התוכנית של פאולה וליאון רוזנברג, שמשודרת בימי חול בתשע וחצי בבוקר, היא אחת התוכניות הבולטות של שעות הבוקר־צהריים בטלוויזיה.
הזוגיות שלהם בחיים (בעל ואישה) הפכה לתקשורתית (מגישים יחד) ומושכת אליה צופים רבים, גם בשל התכנים היומיומיים, ביתיים, תזונתיים וצרכניים, אבל בעיקר בגלל הדינמיקה ביניהם, בדגש על אופייה הדומיננטי של פאולה. הם מציגים זוגיות שבה האישה מובילה, והגבר לעתים נשרך אחריה ותמיד רגיש וזקוק לחיבוק.
אפילו בפרסומת החדשה שלהם יחד (למוצרי ניקיון) השורה המסיימת היא "כי פאולה, רק כשהיא באמת מרוצה היא ממליצה". כלומר, היא שבחנה את מוצרי הניקיון ויודעת לספר עליהם מניסיונה. כנראה שליאון סומך עליה מאוד בחיים, בגידול הילדים, בהנחיה בטלוויזיה וגם סומך על שיקול דעתה בחומרים להסרת אבנית.
ליאון מספר שמה שנותן לו משמעות הוא מעגלי שיח גבריים, שבהם הוא פוגש גברים אחרים שתומכים האחד בשני. היא, לעומתו, תומכת בנשים ללא מעגלים, אלא בפוסטים. פאולה מייחדת את הפעילות החוץ־טלוויזיונית שלה לטובת שיח על דימוי הגוף הנשי. היא יוצאת חוצץ נגד מיצגים של רזון ונגד רזון מוגזם ברשתות החברתיות, ובעיקר תוקפת את מי שמשתמשות בפילטרים כדי להיראות רזות יותר.
היא מלקטת תגובות אקראיות מהרחוב והופכת אותן לאג'נדה לוחמנית. כל טוקבקיסט שכתב "את יודעת, חשבתי שאת רזה יותר", מיד ממונף לכדי פוסט פלוס כתבה ויראלית, פלוס טור פובליציסטי, פלוס צילום שלה. צלם אופנה אחד אמר לה "את יפה, אבל לא מספיק רזה, ואת יכולה לשנות את זה". מיד המשפט הפך לנושא לכתבה בעיתון ("ישראל היום", 23.8) שבו היא אומרת "די לטרור הרזון". הערה של צלם היא "טרור", לא פחות. התגובות שלה לאמירות ספורדיות ולהבלים ויראליים הן בלתי פרופורציונליות וממונפות לאג'נדה, שאותה היא ממסחרת באין ספור פלטפורמות (פייסבוק, פודקאסט, הרצאות).
אולי מודל היופי עדיין מורכב מנשים רזות וגברים חטובים (זה הרעיון של מודל - משהו שנקבע שהוא "יפה" וקשה להשגה), אבל דווקא עכשיו, בעידן הפוסט־מודרני, אין אמת אחת ואין יופי אחד, אלא צורות חדשות ומגוונות.
בשנה האחרונה מצטלמת הזמרת האמריקאית ליזו כשהיא לא מצייתת לאף אחד מחוקי האופנה, והפכה לאייקון מוערץ. והיא לא היחידה. דוגמניות מלאות מופיעות בתוכניות טלוויזיה, במדורי אופנה ותוכניות ריאליטי (שמחה גואטה, למשל, הגיעה למקום שני ב"הישרדות"). להגיד לנשים "תצטלמי איך שבא לך", זה להגיד את המובן מאליו.
פאולה נלחמת את מלחמות האתמול. היא האדם האחרון שיכול להתלונן על הדרה של נשים שאינן עונות למודל הרזה מאוד/הרזה מדי. היא מעידה על עצמה שאינה רזה, ולכן עצם נוכחותה הטלוויזיונית מעקרת לחלוטין את טענתה. אין לה על מה לקבול. או בקיצור, מה את רוצה, פאולה?
היא מפמפמת את המסרים שלה במנות גדושות בכל אמצעי התקשורת ובהיפר־ונטילציה שקשה להתעלם מהם, אולם הערכים שהיא מקדמת הם פסיביים ומעודדים שביעות רצון עצמית ותו לא.
ה"בעיה של דימוי הגוף", היא בעצם ב"דימוי" ולא ב"גוף". כלומר, הרזון או אי־הרזון לא ישנה דבר. הבעיה, לדעתה, היא בראשם של אנשים, ובעיקר נשים, שבעידוד החברה חושבות שיש גוף יפה וגוף שאינו יפה. כמו המון צעירים בכל דור, בכל תקופה, בכל העולם, תמיד. בפוסט האחרון שלה היא שיתפה תמונות של עצמה בבגד ים ואחרי מלל של מאות מילים שכללו את "ערך היופי", "מחיר הרזון" ו"תלבשי איזה בגד ים שאת אוהבת", היא הפנתה לחנות בגדי ים שממש עכשיו נותנת הטבה של 10% בחנות, ו־30% באתר, למחזיקי קופון "פאולה". ניחוח חזק של מסחרה עולה מהנושא האולי חשוב הזה. כנראה שהעולם אינו תמים כמו שהוא נראה.
רוב התגובות לפוסטים שלה מעודדות ותומכות. מין שיח השראה מרוצה מעצמו של "גם אני עושה מה שטוב לי", "תעשי מה שאת אוהבת", "אל תגידו לנו איך להתלבש ואיך להיראות", אבל היחידה שמעירה ומטיפה לנשים היא פאולה עצמה, ועל מה? אפשר לחשוב שהטאליבן מסתובב ברחובות תל אביב. זה ויכוח שמתנהל במעמד צד אחד שפגוע ונעלב תמידית ובאופן מוגזם מכל הערה שולית וחסרת חשיבות של עובר אורח, טוקבקיסט או צלם נטול טקט.
