כן, היו לנו הרבה תוכניות לקיץ הזה, אחרי שהחלטנו בטעות שניצחנו את הקורונה בנוקאאוט. כמעט שנתיים לא היינו בחו"ל, וכיפוש התחילה כבר באביב לעבוד על החופשות.
"פראגרף" בבאטומי ("מאמי, זה יופי של מלון. יש שם פארק מים לגיא, זו לא גרוזיה שאתה זוכר, עם עששיות אחרי השקיעה, ונייר טואלט מהבית. זה מדהים"), "ארטיום פלאטינום" ברודוס, שבאמת אהבתי והיינו בו כמה קיצים ברציפות; ואפילו פנטזנו על חופשה בלונדון, רק לשנינו, אף שנגמר הקטיף בהפקות ובהרצאות, כי שנה היינו סגורים. לפנטז מותר.
אבל איך שהתחיל הגל הרביעי, כשהיו כאן 30 חיוביים ביום, וכולם היו בטוחים שאנחנו הרי עם בחירה ולנו זה לא יקרה, הורדתי הנחיה שאנחנו לא מתקרבים לנתב"ג.
כיפוש עברה לחיפושים מקומיים. ידעתי שאין מצב שאני מתקרב לאילת, כי עציון גבר זו ממלכת העושק הציבורי אצלנו, ואין תיאוריה שאני אשלם 1,350 יורו ללילה בשביל לישון על מזרן רך מדי, ג'חנון פלוס ביצה קשה שבושלו יומיים קודם, בגלל שבת. גם לי יש קווים אדומים, ולשמחתי לכיפוש יש מחשב בראש כשהיא מתרגמת שקל לשערי מטבע בעולם. היא נשברה מהר.
אגב, שמעתי את ראש העירייה החדש של אילת, אלי לנקרי, מסביר בראיון רדיופוני שבעירו המחירים אינם גבוהים: "יש בעיר הרבה בתי מלון, וכל אחד יכול להתאים לעצמו את רמת המחיר שמתאימה לו. ולנו יש הרבה אטרקציות בעיר". קיבלתי שפריץ דם לראש.
איזה אטרקציות ואיזה נעליים?! הבנאדם חי ועובד כפרק כפול בסדרת "העוקץ". אילת אינה וגאס, הקאריביים, או כל אי מתויר ביוון. אין בה כלום ושום דבר. בהוואנה הקטנה במיאמי יש פי 550 אטרקציות לעומת אילת - והמכנה המשותף בין שתיהן זה הקטטות עם כיסאות פלסטיק, בגלל אלכוהול ירוד וטפשת נפוצה.
בכל מלון בדרג חמישה כוכבים פלאס ביוון לא צריך לצאת מהמלון, בגלל כמות האטרקציות, הבריכות והמפלים, והם עולים 400־500 יורו גג. הדבר היחיד שאין שם זה ג'חנון פלוס ביצה ורסק, וכמובן אוכל על פלטת שבת. אבל האנושות באירופה מסתדרת בלי זה.
את הכנרת אני תמיד מגדיר כמאגר מים שהיה חיוני, פעם. מאז יישום שיטת ההתפלה, האגם מיותר לטעמי. אם הייתי צליין, תומך של דונלד הנכד של פרד הגרמני, הייתי מסדר שלולית לג'מעה הזו, כדי שתמשיך להאמין שישו הלך שם על המים. תכלס, עם שתי טיפות md גם אני הייתי מאמין. הכל זה עניין של פרספקטיבה בחיים.
אז טבריה לא עלתה אצל כיפוש, אפילו כרעיון, היא מכירה אותי. כשהכרנו, עשיתי בשבילה טיול סובב כנרת, אכלנו מושטים גמדיים, וסיכמנו שמיצינו את האטרקציה. בגלל התובנה הזו התחתנו.
במטולה, שאנחנו באמת אוהבים מאוד, יורים יותר מדי. כל יום יש חשש לחדירה, והתושבים מונחים להישאר בבתים. כיפוש שירתה בלשכה של מב"ס קציעות, ואני את הפזצט"א האחרונה שלי עשיתי לפני 40 שנה. יש לנו ילד בן 9, שמתייחס למושבה הזו כאל פארק שעשועים גדול. אז לא מתאים עכשיו, סיכמנו לדחות לאחרי החגים.
