יושב בנאדם לקפה של בוקר, מסביב הפרלמנט ערני כרגיל, פתאום הודעת וואטסאפ מכיפוש: "אתמול היה לנו יום נישואין. אפילו לא הזכרת את זה...". הגבתי מהר: "כל יום אצלנו זה יום נישואין כפרע", אבל במקביל חשבתי איך שכחתי. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל רמת הדמנציה עולה אצלי בכל יום, אין מה לעשות. אז החלטתי להפתיע בכל זאת.
"כיפוש, מה את רוצה מתנה? כבר אני מארגן".
כיפוש לא אוהבת מתנות, היא קונה לעצמה לבד, אבל הפעם היא ניסתה עליי את תרגיל מס' 9 בספר של הנשים. "אני לא צריכה כלום, מאמי, באמת. אבל חשבתי שמאחר שהסתיימו הקייטנות, ואין לי פתרון לגיא בכל יום בעשרת הימים שנותרו לחופש הגדול, אשמח אם תיתן לי יום או יומיים, שבהם אתה לא עובד בצהריים. אם זה יקרה, אוהב אותך לנצח".
בסדרררר. סחבק הרי לא דביל־על־מלא, הוא רק מתנהג כך. "זה בלתי אפשרי, כיפוש. אני מאוד עסוק. ובעניין האהבה, עזבי אותך משטויות. מה זו אהבה? ארבע אותיות, שלוש הברות, שני דבילים ולב שבור אחד. מספיק שתחבבי אותי, אני אהיה מבסוט חאלס".
"אז אין סיכוי שתעזור לי?".
"לא אמרתי שאין. שעה פה, שעה שם. טיפול נקודתי, לא מגמתי. אני לא יכול לתפקד עם יותר מדי אחריות, זה סותם לי את הראש".
הייתי משוכנע שנפנפתי אותה מהרעיון האווילי, אבל נפלתי בגדול, בענק. בדיוק כשהגיעו הכוסות עם התפוגזר והמים עם לימון סחוט, כיפוש התקשרה. "מאמי, אל תשאל. גיא אצל חבר, אבל הזעיקו את אמא שלו לעבודה בשתיים. ראיתי בלו"ז שלך שאתה פנוי, אז אתה יכול להיות איתו עד ארבע וחצי? אני יכולה לסגור את זה? להזמין לו מונית שתביא אותו אליך?".
הרגשתי שיורד לי כל הדם בגוף. "כיפוש, מה זה המוקש נעל הזה שטמנת לי? יש לי עניינים, מה עכשיו? עשית ממני סופר נני?".
"מאמי, נתקעתי. מה אתה רוצה שאעשה? דברים קורים תוך כדי תנועה. הזמנתי לו מונית, הנהג יתקשר אליך לברר איפה אתה. אין עליך, ידעתי שתמיד אפשר לסמוך עליך".
וואו, עכשיו יש לי רשימת מטלות, צריך לבטל הרבה משימות שהיו לי: בריכה, להודיע לשימעל'ה "הגמד" שאי אפשר לאכול צהריים, לדחות פגישה בחיפה, בקיצור אני בייביסיטר על מלא - ואסור לאחר. ב־13:47 טלפן הצדיק. "אבא, אמא אמרה לי שאתה בקפה אצל חיים. תסביר לנהג, הוא לא יודע איך לנסוע".
הסברתי, והוא נחת במקום אחרי רבע שעה. הוא רץ אליי וחיבק אותי: "אבא, איך התגעגעתי אליך. יש לך כסף בשבילי? אני רוצה לקנות משהו קטן. יש איזה משחק, שיעזור לי עם הפרעות הקשב וריכוז, שאמא ממש אוהבת. יאללה, תן לי שקלים".
חיים הגיש לי ארוחת צהריים של פיש־אנד־צ'יפס, הילד לא רצה לאכול. "אכלתי אצל יאיר. נו, אבא, מה עם הכסף?".
