי, אתה לא יכול לעזוב את אמא. היא כבר בשלב של ההארכה, נגמר הזמן החוקי. או־טו־טו נכנסים לפנדלים כדי להכריע את התוצאה, והיא מגיעה לשלב הזה רק עם שמונה שחקנים, כי שלושה הורחקו בדרך. תחשוב שוב".

שימעל'ה "הגמד" ואני התפוצצנו מצחוק מהטיעון של יוסי, אבל הוא היה כבר בטראנס. "רון, אתה יודע למה אני שיאן העולם בהרמת משקולות? רק כי אני מרים כל יום את השטויות שלך, ונאלץ להסביר לאנשים שאני לא כזה סתום, כמו שאתה טוען, אלא אתה רק שטותניק, שמחפש אותי כדי שיהיה לך מה לכתוב".

בשלב הזה שימעל'ה ואני כבר דמענו מצחוק. בשבוע שחלף יוסי היה חולה. הוא לא ידע להסביר מה יש לו, רק שכואב לו הגרון. "הלכת לבדיקת קורונה?", שאלנו אותו בשיחת ועידה. "הרופאה אמרה שלא צריך", הוא ענה, "זה התקף אסתמטי בגלל הכלור בבריכה, או דלקת בגרון. זה לא קורונה".

שימעל'ה עוד צחק וביקש ממני: "דייי, רון, אל תתווכח עם הגאון שלנו, הרופאה אמרה לו. בטלפון היא אמרה לו, הוא הרי לא הלך לראות אותה, אני מכיר אותו".

אבל לי עלה הסעיף. "תקשיב לי, יוסי, אני לא יודע מי יותר מטומטם, אתה או הרופאה שלך. אבל לך לבדיקה עכשיו, הרגע".
אז הוא הבטיח שבשעה שתיים הוא הולך. אבל חמש דקות לפני השעה שתיים הוא כבר שלח לנו תשובה שלילית לקורונה בקבוצת הוואטסאפ. הבטתי בצילומים ונחנקתי מצחוק. הבנאדם עשה בדיקה ביתית. עוד לא הגבתי, ונחמי שהיה בדרכו לנתב"ג, כתב לו: "אתה בהריון, יוסי".
שאלתי מה זה, ומדוע לא הלך לבדיקת PCR, אז הוא ענה לי: "חחחח... רון, תרגיע. מה שאני עושה, זה לא טוב... זו הבדיקה הכי מהירה שיש, 98% אמינות".

"סח'ה? אתה מסתלבט עליי, יוסי? לא חיפשנו מהירות, אלא אמינות. מי קבע שזה 98%? היצרן? אתה רוצה באמת להרגיז אותי, שאני אדבר לא יפה? תאר לך מה היה קורה פה, אם כל אחד היה עושה בדיקת הריון כזו לעצמו! היו לנו כאן 40 אלף חיוביים, אבל מה זה מהירים, חבל"ז. הערב אנחנו אוכלים אצל שימעל'ה, אתה מגיע רק אחרי בדיקה אמיתית, או יושב רחוק ממני ארבעה מטר, אני מספיק ברור?".

הגענו לשימעל'ה. הוא ישב במרפסת, יונק מסיגר באורך חצי מטר, ואשתו חגית הכינה לנו ארוחה חלבית במטבח. יוסי התיישב, שאלתי מה עם הבדיקה האמיתית, אבל נפתול התערב ואמר שגם ביתי זה בסדר. "הנה מחר אני נוסע לחו"ל, ועשיתי בדיקה ביתית. הכל טוב, אפשר לחשוב שב־PCR אין טעויות. אם הם טועים ב־30% במעבדה, זה יום טוב, זה אומר שהם ממש השקיעו בעבודה. כי בדרך כלל הם טועים הרבה יותר".

שתקתי. הפנמתי מיד שהמדינ'ע שלנו לא נגועה בקורונה, אלא בנגיף הקומבינה. הציבור מתייחס למגיפה כמו אל מבצע התרמה של איל"ן. "אני כבר תרמתי במשרד", אומרים למתרימים, "אשתי תרמה בבית, אני כבר תרמתי אצל חבר, ואני כבר תורם בהוראת קבע". אין לנו סיכוי, לא משנה כמה יתחסנו בחיסון שלישי. היידעל'ך כאן תמיד ימצאו פתרון יצירתי.

נסעתי לבקר את אמא שלי בדיור המוגן. היא חוסנה בחיסון שלישי, ועדיין מודאגת ממצב התחלואה מסביב. היא התעניינה לדעת מה קורה, סיפרתי לה על אמו של נחמי. "את רואה, היא בת 102, נותנת ברקס לכל מחלה, לא צריך לקטר, צריך להאמין שיהיה בסדר".
היא שאלה מה יש לאמא של נחמי. "לא הרבה, אמא, דירת שלושה חדרים בגבעתיים, זהו".

היא התפוצצה מצחוק. "חחחח... אוי, רוני, אתה כל כך דפוק, שלפעמים אני שואלת את עצמי, איך דווקא לי יצא ילד כזה. מתי תתבגר כבר?".
"לא צריך, אמא, טוב לי ככה".