בשורות טובות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לקראת שנת תשפ"ב הבאה עלינו לטובה בשבוע הבא. מנתונים טריים עולה שישנם עוד הישגים לישראל הצעירה בקרב אומות העולם, הפעם מדובר בהמשך הנסיקה בתוחלת החיים, הנובעת משרותי בריאות מיטביים בישראל, אף שעם ישראל, כמנהג העם היהודי, מתמחה בעיקר בנהי ובבכי, ברטינה מתמדת ובתלונות על מצבו הקשה, תכונות שעיצב במשך דורות ארוכים בגולה.
לפי הדוח, תוחלת החיים של הגברים בישראל בשנים 2015־2019 הייתה במקום השישי בעולם, כמו בשוודיה, 80.9 שנה, גבוהה יותר מאשר באוסטרליה וספרד עם 80.7 שנה, ומעט פחות מאשר בנורווגיה ויפן (81.1), איטליה ואיסלנד (כ־81.3־81.2) ושווייץ, הממוקמת במקום ראשון בתוחלת החיים לגברים, עם 81.9 שנה. תוחלת החיים של גברים יהודים מאז ומתמיד גבוהה יותר, 81.5 שנה, ושל גברים ערבים 77.4 שנה. תוחלת החיים של נשים בישראל, 84.5 שנים, "רק" מקום שמיני בעולם, 2.5 שנים פחות מאשר היפניות, 1.5 שנים פחות מהספרדיות. בקרב יהודיות תוחלת החיים היא אף גבוהה יותר, 84.9 שנה ו־81.5 שנה בקרב ערביות, כך על פי הלמ"ס. בעשור האחרון עלתה תוחלת החיים של נשים בישראל: של יהודיות ב־2.1 שנים ובקרב ערביות ב־2.7 שנים. במשך 20 שנה עלתה תוחלת החיים של יהודיות ב־4.3 שנים ושל ערביות ב־4.7 שנים. הנחת העבודה שלי היא שהעלייה המהירה יותר בתוחלת החיים של הערביות נובעת מהמשך השתלבותן ברמות השכלה גבוהות יותר, שכן יש קשר חד וברור בין השכלה לעלייה בתוחלת החיים. ב־20 השנים האחרונות עלתה תוחלת החיים של כלל הנשים ב־4.4 שנים.
פרישה בגיל
המשמעות היא שאפילו אם היינו רוצים לשמור את מועד היציאה לפנסיה של נשים כפי שהוא ורק לעדכנו לפי עליית תוחלת החיים שלהן, היה צריך מיד להעלות את גיל הפנסיה מ־62 שנה ל־66.4 שנה לפחות, כתוספת החיים בשני העשורים האחרונים. כלומר, דרישת האוצר להעלות את גיל הפרישה לנשים לגיל 65 בהדרגה אינה אלא אחיזת עיניים, אין בזה אפילו עדכון לנעשה בשטח, על רקע המשך העלייה החדה בתוחלת החיים של הנשים.
היות וכוונת האוצר להעלאת גיל הפרישה בהדרגה עד 2032, שלושה חודשים מדי שנה, עד שהנשים תגענה לכך, אם תיושם התוכנית, תוחלת החיים שלהן תעלה בלפחות בעוד 2.1 שנים, כך שלמעשה בעוד לפי החוק היום הן נמצאות בפנסיה לפי תוחלת החיים דהיום 22.5 שנה, מגיל 62 ועד גיל 84.5 שנים עת הן נפרדות מהעולם, אזי בשנת 2031 הן תהיינה בפנסיה 21.6 שנים - מגיל 65 ועד לגיל 86.6 שנה, שאליו יגיעו בעוד עשור. כלומר, הצעת האוצר היא רק לשמור על הקיים בלבד ולא באמת להעלות גיל הפנסיה לנשים כפונקציה של העלייה בתוחלת החיים.
הנשים דורשות במסגרת האמנציפציה הצודקת שלהן להשוות את התנאים שלהן לאלה של הגברים. זה מתחיל בשוויון הזדמנויות בצה"ל, שאותו הציתה מול הצבא והממסד הגברי אליס מילר, ילידת דרום אפריקה, בעלת תואר בהנדסת אווירונאוטיקה וחלל מטעם הטכניון. בשנת 1995 דרשה אליס, שהוציאה בשנת 2020 ספר על חייה ומאבקה, וקיבלה את הזכות להשתתף בקורס טיס למרות התנגדותו של חיל האוויר והתייחסות מרחיקת לכת מצדו של "מר חיל אוויר" והנשיא דאז עזר ויצמן. הנשים דרשו וקיבלו ייצוג במועצות המנהלים, לפי חוק החברות 1999־התשנ"ט, מה שהגביר את שיעורן בדירקטוריונים, אם כי לא מספיק - רק כרבע כרגע, אבל התהליך נמשך. הנשים דורשות שוויון בשכרן - ואכן שכרן עולה במהירות בעשורים האחרונים, אך עדיין לא מספיק. שכרן נמוך ב־15% לעומת גברים מקבילים בהשכלתם וכישוריהם, כאשר מתקננים את השכר לפי מספר שעות העבודה. לנשים יש זכויות בנכסי בני זוגן הידועים, גם אם הנכסים רשומים על שם הבעל בלבד. זכויות אלה נובעות מ"הלכת השיתוף", כלומר הנכסים נבנו, נצברו וצומחו במהלך שנות הנישואים. לא מדובר על נכסים שנצברו לפני שנות הנישואים. "חיי השיתוף" כוללים גם פנסיה, פיצויי פיטורים, זכויות פנסיה והפרשות לקופות גמל וגם פנסיה צבאית או תקציבית, שרק אחד מבני הזוג זכאי להם מטעם מעבידו. כלומר, הרישום הפורמלי אינו הקובע היחיד.
