בימי רווקותי, לפני קצת יותר משש שנים, גרתי ביפו בדירה קטנה, די מעופשת ועם רעש נוראי מרחוב שדרות ירושלים הסואן. מכיוון שערך הדירות ביפו עלה בתקופה ההיא, בזכות כל הברים שנפתחו באזור שוק הפשפשים, המכללה הגדולה, הבנייה המתחדשת והעירייה שפתאום גילתה את העיר העתיקה הזו ונוכחה לדעת שהיא עולה פי כמה על תל אביב הצפויה כל כך, היה קשה לי למצוא דירה נורמלית במחיר שתאם לכיסי.

מכאן, כשפתח לי אלעד, השוכר העוזב, את הדלת וראיתי שהדירה מעל 40 מ"ר ויש מרווח בין חדר השינה לסלון, הוצאתי צ'ק וחתמתי עליו מיד. אלעד צחק, “חכי, תחשבי על זה קצת!". הבטתי על הדירה, הוא פיזר שם המון עציצים, עיצב אותה בסגנון וינטג', היו לו תמונות מכל מיני תקופות בחייו מעל הטלוויזיה ואור הניקיון בהק מהרצפות. “אתה רווק?", שאלתי אותו. “למה? את מתחילה איתי?", ענה. שנינו צחקנו. “בית זה כמו גוף, אני דואג לו", אמר ולקחתי לתשומת לבי.

עברו כמה ימים עד שהצלחתי לעצום את עיניי בדירה ההיא. רעש האוטובוסים, האופנועים, השיחות הרמות מבית הקפה הסמוך, כל אלו התערבבו במוחי שגם ככה קודח ומבולגן והדירו שינה מעיניי. אבל כמו כל דבר, גם לזה בסוף התרגלתי, ועד שהגיע הבחור שעתיד להיות בעלי ושלף אותי משם, סירבתי להמיר את האושר שחוויתי ביפו בשינה מתוקה וערבה.

היום אני יודעת שהבניין שבו גרתי מרושת במצלמות אבטחה, ומשטרת ישראל עושה סביבו רונדלים לעתים תכופות. אין לי מושג מי גר שם, אולי משת"פ, אולי איזה יעד ביטחוני או מישהו שלקח כספים, חלה באלצהיימר ושכח להחזיר. לימים הבנתי שכל יום שבו גרתי בדירה הזו ולא שמעתי בום היה בגדר נס. ניחא, מי יודע כמה נסים לא מורגשים אנחנו חווים מדי יום.

בוקר אחד, בימים שבהם טרם גיליתי את זוהר המוניות והעצמאות שמביא רישיון הנהיגה עמו, עמדתי בתחנת האוטובוס וחיכיתי לקו שיביא אותי לבזבז קצת כסף בתל אביב. על ידי עמד בחור שנראה מקומט, מבוגר ועייף. לא מבוגר על סף זקנה, אלא מבוגר כזה של אמצע שנות ה־60 (ויסלחו לי לא מעט מקוראי העיתון הזה). הסתכלתי עליו כמה שניות יותר מדי. על ידיו ועל רגליו היו המוני קעקועים ולכולם מכנה משותף אחד, כולם היו של נשים יפות.

אלו לא היו קעקועים חדשניים, תלת־ממדיים, צבעוניים, ריאליסטיים, אלו היו קעקועי הארד קור, כאלו שעושים בכלא במחט חשמלית מאולתרת או בסרגל מתכת חם. בעיני רוחי כבר ראיתי את הטור שאכתוב על האיש ואם לא טור אז סיפור קצר ואם לא סיפור קצר אז אולי יהווה לי השראה לאיזה ספר שנרקם אז, אבל כשקלט את מבטי והשיב לי מבט רציני ודי מאיים, חזרתי בי מיד ולמזלי, האוטובוס הגיע ועליתי כדי לחטוף עם כל ברקס את הבחילה היומית.

כמה ימים אחרי כן שוב ראיתי את האיש הזה, הפעם בבית הקפה שמול הבית. ניהל אותו בזמנו בחור מוסלמי, חייכן, עם ג'יפ שיכול להכיל חצי מתושבי יפו פלוס הרהיטים שלהם, ושהיה מפנק לקוח ששילם 8 שקלים על אספרסו באוכל בסך 80 שקל.

ישבתי והזמנתי לי פסטת עוף חריפה שנורא אהבתי לאכול שם. אף על פי שכשאני רואה אוכל אני שוכחת מכל מה שקורה סביבי, גם אם קסאם ייפול לי על הראש לא ארגיש, הסתכלתי באיש ההוא. הוא ישב בסמוך ליציאה, עישן סיגריה (ביפו החוק הוא המלצה) ושתה קפה גדול בשלוקים קטנים מאוד. אימצתי את עיניי והסתכלתי על הקעקועים שעיטרו את זרועו הימנית. הם היו של אותה הבחורה, פנים צרות, סנטר ארוך, שיער גולש ועיניים גדולות. בעל המקום ניגש אליו והביא לו עוגת גבינה על חשבון הבית. הסתכלתי במבט מקנא, כשראה את זה המלצר שבדיוק ניגש אליי כדי להביא לי קיסמים אמר: “אל תדאגי, גם את תקבלי", וצחקנו שנינו. “אין, אשאר שמנה לנצח", אמרתי והוא קרץ לי.

