כבר שנים שאני עוקב אחרי מרב מיכאלי בתחושה של בלבול מהול בצער. נחמץ לי הלב כשהסבירה שהנישואים – לא הדתיים, אלא בכלל – אינם אלא תכסיס שאליו נכנס הבעל, רק משום שהוא זקוק לכלי מצויד ברחם כדי לארגן לעצמו ילדים. כאב לי בשבילה כשהבנתי שהיא באמת משוכנעת שהמבנה שרובנו חיים בו איננו אלא שדה מוקשים אחד גדול, שהילדים הם עניין שמסוכן להכניס אליו.
מהמקום הזה קיוויתי בשבילה שיגיע הרגע ומשהו בה ישתנה. שיבוא היום שבו תזכה להקים משפחה ולגדל ילדים ולשמוח בהם. כי מיכאלי היא מסוג האנשים שאתה מחבב, גם כשאתה מתווכח איתם, וגם כשאתה חולק עליהם, וגם כשאתה רואה את הדברים אחרת מהם. אישה, שלפחות בעיניים שלי, משדרת טוב, אישה שאין בה רוע, שעשתה בחייה כמה דברים למען החברה ולמען החלשים בה. וכשאני מדבר על התחושות הללו שחשתי כלפיה, וכלפי ההחלטות שקיבלה, סהדי במרומים שאני לא עושה את זה ממקום של התנשאות. של הצודק המביט בלעג אל עבר הטועים. אני מאמין בדרכי שלי, ויודע היטב שישנם אחרים שדרכם אחרת, וזה בסדר גמור.
התלבטתי הרבה לפני שהתיישבתי לכתוב את הטור הזה. שהרי איזה עניין יש לי להתחיל לנהל כאן ויכוח עם מרב מיכאלי, דווקא ברגע שבו החליטה להניח בצד את כל האמונות שלה, אלה שלא התחברתי אליהן מעולם, ולהיות אמא? ובכל זאת, אחרי הכל, ובעקבות הפוסט שפרסמה, שבו חשפה במפתיע את סיפורה של הפונדקאית שבאמצעותה הביאה לעולם את אורי - יחד עם בן זוגה ליאור שליין - נראה היה לי שיש כמה דברים שנכון להגיד.
רגע לפני שנתחיל, יש עניין אחד שחשוב להסיר מהדרך. קראתי לא מעט תגובות התובעות: "עזבו את הנושא", "זה לא עניינכם", "זה עניינה הפרטי של מיכאלי". לטענה הזו אין מקום. למה? גם משום שמיכאלי היא אשת ציבור ומובילת דעה, בין השאר בתחומים המדוברים כאן. גם משום שבמשך שנים היא עצמה הכניסה אותנו לענייניה, כשסיפרה על החלטתה שלא להביא ילדים לעולם. גם משום שהיא עצמה בחרה לפרסם
בפייסבוק פוסט המספר על עמדותיה, על התלבטויותיה, ועל שיחותיה עם בן זוגה. במילים אחרות, מיכאלי בעצמה הזמינה אותנו לדיון הזה, ויש להצטער על כך שרוב העיתונאים, ובהם כאלה שלא נוהגים להתנזר מביקורת על פוליטיקאים - בחרו שלא להיענות להזמנה.
לעצם העניין. הפוסט שפרסמה מיכאלי, הפוסט שבאמצעותו הכירה לנו את אורי הקטן, היה בעיניי משהו שנמצא על הגבול שבין עצוב למזעזע. שכן אפילו ברגע המשמח הזה, למיכאלי היה חשוב להדגיש בפנינו, וגם בפני אורי התינוק, שבוודאי יקרא את הפוסט הזה מתישהו, שהיא בכלל לא רצתה אותו. שאם זה היה תלוי בה, הוא לא היה בא לעולם. שילדים זה לא היא. שוב ושוב הסבירה שהעניין הזה רחוק ממנה, ושהייתה מוכנה לנסות אותו רק כדי לשמח את ליאור, שאותו היא אוהבת. תארו לעצמכם איך מרגישה עובדת שביום הראשון שלה במקום העבודה החדש מסביר לה הבוס שהוא בכלל לא חפץ בה, אבל ניאות לקבל אותה בסופו של דבר רק כמחווה לשותף שלו שחשב אחרת ממנו. נורא, לא? ובכן, כאן לא מדובר בעובדת, כאן מדובר בילד.
