לטוס או לא לטוס, הנה השאלה: מה נעלה יותר, לעשות את החגים בבית החם והלוהט שבלב גבעתיים, לשאת את ייסורי חול המועד ובהם פיטום בהררי אוכל וארוחות בלתי פוסקות עד כדי התפקעות; לסבול בתענית ובצום יום כיפור, שנופל תמיד על חמסין אימתני; ולהתמודד, בלי לאבד שפיות וצלם אנוש, עם העובדה ששתי הבנות הקטנות שלנו, המלאכיות, הפכו לנינג'ות מוסמכות, שמתמחות ביצירת כאוס יש מאין, פירוק רהיטים ופיצוח גולגולות ואין גן באופק. או שמא לצאת נגד הגורל הצפוי, לתפוס מטוס, לחמוק מהמזרח התיכון המהביל ליעד אקזוטי, לשכוח במשך כמה ימים מהצרות, ולהתפנן בעולם אחר, מזמין ומרוחק, שבו גם קריאות טרזן של החבלניות הזוטרות תישמענה כציוץ ציפורים ידידותיות.

כבר שבועיים אשתי ואנוכי שבויים בדילמה הקשוחה הזאת, מתחבטים בעוצמות שייקספיריות ולא מצליחים להגיע להכרעה. במסגרת הדיון הקולח, קבעה אהובתי בפתאומיות שהיעד המבוקש הוא סיישל. ככה, יש מאין. באוקיינוס ההודי מעולם לא היינו, טענה. מדובר באי החמוש בנוף עוצר נשימה. שם, לדבריה, יש מלון נודע על חוף עם בריכה צמודה ואינסופית, ובאטלר זמין ומקצועי מכין אוכל לפי כל גחמה ומספק שתייה כיד המלך. נמצא את עצמנו מנמנמים בריזורט פלאי, כשברקע נשמעים צלילי פכפוך מי ים, נהמות מנוע של ג'ט סקי ומוזיקת האקונה מטטה עדינה. וכל הטוב הנדיר הזה, הוסיפה, שוכן במרחק של שעות טיסה ספורות.

למה לא, חיים רק פעם אחת, השבתי בלי מחשבה מעמיקה. אבל אז, כאשר ראיתי כמה יעלה לנו התענוג הזה, הרגשתי פתאום איך אותם חיים חד־פעמיים מתקצרים כהרף עין מפאת העומס הכלכלי, ומגיעים לקצם מהר מהצפוי. עם כל הכבוד להרפתקנות, התעריפים בשמיים. אנחנו כבר ארבעה והתקציב מוגבל.

בואי נחשוב על משהו שפוי: מה באשר למזרח אירופה? הצעתי, מתוך ניסיון להשיב את כולנו לקרקע המציאות. המלונות מצוינים, והמחירים טובים. אפשר ליהנות בלי למכור כליה. בתום בדיקה זריזה מצאנו טיסה לפראג וחדר מרשים במלון. בשקלול עם עלות האוכל, הפינוקים, הקניות והבלת"מים, החשבון יוצא זול מסוף שבוע באילת. עם כל הכבוד לסיישל היוקרתית עם הבאטלר האנטישמי, מה רע בפראג? זוכרים את קפקא, הגולם והמהר"ל? הם פרחו באזור, אז מה לנו כי נלין? יש קניות נחמדות ומסעדות מישלן, השמש מלטפת וצוננת ובצמוד למלון יש גן חיות שאליו נוכל לקחת את הקטנה, שחולה על ג'ירפות והיפופוטמים.

אבל אז, רגע לפני שהגענו להסכמות על היעד להפוגה המשפחתית הראשונה מאז שהקורונה הפציעה לחיינו, החלו להישמע קולות מסביב. זה התחיל עם חבר שסיפר שכאשר ביקש לשוב לארץ, אחד מילדיו נמצא חיובי. כפועל יוצא מכך נתקעה המשפחה במשך ימים ארוכים בבית מלון בקצה העולם, באזור שבו מקפידים באופן הדוק על הנהלים. התענוג הפך לכליאה, ורק בסיום ימי בידוד מתישים קיבלה המשפחה היתר יציאה ונסה על נפשה לארץ הקודש. אמא'לה. להיות תקוע במדינה במזרח אירופה עם בתי החולים שלה וחוקי הבידוד הבלתי יציבים? זו יכולה להיות צרה צרורה.

ומה עם הבידוד הכפוי הצפוי בשובנו? אנחנו פטורים, היות ששנינו התחסנו בשלישית. אגב, החיסון לא השפיע עליי כלל, אבל זוגתי נפלה למשכב שארך כיממה, שבמהלכה טענה שסופה קרוב מתמיד. אם כן, על פי חוק אנחנו חופשיים מהחובה לשהות בבידוד עם החזרה לארץ, אבל הבנות, שהן מתחת לגיל 3, חייבות בכך. ובלי להרגיש זינקה לה עוד קושיה, שדורשת מחשבה. האם החופשה שווה את הבידוד?

אנחנו צפויים להיתקע בין ארבעה קירות צפופים עם חזרתנו לארץ כמו באלקטרז. אחרי מאות שעות של ערוץ בייבי, פאזלים, בנייה בקוביות, מלחמות הירדמות וקפיצות על ומהספה, כל השלווה והרוגע שנצברו במהלך החופשה יתפוגגו כאבק ונזדקק שוב לחופשה ארוכה לטובת הבראת העצבים הרופפים.

אם כן, נפלה ההחלטה: אין כמו בארץ. למה למהר אל ארצות זרות ומוזרות? חופשות נעשה רק כאן, לפחות עד שתסתיים חובת הבידוד. 