כיפוש גררה אותי לפני חודשיים לפסיכולוגית, שאמורה ללמד אותנו איך לומר "לא" לצדיק. אבא שלי רק היה נותן לי את המבט, אבל היום צריך תואר בהורות כדי לומר לילד שלך "לא" בטון רגוע, בלי להתרגז כשהוא מתחיל להטריף אותך. אוקצור, אני תלמיד לא טוף. בפגישה השנייה התחילה לי גרדת מהעפעפיים לבהונות הרגליים, המוח שלי הפך לדייסה, והרגשתי כאילו אני יושב מול חניבעל לקטר בכלוב, והוא קורא לי קלריס.
אז הודעתי על נבצרות.
בינתיים כיפוש המשיכה בלימודיה, בשקדנות אופיינית לה, אם כי לא חל שיפור. הצדיק לא משתתף בלימודים, והוא שודד אותנו כל יום, במגוון הופעות: קומי, דרמטי וטרגי. עכשיו החלטתי שדי, אני לא פראייר. הודעתי לו שאין לי כסף. הוא עמד מולי, לבש פוזה של קשיחות, צמצם את עיניו הכחולות ואמר: "אבל לבטן השמנה שלך, למלא אותה באוכל, בשביל זה יש לך כסף. רק לגיא המסכן אין לך כסף. אני מתקשר לאמא".
התפוצצתי מצחוק, אפילו דמעתי. גם הצדיק חייך, והלך הצדה כדי לשכנע את הדרג הפיקודי. הוא ניסה את כל הווריאנטים של אומנות השכנוע, אבל לא הצליח. כיפוש זה גזע לביאות מדברי. אם היא ננעלת, ראחת־פלסטין, שקל הוא לא יראה. אז הוא חזר אליי, ככנוע מהזובור הפסיכולוגי שחווה והתחיל מחדש.
"אבא, זה עולה רק 60 שקל", אמר, "אל תקשיב לאמא, אתה ראש הבית, אתה יכול להחליט עליה, הבנת? אם אין לך שקלים, תביא לי את הפלסטיק. אל תגיד לי שאין לך פלסטיק, זה ירגיז אותי נורא, כי אני יודע איפה הוא בארנק שלך".
עצרתי את החיוך, והתחפשתי לכל המאכערים האלה: פרויד, אדלר ויאנג, שהחריבו את האנושות בהבלים שלהם על גידול ילדים. "תקשיב לי, תקשיב טוב. לא קונה כלום. אני מסיים לאכול ועולים הביתה. שחק במיינקראפט, או כל שטות אחרת. כאשר אמא תגיע, אני מזדכה עליך, והיא הבוס. שהיא תקנה לך בית מבחינתי. הבנת?".
אבל הוא לא ויתר. הוא הסתובב במרכז הקניות השכונתי, ידע שאני גולש באינטרנט, והטריף אותי עם שיחות נכנסות. 127 ניסיונות בפחות מעשר דקות. כמעט נשברתי, אז כתבתי לכיפוש וואטסאפ: "את תשלמי על זה. גבר קשיש, בן 62 וחצי, שזה גיל שלישי, חווה התעללות מילד בן 9, על איזה משחק מזוין. אני מתתתתת... מתי את באה?".
הסטודנטית של הפסיכו לא התרגשה. "אני חסמתי לו את השיחות, מאמי, כי אי אפשר לעבוד תחת טרור כזה. אני מקווה שלא נשברת וקנית לו".
כן, אני מאוד אוהב את הקטע של יכול היה להיות יותר גרוע, אם זה היה קורה לי, והסברתי את הסוגיה הזו לאישה. אז היא שלחה לי את הווידיאו של רופאת השיניים האומללה, שטיילה בטיילת בטבריה ונפל עליה עץ תמר. "מאמי, הכל פרופורציות בחיים. בשבילה זה באמת היה יותר גרוע. אבל אל תישבר, תהיה חזק", סיכמה.
הפסיכולוגיה בגרוש הזו ממש העיפה לי את הסעיף, ונבחתי על כיפוש. "יאללה, תגידי 'היי' ו'ביי' במשרד, ותגיעי כבררררר, אני נגמר פה".