אבל זה רק חלק מהעניין. כי ילד איננו עניבה ירוקה שאת קונה לבן זוגך מתוך פשרה, למרות שאת עצמך אוהבת אדום. איך צריך להתייחס למי שהרבתה להסביר עד כמה הסביבה של הילד יכולה להיות מסוכנת עבורו – גם פיזית וגם נפשית - ובסופו של דבר בוחרת להביא ילד לעולם ולהפוך לאמא, כשהיא כלל אינה חפצה בכך, רק משום שחשוב לה לעשות טוב למישהו אחר? איזה ציון הייתה מקבלת התנהגות כזו במדד המסוכנות במשפחה שעליו הרבתה מיכאלי לדבר?
אל מרב מיכאלי התייחסנו כל השנים כאל אישה אידיאולוגית. יכולנו לאהוב את האידיאולוגיה שלה, יכולנו להתווכח איתה, אבל לרגע לא היה לאיש מאיתנו ספק שמדובר בפוליטיקאית עם עמוד שדרה ערכי. אלא מה? שסיפור הפונדקאות שבאמצעותה נולד בנה פירק את הפוליטיקאית האידיאולוגית לרסיסים.
כתבתי כאן יותר מפעם אחת את דעתי על כל מה שנוגע לפונדקאות. הסברתי שאני מתנגד לפונדקאות מסחרית, כמו זו שבאמצעותה נולד בנה של מיכאלי, בכל מצב, בכל משפחה, ובכל מזג אוויר. אני מאלה הסבורים שתשלום לאישה כדי שתיכנס עבורך להריון ותלד עבורך את ילדך כמוהו כסחר בגופן של נשים, על אחת כמה וכמה כשבדרך כלל מדובר בסחר בגופן של נשים מוחלשות הנאלצות לעשות את זה כדי לפרנס את משפחתן.
אבל עזבו את דעתי. אני לא חשוב כאן. מרב מיכאלי בכבודה ובעצמה הסבירה שכך גם היא חושבת. זה מה שהיא אמרה לפני שמונה שנים על פונדקאות, בראיון ל"מאקו": "סוג של סחר בגוף של נשים שמתבצע בחדווה שלא מתקבלת על דעתי. האופן שבו אנשים שאין להם יכולת להביא ילדים לעולם, פונים לאישה שצריכה לעבור טיפולים הורמונליים, הריון ולידה, עם כל מה שכרוך בזה, ואז למסור את הילד, איך להגיד זה, זה לא נראה לי כל כך סביר. הרי מי שעושות את זה הן נשים שזקוקות נואשות לכסף, זאת אומרת אלמנט הבחירה פה הוא קצת מפוקפק".
אני שומע אנשים שמנסים לסנגר על מיכאלי ולהסביר שלכל אדם שמורה הזכות לשנות את דעתו. סליחה, חברים, זה לא כל כך פשוט. מיכאלי לא שינתה את דעתה בעניין צבע הבגד שלה או בעניין סוג הרכב שבו היא אוהבת לנהוג. מיכאלי הסבירה שפונדקאות היא "סוג של סחר בגוף של נשים". מיכאלי, לשיטתה שלה, סחרה בגופה של אישה. האם קל הדבר בעיניכם? חזרו וקראו את הנימוקים שבהם השתמשה בעבר כשהסבירה את הסבל שהוא מנת חלקה של הפונדקאית, ואת העובדה ש"מי שעושות את זה הן נשים שזקוקות נואשות לכסף, זאת אומרת, אלמנט הבחירה פה הוא קצת מפוקפק".