# # #
הייתי מבסוט, כל האופציות נפלו, הכל סבבה. אני גר בתל אביב, 150 מטר מהים, יש לי את כל האטרקציות שאני צריך, מזרן חדיש ושלוש טלוויזיות, ואני לא חייב לנעול את כל הבית, כדי שהמזגן יעבוד.
אבל לכיפוש היו רעיונות אחרים. "מאמי, יום הולדת של גיא, יום נישואים שלנו ותשע שנות ניקיון שלך", היא הצהירה, "חייבים לציין את זה בחופשה".
"כיפוש, לא חייבים כלום. יש מגיפה עולמית, גיאצ'ו לא מחוסן, אני לא בנוי לתווים צבעוניים. בואי נקווה לטוב, בקיץ הבא ניסע לחו"ל. יש אליפות עולם באתלטיקה באורגון, אתם תבואו איתי. אחרי זה נשכור אוטובוס קרוון, ואני אעצור לך בכל עיר, עד ניו יורק. הולך?".
היא קצת מכירה אותי עם ההבטחות העתידיות, והמשחק על זמן, שנה זה גם הרבה זמן לשחק איתו.
"יופי, אני שמחה שאתה כולל אותנו בתוכניות העתידיות שלך", אמרה, "אבל צריך לעשות משהו בשביל הילד, עכשיו. קשה לו לחשוב על שנה קדימה. אני מתארגנת על מקום, אל תעשה לי בלגן".
לא עניתי והיא המשיכה. "דקלה ואלי באים איתנו עם הילדים. תהיה כמוהו, הוא זורם, לא שואל שאלות כמוך, והוא עסוק לא פחות ממך".
רציתי לפרוץ בצחוק. אלי וזורם, זה לא מסתדר ביחד, אבל כמוני, אולי הוא בנה על זה שבאמצע אוגוסט לא תהיה מיטה פנויה בישראל.
שנינו טעינו בנחישות של כיפוש. ביום ראשון היא הודיעה לי שנוסעים בשלישי. עליתי להתקפה מיד בירי היקפי, בלי לנסות לקחת שבויים.
"כפרע, אני חולה, אני באפטר שוק לחיסון. תראי אותי, עם שפעת! אין לך דם בגוף ולא בושה בפרצוף! אני בקושי עומד על הרגליים".
תמיד נראה לי שהיא מתכוננת להודעות כאלה, ומתזמנת אותן בזמנים הכי גרועים לי. "מאמי, אני יודעת שאתה מחלים מכמה ימים קשים, אני יודעת. אתה תנוח שם, אני נשבעת לך שיהיה לך שלושה ימים לנוח. והמלון גם לא רחוק, אני גם אנהג, תישן במושב האחורי".
כן, היא תנהג... אולי בחלום, האישה בהזיה. "מה הנ"צ, כיפוש? איפה זה האירוע? את יודעת שאנחנו בתוך מגיפה, כן?".
היא ענתה שהיא יודעת הכל. "עשיתי לך הפתעה. זה מקום לא שגרתי, עיר מעורבת, אוכל ערבי כמו שאתה אוהב".
התפוצצתי מצחוק, כמעט נחנקתי. "את לוקחת את אלי ל'עיר מעורבת'? את יודעת מה הוא עושה, את יודעת איפה הוא עובד? כבר אמרת לו והוא אישר? יו אני מתתתת...".
אבל כיפוש הייתה שלווה. "אני יודעת, דקלה אישרה לי. סיכמנו שנפתיע אתכם. וכן, מאמי, אני יודעת מה אלי עושה. שכחת שאני עובדת בחברה ביטחונית מסווגת, ואתה עובד בלבלות בבתי קפה".