וזהו, קרסתי אל עצמי. חשבתי על פתרון מהיר למצוקתי, הזעקתי את הצדיק. הוא חזר זורח ומבסוט מעצמו. "נו, אבא, אתה קונה לי?".
השתדלתי להיות רציני ופדגוגי. "אני קונה לך, אבל מעכשיו שבוע לא נקנה לך כלום! הייתי מספיק ברור?".
הוא צחק וענה: "בזמן ששיגעת אותי, מצאתי בחנות איזה ארנק שאני מאוד אוהב. אפשר שתקנה לי שתי מתנות, ואז שבוע לא תקנה לי כלום? פליז, פליז, פליז".
"אין מצב, גיא. רק את המשחק המפגר הזה".
"טוב, אבא, אז רק את הארנק. אני הולך להביא את האיש שתשלם לו. תמשיך לשבת, כדי שלא תתעייף. אמא אומרת שכאשר אתה עייף ורעב, אתה עצבני נורא. אבל אכלת כבר, אז רק אל תתעייף. אני כבר בא עם האיש".
הוא יצא לספרינט וחזר עם הבעלים של חנות הצעצועים. "מה העניינים, רון?", שאל הבעלבית, "איזה ילד יש לך, עקשן, לא מוותר".
הבטתי בו והסברתי לו שמאז שפתח את החנות בשכונה, הוא יותר מסוכן להורים מאשר יחיא סנוואר ושייח' חסן נסראללה ביחד.
הוא צחק. צודק, גם אני הייתי צוחק אם הייתי ראש ארגון טרור שכונתי. הוא הביא את הארנק וגם חוברת צהובה, ופנה לצדיק. "גיא, זו חוברת לחופש הגדול. אם תסיים לענות בה על כל השאלות, עד סיום החופש, אני אתן לך את משחק הארכיאולוגיה בחינם. מה אתה אומר על זה?".
גיאצ'ו הביט בו בבוז מהול ברחמים. "מה נראה לך, שיש לי עוד עשרה ימים חופש, ואני אכתוב חוברת? אתה לא אמיתי. בעוד שבוע אבא יקנה לי את המשחק, בלי חוברת. הנה הארנק, אבא, תן לאיש את הפלסטיק".
המחיר של הארנק, לדברי האיש, הוא 60 שקל, אבל מאחר שגיאצ'ו הוא קליינט קבוע, האיש עשה הנחה של 10 שקלים. כן, יחיא סנוואר של שיכון למ"ד הוא מאוד חברתי, וקשוב למצוקת התושבים. רק חבל שאני לא מקבל מיחיא איזו חתיכה ממיליוני הדולרים שהקטארים נותנים לו כחאווה. ממש בא לי ביס מהסחורה הזו.
אבל כמו כל סיוט, גם זה הסתיים. כיפוש הגיעה הביתה, הצדיק הראה לה את הארנק עם סמל השלום שטבוע בו, היא אמרה לו שזה יופי, ופנתה אליי. "מאמי, אתה חלש, נורא חלש. דיברתי עם ספיר בדרך הביתה. היא הזדעזעה ממך, מהחולשה שלך עם גיא. אז סיכמנו שאתה תיפגש איתה לבד, והיא תנחה אותך".
לא יכולתי לדבר, בגלל השפריץ דם שעלה לי למוח. אבל כיפוש המשיכה. "אני הסכמתי איתה, כמובן, וקבעתי לך תור אצלה מחר ב־11:00. בגלל שזה מצב חירום, היא הסכימה להקדים לי. אני אפילו אעבוד מהבית, ואביא לגיא חבר. אתה הולך, כן?".
כן, החופש הגדול וחוסר הוודאות לגבי פתיחת שנת הלימודים מערערים את רוב הנשים בישראל, גם את כיפוש. היא כבר לא מבדילה בין אבא לילד, היא קובעת לי. "תקשיבי, כפרע, אני את עידן הטיפולים אצל הפסיכו סיימתי מין־זאמאן. היום אני מקשיב רק לדני ויעל מ'חתונמי', ומפנים שלא הפסדתי כלום. אלה גונבי דעת שמשחקים במוח של נשים כמוך. וגם הגברים בסדרה חייבים לעבור לטיפול תרופתי, אבל אני לא חי בסרט ו/או סדרה. שחררי אותי, באמשל'ך".