לפחות לפי הפוסט שלה, זה הרי בדיוק המקרה שלה. כך היא בעצמה כתבה על קלסי, הפונדקאית, "שרצתה לעזור למי שנמצאות במצב שלנו וגם לעזור בפרנסת המשפחה המקסימה שלה". זה יהיה מופרך לחשוב שאם קלסי לא הייתה צריכה "לעזור בפרנסת המשפחה המקסימה שלה", אולי לא הייתה נדחפת לשמש פונדקאית ולשאת תשעה חודשים את ההריון של מיכאלי ושליין? האם בקלות גדולה כל כך אנחנו יכולים לפטור את מיכאלי האידיאולוגית מהאחריות למעשיה?
אז כן, מותר לכל אדם לשנות את דעתו, את אמונתו או את תפיסותיו, אבל יש הבדל בין מישהו שמפתח עמדה אחרת במהלך חייו, ומסביר אותה, ומסביר את השינוי שחל אצלו, למי שבחרה לשנות את דעתה בנקודה שבה האידיאולוגיה שלה התנגשה עם צרכיה האישיים. את זה, במחילה, אני לא משוכנע שיש מקום להעריך. דמיינו לעצמכם שבנו של ח"כ אבי מעוז ממפלגת נעם היה יוצא מהארון, ולמחרת היה מפרסם האב פוסט נרגש בפייסבוק ומסביר לפתע שלדעתו משפחות להט"ביות הן הן התגלמותה של המשפחה הטבעית והנורמלית. עם יד על הלב, מישהו היה מחמיא לו על כך שהתקדם, והתפתח, ושינה את תפיסתו? הרי היינו בזים לו על כך שהתהפך רק כשנתקל בחיים עצמם.
"אנשים שלא ישנו ב־2־3 מעלות את המזגן בחדר עבור בן/בת הזוג שלהם מבקרים את מרב מיכאלי, ששינתה את עמדתה בנוגע לילדים ולפונדקאות פשוט כי היא אוהבת את בן הזוג שלה", ניסה העיתונאי ציון נאנוס לגונן עליה. בחיאת, ציון, אתה באמת מאמין בדוגמה הזו, שהבאת? הרי יש הבדל בין פשרות בחיים, שנעשות בין בני זוג, דבר יום ביומו, לבין ריסוק של תפיסת עולמך האידיאולוגית.
האם אתה לא מבין את ההבדל בין מי שמתפשר על טמפרטורת המזגן, למי שמסבירה שפונדקאות היא סחר בגוף האישה, ואז משתמשת בפונדקאית רק משום שהיא נזקקת בעצמה לשירותיה? אתה לא מבין שאין דמיון בין מי שעושה פשרה קטנה בחיי הזוגיות שלו, למי שהייתה במשך שנים מודל לנשים שלא מביאות ילדים לעולם ואז מבשרת בפתאומיות על לידת בנה, רק מפני שהגבר שלצדה רצה והיא רוצה לשמח אותו?
כן, מותר להגיד מילה טובה גם למי שבוחרת להשליך את כל תפיסת עולמה לטובת בן זוגה, רק בואו לא ננסה לייפות את הסיטואציה. אם טל גלבוע, הטבעונית והאקטיביסטית למען שחרור בעלי חיים, הייתה חוגגת את החתונה שלה כאשר פרה מסתובבת על המנגל בבופה, ואז הייתה מסבירה לנו שמדובר בוויתור שלה לטובת בן זוגה הקרניבור, היינו בזים לה בפעם הבאה שבה היא הייתה מנסה למכור לנו סיפור על הפרה המסכנה ברפת בעמק חפר. ויתור למען בן הזוג זה אחלה, היינו אומרים לה, אבל את פרק ההטפה האידיאולוגית בחייך סיימת.