# # #
יאללה פ'סדרררר. היא לא יכולה להפתיע אותי בישראל, אין כביש שלא הייתי עליו בארץ עשרות פעמים לפחות. אלי רצה לנסוע ברכב שירות, שהנהג שלו ינהג אותו, אבל הוא היה חייב לדעת ציר, כי תמיד יש לו עצירות בדרך, כי הוא מכיר אנשים שמכירים אנשים. דקלה ביטלה על הסף, ואמרה שלחופש לא לוקחים נהג. אבל יפה שהוא בפרק ב' בנישואים, כי בפרק א' זו הייתה פולנייה שלא ידעה לשאול, כי תמיד היו לה את כל התשובות.
הוא טלפן אליי 20 דקות אחרי שיצאנו לדרך. "קוף, מה קורה? מה הכיוון? דקלה דורשת לנווט, אתה יודע שזה לא בריא לי. לאן נוסעים? תגיד לי עכשיו, אני לא צריך ווייז, תגיד לי מיד".
התפוצצתי מצחוק, ואמרתי לו שאני לא יודע, אבל ניפגש בקפה בכביש 6 עוד 15 דקות, ושיוציא את זה מכיפוש. מצדי גם בעינויים.
הגענו לנקודת המפגש, היא אמרה לו שזה מלון בנוף של הגליל, שאף אחד לא מכיר, ושזו הפתעה. הוא הסיר את הרייבאן בפעם הראשונה מאז שנפגשנו באותו יום, נתן לכיפוש את המבט, והפטיר לעברי: "סמרטוט. פעם היית גברי, אתה כלום היום. יאללה בוא ניסע, כדי שנספיק להתרשם לחמש דקות, ולחזור באור יום. בגליל מסוכן בחושך".
נכנסנו למכוניות ואמרתי לכיפוש: "פתחת איתו לא טוב, את יודעת שהוא לא צפוי"; והיא ענתה בשלווה: "מאמי, הוא הבעיה של אשתו. אתה כבעיה, מספיק לי".
הגענו לאזור היעד, בווייז של כיפוש נשמעו הפניות למספרי דרכים, הבנתי מיד שאני באזור נצרת, אבל שתקתי, כי לא ידעתי מה היעד. פתאום היא אמרה לי: "מאמי, קח כאן ימינה, ומיד שמאלה בעיקול, עוד ימינה וטפס למעלה".
נדרכתי. פתחתי את ארבעת החלונות לחצי גובה, הוריתי לגיא לשבת באמצע, כפוף. "כיפוש, את בשכונה ערבית, אפילו שאת לא מזהה. מלון אין פה, מטח אבנים תכף יהיה. תראי לאן הובלת אותי, אנחנו בתוך חצר של בית באמצע הכביש! זה ללא מוצא!".
קפץ לי הדם לראש. "יש כאן ילד באוטו, תתאפסי על עצמך. אני במקום הנכון?". היא אמרה שלפי הכתובת אנחנו צריכים להיות בנוף הגליל. לאלי היא אמרה שזה נוף של הגליל... אבל אנחנו בנצרת בלי נוף בכלל. במצב כזה חשוב לשוב לדרך המלך, ולשחזר את המסלול.
איכשהו הגענו למלון. חניתי, פרקתי את המטען, וראיתי את אלי נשען על עמוד בצל, מעשן סיגר. כיפוש נכנסה לארגן אותנו, ואני ניגשתי אליו מחויך. "תגיד, קוף, אחרי כל השנים שאנחנו מכירים, שאלתי את עצמי, ממתי אנחנו נותנים לנשים לקבוע לנו יעדים לחופש. ואז גיליתי את התשובה, אתה, קוף, התחלת בזה. אתה גם תישא בתוצאות", הוא סיים, טפח על כתפי ונכנסנו ללובי.
סיכמנו שנתמקם בחדרים ונרד לבריכה, כדי שהילדים יפרקו אנרגיה. התחיל אחר הצהריים, ברמקולים של המלון הייתה מוזיקה ערבית נעימה, אבל מהבריכה עלו קולות הקלטה של הופעה חיה של עומר אדם, בליווי קריוקי של עשרות נופשים. צפיתי מהמרפסת, הקורונה היא רק המלצה כאן, אין זכר למסיכות, ויש ערימות ילדים. אנחנו, הבגירים, כולנו בחיסון שלישי, אבל שאר האוכלוסייה צעירה מאיתנו בעשרות שנים, הם לא מחוסנים. אבל שתקתי.