הטובות לאקדמיה
חלקן של הנשים בלימודים האקדמיים עלה כבר ל־59%, בתואר שני חלקן עלה בחמש השנים האחרונות מ־50.3% ל־62.9% מכלל הסטודנטים, בתואר שלישי מ־41.3% ל־53.8%. בעשור האחרון נסק מספרן של הנשים הלומדות מדעי המחשב, כולל מתמטיקה, פיזיקה וסטטיסטיקה, מ־2,622 ל־6,144, כך לפי נתוני המועצה להשכלה גבוהה. בלימודי הנדסה נרשמה עלייה מ־8,581 ל־10,984 נשים. בסך הכל עלה חלקן של הנשים הלומדות "מקצועות הייטק" בעשור האחרון מ־24% מכלל הסטודנטים ל־28%. חלקן של הנשים בלימודי מדעי החברה ומשפטים ירד לפי המגמה הכללית באוכלוסייה. אפילו באדריכלות, המקצוע שהיה בעבר קשה לכניסת נשים, מספרן עלה בלימודים בחמש השנים האחרונות מ־926 ל־1,257 נשים. בלימודי רפואה, חלקן גדול משל הגברים, ועלה מ־804 ל־1,211 בתוך חמש שנים (עד לשנת תש"פ).
אבל כאשר מגיעים לנושא היציאה לפנסיה והזכות לקבל קצבת זקנה, מופיעות חברות כנסת צקצקניות, אופורטוניסטיות, ממחנה השמאל הלא רלוונטי, שטיעוניהן מבוססים על ססמאות ארכאיות של פוסט המהפכה התעשייתית, ודורשות למנוע עשיית צדק בתחום היציאה לפנסיה. אם הגברים יוצאים לפנסיה בגיל 67, נשים היו צריכות לצאת לפנסיה, עקב תוחלת החיים הארוכה שלהן ב־3.6 מהגברים, בגיל 70.6 שנים. כך היה צריך להיראות צדק בדבר מספר השנים מהיציאה לפנסיה, המזכה גם לקצבת זקנה, ועד להסתלקות מהעולם השוויוני שהחברה הישראלית בונה בימים אלה בעמל רב. צווחניות אלה בקרב חברות הכנסת כלל אינן מודעות לנזק שהן גורמות לנשים בזה שהן דורשות כי ימשיכו לצאת לפנסיה בגיל 62 או לחלופין לקבל פיצוי. פיצוי על מה, על שהן מופלות לטובה לעומת הגברים? פיצוי על זה שהן תארכנה חיים ארוכים, שנים ארוכות עם הכנסה נמוכה יותר מפני שמאלצים אותן - או מפתים אותן - לצאת לפנסיה בגיל 62, שהוא ממש גיל צעיר מאוד במונחים של היום.
יציאה לפנסיה מוקדמת בגיל 62 מפחיתה את צבר החיסכון הפנסיוני של הנשים ופירותיו, שאמורים לסייע בשנים לאחר היציאה לפנסיה. חברות הכנסת של האתמול, התקועות בדוגמות של שנות ה־50 של המאה שעברה, אינן מבינות כי אישה היוצאת לפנסיה בגיל מוקדם מאבדת למעשה חלק מהזהות שלה, למשל אם היא נשואה - בכך שהיא נזקקת לחברותא גם בשעות היום, בטרם אבירה יחזור ממקום העבודה (היות והוא ממשיך לעבוד לפחות עד גיל 67). נשים צריכות להרגיש כי הן חלק מהעשייה, שהן בעניינים, ולא שהן מסתכלות בעיניים כלות איך בן הזוג ממשיך למצוא עניין וחיים מלאים בעבודה, בעשייה ובהישגים המעניקים לו סיפוק נפשי. חברות הכנסת הצווחניות שכחו אולי כי אישה היוצא לפנסיה מאבדת את המגע שיש לה עם הוויות היומיום, הטכנולוגיה המתעדכנת במהירות, בעיקר בתחום הדיגיטציה והאינטרנט (ומחר בינה מלאכותית ומציאות מדומה), בכל מפעל ובכל מקום עבודה, כולל בתעשייה המסורתית. היוצאת לפנסיה פוגעת ביכולת הקוגניטיבית שלה לעשייה רב־מערכתית. כל האמור אינו יכול לפצות על קצבת הזקנה שהביטוח הלאומי משלם לנשים מגיל 62, במקום שיהיה מגיל 70.6 שנה. הכסף לא יענה על הצורך בהישגים וגאווה. אולי מניעת קצבת הזקנה והעלאת מועד היציאה לפנסיה דווקא תדחוף נשים ללימודים עכשוויים, הכשרה מקצועית עכשווית המתאימה לחברה מתקדמת, חיפוש עבודה חדשה מתאימה - מה שיביא לזקיפת עמוד השדרה של הנשים, אלה שאותן חברות הכנסת הלא רלוונטיות מנסות להכשיל.
