הלכנו למפגש היכרות במשפחתון החדש שאליו את נכנסת. למה אני כותבת "חדש" כשלא היה אחד ישן? כי את רק בת שבעה חודשים והכל עוד חדש לך. יעיד על כך המבט הנדהם והענוג שלך בצהרי אמש, כשנתתי לך במבה בפעם הראשונה והיא נמסה לך בפה. רשמתי אותך למשפחתון קטן, ביתי, עם ריח אקונומיקה ובישולים והמון תמונות של כל מיני רבנים על הקירות. נטעלי, בעלת המשפחתון, קפצה עלייך איך שהגעת, ואת, חייכנית בדרך כלל, בחנת אותה כמו יודעת שהמפגש עמה לא זמני, שבינך לבינה יהיה קשר של יותר מסתם חברה או ידיד של אמא שלהם את מפרגנת בחיוך מיידי ומהיר.

במפגש ההיכרות היו עוד ארבעה תינוקות, כולם בנים וכולם בני גילך. הם כבר שכבו על מזרני הפעילות הצבעוניים ומלמלו כל מיני דברים בשפת התינוקות למשחקים הרבים שנטעלי פיזרה. הנחתי אותך על בטנך קרוב אליהם. בהיתם האחד בשנייה. "היא תהיה הנסיכה של הגן", אמרה נטעלי בזמן שחייכת את חיוך שתי השיניים שלך לאחד מהם.

"פלרטטנית", אמרה אחת האמהות. "טוב, הדג מסריח מהראש", צחקתי. בינתיים, סיפרה לנו נטעלי על סדר היום במשפחתון, אמרה שהיא לא מקבלת יותר מחמישה ילדים, שהכל אינטימי וביתי, חילקה לנו את לוח החופשות ועוד רשימה שבה צוין מה צריך להביא ביום הראשון: סדינים למיטה, שמיכה, חיתולים, טיטולים, מגבונים ומטרנות.

על כל פרט שהוסיפה לו נטעלי "מי שרוצה יכול להביא גם כך וכך...", חייכתי יותר. כל מה שצריך אתן ואת המובחר שבדברים. "שתי חבילות מגבונים זה בסדר בתור התחלה", שמעתי אותה ברקע ורשמתי לעצמי להביא שמונה. כך גם עם המוצצים והמטרנות. הכל בגדול איתך, ילדה שלי, ולא כי אני מחפשת על מה לבזבז אלא כי אני רוצה שיהיה לך, שידעו כולם שיש אמא מאחורייך שאוהבת אותך ודואגת לך ועוד לפני שנגמר משהו, הוא כבר מתמלא מחדש. הבטתי על שאר האמהות, אחת מהן הוציאה קערת פירות טחונים, הושיבה את בנה עליה והאכילה אותו. "את שמה לו שקדיה בפנים?", שאלה אחת האמהות. "כן", ענתה לה, "זה מוסיף מתיקות".

כולן נראו בנות גילי, בסוף שנות ה־20 עד תחילת שנות ה־30 שלהן. אם היה לי מספיק אומץ, אם היינו מכירות מספיק זמן, לבטח הייתי שואלת מה הייתה החוויה שלהן מאז הלידה, מי עזר להן, איך התמודדו עם הגזים, מי לימד אותן, מה מצב הגוף שלהן והאם יש להן חוסרים בוויטמינים. זו חתיכת טלטלה ללדת ילד, עניין אותי אם כולן עברו את אותו הדבר.

כשיצאנו משם, נישקה נטעלי (המחוסנת) כל אחד מהתינוקות ונפרדה מהם לשלום עד ל־1.9 המיוחל. הפעם גפן ירדה קצת מקשיחותה וחייכה לנטעלי. "הנסיכה של הגן! תזכרי מה אני אומרת לך", אמרה לי נטעלי המתמוגגת.

הלכתי עם גפן אל הרכב, הושבתי אותה בכיסא הבטיחות והשמעתי בקולי קולות שירים שאנחנו אוהבות. "את לא תהיי כל הימים שם", אמרתי בין השירים, "זה גם ככה משפחתון של חמישה ימים, אבל אשים אותך רק שניים, כדי שאוכל לעבוד, ובחופש הבא נטוס ליורודיסני, טוב?", הבטתי בראי האחורי וראיתי אותה נושכת אף של אחת הבובות. "טוב, אולי לא ליורודיסני, את עוד קטנה, אבל למקום שווה, בסדר? רק יומיים", הבטחתי לקטנה שלי, מנחמת את עצמי בעיקר.

כשהגענו הביתה, מזיעות מהלחות בחוץ ועייפות כל כך, הכנסתי אותה אל האמבטיה, צחקנו יחד בכל פעם שהשפרצתי על עצמי בכוונה ועשיתי פרצוף מופתע, וכשפשפה את העיניים, ניגבתי אותה, הלבשתי לה בגד ורוד והכנסתי אותה אל המיטה שלה למנוחת הצהריים. בינתיים הגיעה צילה, המטפלת הנהדרת שכל כך חבל לי לעזוב, והחליפה אותי לכמה שעות.