ירדנו לבריכה, המואזין התחיל לקרוא למאמינים להגיע לתפילה. כל הקולות מסביב התערבבו, ואלי אמר אחרי ששוב הסיר את הרייבאן: "קוף, אתה לא מבין את השפה, גם לא את הניואנסים. אני כן, אני גם קולט את הצוות כאן. כולם ערבים, אני מת לדעת מה הם באמת חושבים עלינו, היאהוד. שמע, אח שלי, אני מיציתי, אני זז. ארז (הנהג) יגיע מחרתיים לאסוף את דקלה והילדים. אני לא נופש היכן שאני עובד. אם כולכם רוצים גם לעזוב היום, תארגן לדקלה גט טקסי, תוודא שהיא עולה למונית, שלח לי את שם הנהג. הייתי פה".
הוא קם, ועזב בצעדים בטוחים ומהירים.
נשארתי לבד. אבל אני ביום נישואים, מחר יומולדת לילד. אני חזק, אני אכיל הכל. בארוחת הערב לא היה לי מה לאכול. סלטים על בסיס מיונז, סטייקים זה לא אני, הממולאים נראו לי כשאריות של קציצות הקבאב מהערב שלפני. הסתפקתי במרק בצל עם קרוטונים ואבטיח, כי אני מכיל, אז אני לא מתלונן.
# # #
עלינו לחדר לצפות ב"כוכב הבא". שלב שמינית הגמר, כך התברר לי. רובם שרים נחמד, חלקם שרים ממש טוב. יצאתי למרפסת להדליק סיגריה.
ראיתי משהו שחור על השולחן, ניסיתי להעיף אותו באמצעות האגודל ובוםםםםם עקיצה שהרגישה כמו דקירה עמוקה של מחט, עם זרם חשמל שרץ לי לכתף. הדבור/צרעה עוד פרפר/ה על השולחן. רצחתי אותו בכוונה תחילה. אף פעם אני לא פוגע בחרקים, הפעם קצת כעסתי, כנראה.
הכאב לא הרפה, ידעתי שאני חייב איזו משחה אלרגית, ועיסוי עם קרח לאגודל. התחלתי עם קומפרסים של מים קרים, וטלפנתי לרוברט, כי הוא החבר הטלפוני שלי לכל צרה.
"תקשיב, ואל תגיב", הודעתי לו והוא התחיל לצחוק. "נעקצתי, צרעה, והיא מתה כבר. אני לא יודע אם אני אלרגי, אדע תוך כמה דקות כנראה. האופציות שלי הן בית חולים אנגלי כאן..."
ופתאום הוא צרח. "אתה הורס... אני מת ממך... הכל קורה לך. אתה לא הולך לשום אנגלי, תעיר את החבר שלך, הוא חזר, נכון?".
"כן", עניתי, "הוא חזר. ידעתי שאשתו תחזיר אותו. הוא כלומניק, כמוני, רק משחק אותה עבדאיי".
רוברט היה מרוצה, והסתלבט על הכאבים שלי. "אמרתי לך לא לנסוע, אבל אתה אפס ולא מקשיב לי. מי נוסע למלון בישראל? מה אתה תייר כאן? מגיע לך שנעקצת, אולי תלמד. תמרח יוד".
בעצות הוא חזק, גם אם הן לא לעניין. "איזה יוד, דביל?", עניתי לו, "רואים שהיית מפקד חדרניות בסטי"ל. צריך לבדוק אם אני לא אלרגי. אם כן, אני עלול ללקות בהלם אנפילקטי. זה לא חתך".
"חחחחח... אתה הורג אותי. מה אומרת כיפוש?".
"כיפוש אומרת שנחכה לבוקר, אתה מבין? בבוקר כבר ישימו אותי בשקית, בדרך לפתולוגי באבו כביר".
"חחחח... טוב, שמע לי, תעיר את אלי, סעו לרמב"ם. אני מתחנן, קוף, לך לבית חולים אמיתי, זה לא צחוק".