סיימתי את נאום התוכחה, ויצאתי למרחב המחיה הטבעי שלי, הרחוב. הקפה של דני שומם. קרה לפרלמנט אירוע מצער. כמה מחבריו הלכו למסיבת יומולדת של אחת מבנות הזוג, וחלו בקורונה. אומנם הם מחוסנים בחיסון שלישי, אבל הנגיף לא ידע את זה, או שזה בכלל נגיף שעשה עלייה מברזיל, מרוקו, גיניאה המשוונית. רק הנגיף יודע מהיכן הגיע, אבל הוא לא מספר, וקולקציית האפסים שמנהלת כאן את העייסק, ומתחזה לממשלת שינוי וריפוי שמתבטאים ב־10,000 חיוביים ביממה, עדיין שומרת את נתב"ג פתוח כרגיל.
ועכשיו בקבוצת הוואטסאפ אנחנו מקבלים עדכונים על חום הגוף, כאבי שרירים ועוד. כן, אנשים סובלים, כי אם לקית בטפשת נפוצה, זה לכל החיים. לא מחלימים מהמחלה הכרונית הזו.
פולו, שחשש מהידבקות, אף שכמוני לא נכח באירוע ולא נחשף לבליינים, מיהר לבדיקת קורונה. כאשר יצא, גילה שהקטנוע שלו נגנב. בבדיקה הוא קיבל תשובה שלילית, אבל מאובדן האופנוע הוא כמעט לקה בהתקף לב. אז אחרי שאיחלנו לגנב כל טוב - שיתנגש באוטובוס בכביש מהיר או שייפול מגשר לתהום, וגם להחליק על כתם שמן המלצנו - עברנו למסלול הפרקטי.
קיימת סבירות גבוהה שהקטנוע Beverly 350 של ארבינקא שלנו, תוצרת piagio מודל 2019, כבר משוטט ביישובים של העראברים ומשמש כרכב מילוט בחיסולים היומיומיים של הג'מעה שם. אז אני מספק פח"מ לצח"מ: הקטנוע בצבע כסף, עם מושב חום בורדו. הנה יש לחוקרים כבר משהו ביד, לפני שתיק החקירה נסגר או מושלך לארכיון.
אבל יש סיכוי זעיר עד לא קיים שנערים בחופשה העדיפו לגנוב לפולו את הקטנוע, מאשר לחזור הביתה באוטובוס, עם כל הווירוסים בק"ק. אז נתפלל שאחרי ההגעה הביתה, הם פשוט השליכו אותו בסביבתם. התנחמנו במציאות שלפיה אם הגנב הוא יידעל'ה, הוא בטח נסע גם לסליחות, ויצום בצום גדליה וגם בכיפור. אבל פולו הרומני לא יסלח, אז כנראה שגם אלוהים לא. הם קשורים ביחד, בתפילין כל בוקר.
טלפנתי לגמד, בישרתי לו על השחרור המוקדם מהמעצר של כיפוש. הוא שמח, ואמר שהוא בא לאסוף אותי מהקפה לנתניה, נאכל שם משהו קטן ונבקר את איתן בחנות החדשה החדשה שלו - ביג סטוק, במתחם של נצבא.
איתן עבד קשה מאוד, מבוקר עד בוקר, להקים את מתחם הקניות בגודל של 1,000 מ"ר. גם שיפץ, גם העמיס על המדפים אלפי פריטים, והכי חשוב: מיקם שבע קופות לגבייה. כי איתן לא עמותה, הוא רוצה להרוויח.
