בכתבה "הוראה מתקנת" שהתפרסמה השבוע ב"ידיעות אחרונות", סיפרו שלושה אנשי חינוך בכירים על חוויותיהם הקשות כתלמידים, כאשר התבטאויות של מוריהם השאירו בהם צלקות שלא נעלמו עד היום. על כולם מערכת החינוך ויתרה.
מורים האמורים לחנך, להשאיר חותם חיובי על תלמידיהם, זורקים לילדים רכים אמירות צורבות, שפרט לעלבון ולהלבנת פנים מותירות בהם טראומות לכל החיים. משוררת מפורסמת "זכתה" לשמוע מאחד ממוריה שאם לציפור היה השכל שלה, היא הייתה עפה לאחור. לימים כתבה המשוררת שיר על אותה אמירה, כה עזה הייתה השפעתה.
זכור לי מקרה מתקופת היותי רופא צעיר יחסית: ישב במרפאתי שופט בכיר, שהיה ידוע בפסקי הדין המבריקים שלו. במהלך שיחתנו סיפר השופט שבצעירותו היה אביו חוזר ואומר לו שהוא אפס, ושום דבר לא ייצא ממנו, ושלמרות המעמד והמוניטין שרכש, עדיין הוא מרגיש בתוך תוכו אפס. אדם חלש. הוא מייחס את הצלחותיו כהבלחות של מזל, וחי כל הזמן בחשש שיום אחד יתפסו שהוא לא שווה הרבה. כאן, כמובן, לא יעזור שכנוע. ביטחון עצמי נוצר או לא, וחבלות נפש כאלו מותירות סוג של פוסט-טראומה רגשית.
גם אני חוויתי חוויה דומה. מכריי יודעים שאני סובל מהפרעות קשב וריכוז, ובתקופה שבה למדתי ביסודי לא הייתה מודעות למצב ובוודאי שאיש לא ידע לאבחן את ההפרעה. המורים אהבו אותי והגדירו אותי כ"עצלן חכם" שלא מממש את הפוטנציאל שלו. הייתי מסמר הכיתה בארגון מסיבות, והראש היה עסוק בכל דבר, פרט ללימודים. אולי בשל הצלחתי החברתית או כושר הארגון שלי, שאותו רכשתי בהיותי מדריך בתנועת נוער, חיבבו אותי המורים. למרות זאת זכיתי להישאר כיתה.
לקראת סיום העממי נקראו הוריי למורה, שהציעה לשלוח אותי לבית ספר מקצועי כדי שאלמד נגרות או חשמלאות, "שיהיה לילד מה לאכול כשיגדל". גם המורים וגם אני היינו בהלם כשבבחינות הסקר הוצאתי ציון מהגבוהים בכיתה, דבר שאפשר לי ללכת לכל תיכון יוקרתי. עקב הדימוי העצמי הנמוך שהיה לי כתלמיד, בחרתי ללכת לגימנסיה "הנמוכה" ביותר בתל אביב. בשלב זה פיתחתי מיומנויות למידה, עליתי ופרחתי, וסיימתי את התיכון ואת בית הספר לרפואה בהצטיינות יתרה.
מורים, הורים ומחנכים, היזהרו בדבריכם. גם מילה שלגביכם נאמרת כלאחר יד, ואפילו אם אינכם ממש מתכוונים לכך, יכולה לפצוע, להוריד מוטיבציה, לדכא פוטנציאל ולגרום להרס עשרות שנים קדימה.