טלפנתי לאלי, ושאלתי אותו אם הוא ער. "למה אתה שואל? אתה רוצה לעשות אותי, שאדליק דוד שיהיו לך מים חמים, דביל?", הוא שאל.
"נעקצתי, צרעה גמרה אותי. בוא קח אותי למיון ברמב"ם, נראה מה הלאה".
הוא נחנק מהצחוק. "קוף, את רמב"ם פספסת, כשהצעתי לך לעזוב את המלון הזה ולנסוע ל'דן כרמל', לסוויטה של ביבי. אם אתה רוצה מיון, תוך 45 דקות אנחנו באיכילוב. אני שם צ'קלאקה, ואני גם מרשה לך לעשן באוטו עם חלון פתוח. תחליט עכשיו, נו, אני מחכה".
"אלי, יומולדת של גיא, בנאדם. מה נסגר איתך? איך אני אעלם לו פתאום?".
הוא כעס שאני לא מקשיב לו. "מי נעלם? אנחנו יוצאים, נכון? ארז ועוד נהג עולים על הסובאח להוריד את המשפחות. בתשע וחצי הם בעיר, אני עושה לו יומולדת שהוא לא ישכח בחיים. סמוך עליי".
ביקשתי ממנו זמן לחשוב. כיפוש וגיאצ'ו נרדמו. ישבתי במרפסת וחשבתי על הנסיבות שהביאו אותי עד לצרעה, איפה טעיתי בדרך. התעייפתי, ואף שכאב נורא, איכשהו נזרקתי למיטה.
# # #
אמא שלי התקשרה בבוקר, העירה אותי, אז אני עדיין חי והכל בסדר. דיווחתי לה על התקרית עם הצרעה. היא הזדעזעה מהאירוע, אבל לא האמינה שאני בכלל במלון.
"זה יכול לקרות בקמפינג, רוני, לא בחדר במלון. אל תדאג, כבר עקצה אותך צרעה כשהיית ילד. מוישל'ה השכן לקח אותך למרפאה, ואמרו שאתה לא אלרגי. מרחו לך משחה וזה עזר לכאבים".
יופי, נרגעתי.
כיפוש לא הבינה למה אני צריך לספר על זה לאמא שלי. "אתם הפולנים מעדכנים רק בטרגדיות. אף פעם לא שמעתי אותך מספר לה משהו שמח, רק צרות ומחלות. אתה דומה לה שתי טיפות מים, רק שתדע. גם אחותך אומרת".
ביקשתי ממנה שתשרוך לי את הבגד ים, כדי שארד לארוחת בוקר. "תגיד, מאמי, ברצינות, אמא שלך לא לימדה אותך לשרוך? לפעמים אני המומה מהפערים אצלך באישיות. אתה לא יודע דברים בסיסיים של ילד בן 4".
אמרתי לה, שוב, בפעם המי יודע כמה, שלא תחקור במופלא ממנה. "אמא שלי שרכה לי עד גיל 11. מאז השתמשתי רק בריצ'רץ', גם בנעלי צבא. אל תשאלי למה, כי אין תשובה, זה ככה".
הגעתי לחדר האוכל, עמדתי בתור הארוך לחביתה. אישה נדחפה לפניי, דחפה את בנה לתור והנחתה אותו מה לעשות. "עיליי, צדיק, תגיד לעמלקי שיעשה חמש חביתות עם הכל. תגיד לו שבע, יותר עדיף, ולך לנטול".
כן, זה אנחנו, כתריאליבק'ה מודל 2021. צריך רק לצלם את הסצינה כאן בחדר האוכל, לתעד ילדים עם חמישה קילו מזון בכל צלחת, ולשלוח לנשיונל ג'יאוגרפיק לסדרה "עולם מופלא". כי אנחנו ממש לא עם, אנחנו רק אוסף אקלקטי של שבטים טורפים, שמתאחדים רק בעת צרה קיומית.
חבל, באמת חבל, שמועצות השבטים האלה לא הסכימו ביניהן שנגיף הקורונה הוא סיבה למצב חירום קיומי.