בזרועו השנייה היו עוד המון קעקועים, הפעם לא היה זה אותו הפרצוף, אלא פרצופים שונים, אחד עגלגל, אחת עם שומה בולטת, אחת עם פוני מוגזם. מתִי לגשת אליו, לשאול אותו מה הפשר, מי כל הנשים האלו ומה מייחד את ההיא עם הפנים הצרים, למה דווקא היא קיבלה את היכל התהילה לעצמה. אבל לא העזתי, משהו בו הפחיד אותי מאוד. אמרו לי פעם שהדבר החשוב בחיים הוא לא להפסיק לשאול, המשפט הזה מהדהד לי בראש בכל פעם שאני מנסה להכניע את התשוקה שלי לידע, אז שאלתי. כשניגש אליי בעל המקום עם פרוסת גבינה ענקית פי כמה מאשר לבחור הזה (כנראה שהם חותכים לפי משקל הלקוח) פניתי אליו באי־נעימות: “תגיד, אני מתה לשאול משהו".

“נו?", חייך אליי בעל המקום. “אבל לא נעים לי", עניתי.
“כן, אמרת את זה כבר פעם שעברה כששאלת אם אני מוסלמי או נוצרי, יאללה חליק, מה את רוצה לשאול?".
איזה פדיחות. “ההוא שם", הצבעתי בחוסר אלגנטיות, ממש האישה שלנו בדמשק.
“חייקה? בחור טוב, אבל את צעירה בשבילו", צחק בעל המקום, אפילו השיניים שלו היו זוהרות פי כמה מאלה של אדם ממוצע.
“מי אלו כל הנשים על הידיים שלו?", שאלתי.
“וואללה את יודעת מה לשאול", אמר. “חייקה", שרק בין שיניו המדוגמות, “תעל תעל רגע".
חייקה ציית והגיע ישר. “שלום, שכנה", אמר לי וחייך, לו היו שיניים שחורות וצהובות.
“יש לה שאלה", אמר לו בעל המקום.
שאלתי את השאלה.

חייקה הרצין, הביט בי, הפשיל עוד את שרווליו וסיפר לי שכל אחת מהן גמלה אותו מהסם, אלו עובדות סוציאליות, קצינות מבחן, פסיכולוגיות ואפילו אם בית אחת שהייתה בתוך הוסטל מסוים שבו הוא גר. “וואו", אמרתי, “הן יודעות על הקעקועים?".
“הן לא צריכות לדעת, זה בשבילי", סיכם ושב למקומו.
“עוד שאלות, גברת סופרת?", אמר בעל המקום.
“כן", עניתי, “העוגה זה בחינם, נכון?".
“וואללה אתם היהודים, אם קמצנות הייתה מים, הייתם הולכים רק עם בגדי ים", אמר והלך.

חשבתי לעצמי שיש עולם שלם ביפו, בפריפריות ובמקומות שאליהם כמעט לא הגעתי, שהולך להיעלם, גברים עם כבוד שלא צריכים קונפטי על כל מחווה שהם עושים, שיחות בעיניים, חברות אמת, מחד, עולם קשוח ואכזרי, מאידך, עולם אסלי כמו אחד שלא אדע ואחווה בחיים.
ביקשתי חשבון, השארתי טיפ נדיב מאוד למלצר ואמרתי לו שיגיד לבעל המקום שאני לא קמצנית. הוא נשבע לי ביקר לו שיעביר את המסר. ארזתי את דבריי והלכתי משם.

ביציאה מהמסעדה הבטתי שוב בחייקה, פחדתי ממנו עדיין, ובכל זאת, על החיים ועל המוות: “חייקה, שאלה אחרונה", אמרתי, הוא סיים את הקפה שלו, הכניס את המצת אל תוך קופסת הסיגריות ואמר: “נו, זריז".
“למה כולן נדחקות בתוך יד אחת וזו קיבלה יד שלמה לבד?".
“זאתי לא עובדת סוציאלית", אמר.
“אז מי היא?", לא נתתי לו לסיים את המשפט.
“זאתי אהבת חיי, היא לא הוציאה אותי מהסם, היא הכניסה אותי אליו", התרומם, השאיר שטר למלצר ויצא מהמסעדה.

ברבות הימים, אלעד, השוכר הקודם בדירה, חלה במחלה נדירה ונפטר לא מזמן כשהוא צעיר, חייכן וטוב לב.
היום, בביתי המפונפן בראשל"צ, אני מפזרת המון עציצים, ככה אלעד אמר, תתייחסי לבית כמו לגוף שלך.
אבל גם בית יכול לבגוד בך,
עובדה שהוא לא פה
וחייקה,
אפילו חייקה
חזר שוב לסם.