אבל כל העבודה הקשה התבטאה בשלושה חודשים. עכשיו יש לו זמן לארח חברים בחנות סיגרים סמוכה, ולנהל את עשרות העובדים שלו בטלפון. עוד כמה חודשים, כאשר העובדים ילמדו את התורה שלו, שלפיה אין דבר כזה שלא קונים, אפילו מוצר בשקל, הוא יחזור לבריכה בבית, ויקיץ בשעה עשר כל בוקר, כדי לחשוב על החנות הבאה שיקים עם שותפיו בעיר אחרת.
"תקשיב לי טוב", סח לי שימעל'ה בדרך. "איתן בטח צריך סידור קטן. הוא אח שלי, גדלתי איתו, אני מכיר את הרומני הזה טוב מאוד. אל תיתן לו פתח, אתה מכיר אותו ואתה יודע שהוא אלוף במכירות. שב לידי כל הזמן, כי אתה באמת טומטום, הוא שואב אותך בשנייה לעניין שלו. אנחנו החברים מילדות מכירים אותו, אבל אתה טרף קל".
הגענו, אכלנו אוכל טעים במסעדה ביתית, ואז איתן הוביל אותנו לחנות הסיגרים. שימעל'ה עוד הספיק להזהיר אותי בלחישה: "אני רואה עליו שהוא זומם משהו, תהיה ערני".
צחקנו, בדיחות וכאלה, הם עישנו סיגרים, לי טוב עם הסיגריות. ואז איתן ינק יניקה יפה מהסיגר השמן, פלט את העשן, וסיפר סיפור עצוב, על חבר שלו שאנחנו מכירים אותו, שמנהל מאבק של 12 שנים על פינוי דיירת מאחת הדירות שבבעלותו.
"מסכן, מה הוא עובר. לא להאמין שישראל זו מדינת חוק, יש לו כבר פסק דין חלוט מבית המשפט העליון. והוצאה לפועל מושכים אותו באף, ולא מבצעים את הפינוי. רון, אולי תדבר איתו? עורכי הדין שלו כבר שבורים, הוא שבור. צריך לעזור לו. זה לא ייתכן שאדם בעלים של נכס, והדיירים לא מוכנים לעזוב".
שימעל'ה נשען לאחור מהסיפור העצוב, וסימן לי בעיניו ובידיו שלא ליפול לרשת שטווה איתן. אז אמרתי לו שנדבר על זה בערב טלפונית, כי זה לא זמן עכשיו. אבל זה איתן, בשנייה הוא העלה את החבר על קו הטלפון: "קח, רק תשמע את הטרגדיה שלו, אתה עיתונאי, תפנה אותו לכתב שמטפל בטרגדיות".
אז שוחחתי עם החבר, נדברנו שנדבר בערב, אחרי השידור. במקביל, איתן הרומני מילא את הוואטסאפ בפסקי דין חלוטים, הקלטות, תמונות, טלפונים של עורכי הדין, כאילו אני הרשם של בית המשפט העליון, או המחוזי לפחות.
שימעל'ה הליט את פניו בכפות ידיו הגדולות, פנה לאיתן ואמר לו: "אין לך רגע דל. איך שאבת את הקוף לעניין, הורדת את זה מעצמך, כמו חבילה עוברת. אין יום שאתה לא מפתיע אותי, ואני מכיר אותך 40 שנה. אין עליך, אתה מאסטר בתחום, באמת".
צחקנו בקול, נפרדנו ויצאנו חזרה לתל אביב. שימעל'ה היה בטירוף עליי. "אתה לא מקשיב לי. ידעתי שהוא ידוג אותך במשהו. הוא אלוף, ואתה טומטום".
הוא צודק. בלילה כשחזרתי מהשידור, ראיתי את הארנק שקניתי לגיאצ'ו, זרוק ליד שק האגרוף, שקניתי לו לפני שבועיים. לא סתם טומטום, על מלא טומטום.
זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל הפעם פספסתי את יום הנישואין - וזה עלה לי ביוקר
"כל יום אצלנו זה יום נישואין כפרע", אבל במקביל חשבתי איך שכחתי. זה לא קורה לי בדרך כלל, אבל רמת הדמנציה עולה אצלי בכל יום, אין מה לעשות. אז החלטתי להפתיע בכל זאת