נכון שלאוצר יש עניין לדחות גיל הפנסיה (שנקבע עוד בידי אוטו פון ביסמרק בפרוסיה־גרמניה לפני למעלה מ־130 שנה), דחיית תשלום קצבת זקנה תחסוך לקופת המדינה כסף רב. העלייה בתוחלת החיים פוגעת גם במצבם האקטוארי של קרנות הפנסיה הוותיקות, שנהיות גרעוניות בגלל העלייה בתוחלת החיים, מה שמצריך להפחית הפנסיה לכל הזכאים, גם לאלה שכבר יצאו לפנסיה, בכדי לסבסד את המתעקשות לצאת לפנסיה בגיל 62. נכון, אז קואליציית ממשלת הפסיפס הנוכחית הבטיחה שינויים, שר האוצר אביגדור ליברמן הבטיח מתווה חדש לניהול ענייני המשק, אך בפועל, בנושא הפנסיות, חברות כנסת קיקיוניות מנסות להכשילו. דווקא העלאת גיל הפרישה תאפשר לנשים לחסוך יותר כסף לשנות הפנסיה שלהן, כדי שיוכלו לחיות ברמת חיים טובה יותר ועצמאיות יותר, כפי שחיו בתקופת הפעילות בשנות העבודה.
דני ענק
הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח, ה־OECD, אומר שאפשר לשפר את מצבן של הנשים באמצעות הגדלת נגישות הנשים לתוכניות חיסכון פנסיוניות, לצמצם התנאים שבהם הנשים יכולות להיות זכאיות להצטרף לתוכניות חיסכון, להביא למודעות הנשים את הצורך והחיוניות של החיסכון, להגמיש את האפשרות להעביר תשלומים לקופות פנסיה, להתאים זכויות נשים בתגמולים של התא המשפחתי ולהתאים את צורכי הפנסיה לעלייה בתוחלת החיים.
בדנמרק - כדי למנוע ויכוחים בעתיד - החליטו כי היציאה לפנסיה, לכל, תהיה פונקציה של תוחלת החיים, עם עלייה בהדרגה: כך מי שנולדה עד 1962 יוצא לפנסיה בגיל 67, מי שנולד בשנת 1970 יוצא לפנסיה בגיל 69, ומי שנולד לאחר שנת 1970, היציאה לפנסיה שלו תעלה לפי העלייה בתוחלת החיים. החוק שהתקבל בדצמבר 2020 נותן גמישות מסוימת למי שרוצה לצאת לפנסיה. מי שנולד בין 1955־1962 ורוצה לצאת לפנסיה בגיל 66 במקום 67, חייב להוכיח 42 שנות עבודה.
מי שרוצה לצאת שלוש שנים קודם לגיל הפנסיה, צריך להוכיח 44 שנות עבודה. גיל הפרישה לא יהיה לפני 61. עם השנים, היציאה לפנסיה מוקדמת - נניח למי שנולד בין 1969־1970 ויוכל לצאת לפנסיה בגיל 63, במקום גיל 69, אם הוכיח שעבד 44 שנה. אם הוא רוצה לצאת שלוש שנים קודם לגיל הקובע, 69, הוא צריך להוכיח 46 שנות עבודה. לאחר מכן, החל ממי שנולד לאחר 1970 התנאים יהיו כאמור פונקציה של העלייה בתוחלת החיים. תוכנית הפרישה המוקדמת נועדה לעזור לעובדים בעלי מיומנויות נמוכות כגון פועלים פשוטים, שנוהגים להיכנס לשוק העבודה מוקדם, כבר בגיל 16. מי שזכאי לפנסיה הוא מי שהיה תושב כבר בגיל 15 וגר בדנמרק לפחות 40 שנה, לא ממש מתאים לישראל קולטת העלייה, שצריכה בעקיפין לחפש פתרונות וגם לסבסד עולים שאינם בעלי יכולת כלכלית או צבר זכויות. לכן בערב שנת תשפ"ב נאמר בפרפראזה על הציטוט הידוע: "כל כבודה בת העת הזו, החוצה".