נסעתי לירושלים, שם חיכה לי פרופסור מיוחד לכפות הרגליים - "פודיאטור": מאז הלידה הכאבים ברגליים שלי הלכו והתגברו עד כי אני מצליחה ללכת רק על עקביי. לא הצלחתי למצוא זמן לטפל בזה והדבר הלך והחמיר. כשהגעתי אליו, מותשת מהפקקים, מהעליות ומאוגוסט, הוא הביט ברגליי והכריז שהמצב די גרוע: "את מרגישה סכינים בתוך כף הרגל?", שאל. "כן", עניתי לו וכשלחץ על זה נשכתי את שפתיי כדי לא לצעוק. "נוציא לך את הכל בהרדמה מקומית ואחר כך תצטרכי לשכב כמה ימים, את רוצה שנעשה את זה עכשיו?", שאל.

אתם בטח כועסים אבל כבר יודעים את התשובה. לא היה שום סיכוי בעולם, על אף הכאב, אף על פי שבכל פעם שאני הולכת יחפה אני רואה ניצוצות של אימה, שאסכים לניתוח. בעוד יומיים הייתה גפן אמורה להיכנס לגן, ואין אף אחד שייקח אותה חוץ ממני, שיארוז לה את תיק המיני מאוס שקנתה לה אחותי, דודה אמילי, ילביש אותה בשמלה הסגולה ויסרק אותה לפני. "זה לא זמן טוב עכשיו, אפשר בעוד שבוע?", שאלתי, "אולי עוד שבועיים?", המשכתי.

הוא צקצק בלשונו ואמר שהוא לא מצליח להבין אותי, למה אני משחקת בבריאות שלי, הרי זה רק ילך ויחמיר. "עוד שבוע, אני מבטיחה", הבטתי לו בעיניים והבטחתי גם לעצמי. הוא הסכים וקבע לי תור. בלילה הקראתי לגפן את "מעשה בחמישה בלונים". בכל פעם שנדקר בלון והתפוצץ היא עשתה פרצוף עצוב. כשצחקתי מזה, היא צחקה יחד איתי, ליצנית מניפולטיבית שלי. ניסיתי למשוך את הזמן איתה כמה שיותר, מחר משפחתון, אומנם רק להסתגלות של שעתיים, אבל עדיין, הילדה שלי, זו שנרדמה, התעוררה, בכתה, צחקה, רעבה, שבעה ולמדה הכל בין זרועותיי, עוברת להשגחה של אדם זר, טוב ככל שיהיה, אבל זר.

גפן כבר עייפה. התיישבתי אל מול הטרמפולינה שלה, על הרצפה, נישקתי את ידיה והבטחתי לה שהלילה היא תחלום חלומות טובים ושבבוקר, בזמן שהיא תהיה בגן, אמא תעבוד כדי להגשים לה את כל החלומות האלו. שרתי לה כמה שירים, הכנתי לה בקבוק והשכבתי אותה במיטה. היא נרדמה מיד. ניגשתי אל המחסן והוצאתי משם מזרן יחיד שקנינו פעם, אני כבר לא זוכרת למה. הצעתי אותו בסדינים ריחניים, לקחתי כרית מהמיטה הזוגית ומיקמתי את הכל ליד הלול של גפן. ככה, עם נשימותיה, נרדמתי גם אני, כשמדי פעם ליטפתי את אצבעותיה מעבר לסורגי המיטה.

לפני כמה ימים אמרתי למאור, עורך הטור שלי, שנראה לי שהכתיבה שלי הפכה להיות קצת עצובה, ושזו תקופה כזו והיא תעבור. הוא ניחם בדרכו המילולית והמיוחדת, וידעתי שאתם מבינים אותי. הרי עברתם איתי את הבוסריות, את הרווקות, את חיפוש האהבה, את מציאתה ולצערי גם את שברון החלום. אז אתם בטח יודעים מתי אני דוברת אמת ומתי עושה רומנטיזציה לכל מיני דברים. בטחו בי גם הפעם - אני לא עצובה, אני פשוט מנסה ללמוד חיים חדשים לי, לתינוקת היפה והבוגרת שכבר הולכת למשפחתון ולמנש הכלב הדביל והאהוב שלנו.

ביום הראשון למשפחתון הגענו ראשונות, נטעלי ביקשה שאחכה בחוץ שעה ואחזור לקחת את גפן. לא בכיתי, חייכתי אליה, נשקתי מאתיים פעם ללחייה ויצאתי החוצה. זו הייתה השעה הארוכה ביותר שעברה לי בחיי. ישבתי במכונית שלי, עם מזגן, שירים יפים וקפה קר שקניתי ממול ועצמתי עיניים.

נזכרתי ששילמתי אלפיים שקל לסקירת מערכות פרטית, רק כדי שאוכל לראות את פני העוברית שבבטני בתלת־ממד. נזכרתי איך כשהפעיל הרופא את האולטרה־סאונד, גפן מצצה את אצבעות רגליה והם כיסו לה את הפנים. כבר אז היה לה אופי ובגלל האופי הזה, הפרופסור התעשר קצת יותר וסקרנותי המשיכה לגעות בי. נזכרתי כמה כיף זה שהיום אני יודעת איך היא נראית ויכולה להביט בה שעות. זכיתי, אלוהים כל כך זכיתי.
בשבוע הבא, כשהיא תהיה בגן קצת יותר שעות, אסע אל הרופא ואעבור את הניתוחון הקטן הזה. וברגע שאחלים ואפסיק לצלוע, נכבוש אני והיא יחד את השנה החדשה.

זכרו מה אני כותבת לכם, זו תהיה שנה של טורים שמחים הרבה יותר ותינוקת יפה, חייכנית ומאושרת.