וכמו עם הפונדקאות, כך עם האל־הורות. מיכאלי הייתה סמל לאל־הורות, אותה החלטה של נשים שלא להביא ילדים לעולם. החלטה נוראה, בעיניי, ועדיין החלטה שכל איש ואישה רשאים לקבל לעצמם.
לפני שלוש שנים היא התארחה בתוכנית "פגישה" של רוני קובן ב"כאן 11". קובן שאל אותה אם יש בה צער על ההחלטה לא להביא ילדים לעולם. מיכאלי הנידה בראשה לשלילה. כשקובן סיפר על ההורות שלו, מיכאלי חייכה והשיבה לו "אני אף פעם לא רציתי". בהמשך סיפרה על הרגע הזה, שמכירות נשים רבות, שבו מזכיר להן הגינקולוג שהשעון מתקתק ושעלול להגיע הרגע שבו "זה יהיה בלתי הפיך". וההחלטה להביא ילד, תהתה מיכאלי, היא הפיכה?
עכשיו, תחשבו על אישה אחת, נניח שיש רק אחת כזו, שהחליטה שלא להביא ילדים לעולם וראתה במיכאלי מודל. סמל. אישה חזקה שהתייצבה מול האתוס הישראלי והוכיחה שאפשר גם לא להביא ילדים וגם להיות חכמה, ועוצמתית, ומובילה, ומשפיעה, ונחשבת. מה על האישה הזו, שאולי חוגגת היום 60 או 65 וכבר לא יכולה לעשות את מה שעשתה מיכאלי, ושתישאר עד יומה האחרון ללא ילד? מה איתה? היא איננה ראויה להסבר כלשהו? ומה עם ההסברים של מיכאלי שלפיהם הבית הוא המקום הכי מסוכן עבור ילדים? זה עדיין בתוקף או שגם את הקביעה הזו צריך עכשיו לזרוק מהחלון?
ומילה אחת על פמיניזם. בואו נגיד את האמת. בואו נסכים ש"לא רציתי להביא ילד לעולם, אבל הגבר שלי אמר שהוא רוצה, אז הסכמתי", או "אני מאמינה שפונדקאות היא סחר בנשים, אבל עשיתי את זה בשביל בן הזוג שלי", אלה לא משפטים שייתלו על הלוח בחוג למגדר. אני מכיר את הטענה שלפיה כל עוד המילה האחרונה היא שלך - והרי לא נכפה על מיכאלי לעשות משהו, אלא היא הסכימה לכך – הרי את פמיניסטית. מצטער, לא קונה את זה. מי שמועכת את כל מה שהאמינה בו למען הגבר שלה, הייתה מוצגת בהרצאות של מרב מיכאלי כאישה חלשה שהגבר שלצדה דרס אותה. האם זה יהפוך אותה, בשיח הציבורי, בשיח העיתונאי, בשיח הפוליטי, למישהי שהפמיניזם שלה ספג מהלומה? אני מהמר שלא.
ושיהיה ברור. אני לא לועג למרב מיכאלי על ההחלטה הזו שלה. יתרה מזו, אני שמח בשבילה. באמת שמח. מכל הלב. לא על הדרך, על התוצאה. לא על הפונדקאות, על האמהות. אי אפשר שלא להינמס מול תמונה של בני זוג שאוחזים בידם תינוק קטן, שמחים וטובי לב, יוצאים לדרך חדשה של הורות שלא הכירו עד כה.
ועדיין, אחרי שאמרנו את זה, צריך לזכור שגם אם מרב מיכאלי תהיה אמא נהדרת, וגם אם היא תשנה מעט מתפיסותיה, אי אפשר יהיה להתעלם מהשאלות שהדרך שלה מעלה. ייתכן שמתישהו תמצא מיכאלי את הזמן להתייחס לכל זה, ייתכן שיש לה הסברים טובים לחלק מהסוגיות. בינתיים, אנחנו לא פטורים מלהעלות אותן.